אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
כל מה שרציתם לדעת על ברית מילה או שהעדפתם לא לדעת
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

בוא

שמות י' 1 - י"ג 16
מאת ד"ר משה גרנות

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
מומלץ לקרוא את פרשת בוא שנכתבה במחזור הראשון

בפרשת בוא מתוארות שלוש המכות האחרונות מתוך העשר שהאל מעניש בהן את פרעה ואת עמו: ארבה, חושך ומכת בכורות. אם היה עוד צורך להוכיח, שהאדם ברא את אלוהים בצלמו - באה הפרשה הזאת ומביאה לכך ראיות נוספות - בי' 2-1 כתוב: "…בוא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותיי אלה בקרבו; ולמען תספר באוזני בנך ובאוזני בן-בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותיי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה' ".

הסופר שכתב דברים אלה ייחס לאל את אחת התכונות המכוערות של האדם - הרדיפה אחרי היוקרה - לאל (כאן ובמקומות רבים אחרים - ראו שמות ז' 2, 5, ח' 6, ט 29, י"א 9 ועוד), חשוב שבני האדם יכירו בגדולתו ובכוחו, ולשם כך, על דעת כותב הדברים, הוא יעשה מעשים שעל פניהם הם חסרי שחר לגמרי, אך יש בהם מן הראווה הנחוצה כל כך לשליטים עריצים בשר ודם. אחד המקומות המדהימים ביותר, בהם מייחס כותב הדברים תכונה מגונה זאת לאלוהים, הוא מלכים א' כ' 28, שם שׂם המחבר בפיו של האל את המשפט המבהיל הבא: "... יען אשר אמרו ארם 'אלוהי הרים ה', ולא אלוהי עמקים הוא', ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך, וידעתם כי אני ה' ". כלומר, לא הצדק, או אי הצדק שבמלחמתם של בני ישראל בארם הם הקובעים, אלא איך תצטייר דמותו של האל בעיני הארמים! ובכן, בידי אל בעל תכונות אנושיות מן הגרועות ביותר "הפקידו" סופרי המקרא את בריאת העולם ואת ההשגחה עליו!

ראשו של אל
ראשו של "אל"

בראש פנתיאון האלים הקדומים במיתולוגיה הפיניקית עמד האל "אל" (1). בשנת 1929 התגלו בעיר הפיניקית אוגרית (היום ראס-שמארה, ליד לאתאקיה שבחוף הסורי של הים-התיכון), לוחות חרס מהמאה ה-14 לפני הספירה, ועליהם שמות אלים כנעניים" "אל" - אבי האלים, "בעל" - אל הרעם ןהגשם, "ים" - אל הים, "מות" - אל המוות, "אשרת" - אלת הפוריות, "שאפאש" - אלת השמש, ו"אקוואת" - אלת קשת השמים. "אל" נחשב ראש לכל יתר האלים המקומיים. על פי האמונה הכנענית, "אל" היה בורא המים והנהרות, והוא קיבל מאקוואת את קשת השמים, הביא את האור אל האדמה, ונחשב גם יוצר פוריות האדמה ו"אבי האדם". תפיסה זו דומה לאמונה היהודית - המאוחרת יותר - לפיה האל "אלוהים" ברא את העולם ואת האדם. מקובל לראות את שמו של "אל" כמקור לשמות "אלוהים" ו"אללה".

אך בכך לא סגי, מסתבר שהאל הגדול והנורא, המכה את מצרים בעשר מכות נוראות, מצוייר בפרשה שלנו כמסית לשקר ולגנוב: ב - י' 26-24 דורש משה מפרעה לאפשר לעם לקחת גם את המקנה והצאן, כי הם הולכים למדבר לעבוד את ה' (ראו גם ז' 17-16, ח' 25-20); והרי כוונת האל הייתה שבני ישראל יעזבו את מצרים לתמיד! מדוע, אם כן, פוקד האל על משה ואהרן לשקר? כלום האל הגדול והנורא פוחד מזעמו של פרעה עד כדי כך שנאלץ ללמד את בני ישראל להתחכם לו?!


אל
על פי תפיסה שונה מעט, "אל" נשא שתי אלות פוריות כנשותיו - "ענת" ו"אשרת"
(מקבילה לאלה הבבלית "אשתאר"), ובכך הפך להיות אבי כל האלים הכנעניים

זאת אף זאת: האל פוקד על בני ישראל לשאול כלי כסף וכלי זהב משכניהם, ואלה נענים לבני ישראל, כי האל נתן את "חן העם" בעיני המצרים (י"א 3-2, י"ב 39-38). ברור שאין כל הגיון, כי לעברים, שהיו עבדים ועבדו את מצרים בפרך, יהיו "יחסי שכנות" עם המצרים, מה עוד שבעטיים של העברים נחתו עליהם עשר מכות קשות - אבל נתעלם מחוסר ההיגיון, שהוא "חוק" בכל אמונה דתית - איך ניתן להסביר את העובדה, שהאל מצטייר כאן כמסית לדבר נוכלות? הישראלים הרי נדרשים "לשאול" כלי כסף וכלי זהב, מתוך כוונה לא להחזיר! יש כמובן, פרשנויות שונות על כך, שמדובר כאן ב"שכר" שהמצרים היו חייבים לבני ישראל על עבודתם הקשה, ועל כן ו"השאילה" הזאת היא "בדין". לו יהי כן, מדוע האל צריך לדרוש שבני ישראל ירמו?

ראשו של פרעה
ראשו של פרעה
המוזיאון הלאומי המצרי, קהיר

בכך לא תמו כל התמיהות על דמות האל: מסתבר, שהאל מקשה את לבו של פרעה בכוונה, כדי להרבות עליו ועל עמו מכות: "... כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותיי בקרבו, ולמען תספר באוזני בנך ובן-בנך את אשר התעללתי במצרים... " (י' 2-1; ראו גם ז' 2, י"א 9). ועל כך נשאלות שלוש שאלות קשות: אם האל מכביד את לבו של פרעה, הרי הוא אנוס להתעקש, ומה טעם הוא נענש? הרי אחד מיסודות האמונה היא הבחירה החופשית, שבלעדיה אין כל טעם לצוות ציוויים ולדרוש סדרי פולחן! והנה, לפרעה לא ניתנת בחירה חופשית, אבל הוא נדרש להיות אחראי למעשיו. זאת אף זאת, האל מפרש למשה איך יתנהג פרעה, כלומר, העתיד הגלוי בפני האל מראש, שוב איננו מניח לאדם כל מרווח של בחירה חופשית.

על שתי השאלות האלו עונה הרמב"ם ב"שמונה פרקים" שתי תשובות, שנועדו לדחות את השואל, ואין בהן מענה על עיקרי האמונה שמתפוגגים כאן אל מול עינינו: לדעת הרמב"ם, בסגירת שערי התשובה של פרעה יש משום עונש על מעשים קודמים, כגון שיעבוד בני ישראל, ובאשר לידיעת האל את העתיד, ידיעה שמונעת חופש הבחירה, עונה הרמב"ם תשובה עוד יותר מתחמקת: ידיעתו של האל היא החלק מאחדותו הנעלה (לא כמו אצל האדם שהוא נפרד מהידיעה - הוא יכול לדעת דבר מה, והוא גם יכול שלא לדעת, או לשכוח ידיעה מסוימת), וכיוון שאין מסוגלים לקלוט את אחדותו, כן אין אנו מסוגלים לקלוט את ידיעתו.

פרעה - רעמסס השני
פרעה - רעמסס השני
פסל גרנית מצרי מ-1280 לפני הספירה
המוזיאון הבריטי, לונדון

ובכן, חזרנו אל נקודת המוצא: האל פועל בניגוד לעיקרי האמונה שהוא מצווה על בני ישראל.

והרי השאלה השלישית: החוטא העיקרי בפרשה שלנו, ובכל מסכת מכות מצרים, הוא פרעה, ולעיתים גם עבדיו וחרטומיו. מה הטעם שהנענש הוא העם המצרי, ולא רק הוא אלא גם בעלי החיים? הרי דוגמה: "ויהי בחצי הלילה, וה' היכה כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כיסאו עד בכור השבי בבית הבור, וכל בכור בהמה" (י"ב 29). מה אשמתו של בכור האיש הכלוא בבית הסוהר, ומהי אשמתה של הבהמה? אלא שבתורה לבעלי-חיים יש אפילו אחריות פלילית (ראו כ"א 29-28), הצאצאים נחשבים אחראים למעשי האבות (ראו כ' 6-5), במקרא כולו העם הוא אחראי למעשי המלך (ראו שמואל ב' כ"ד).

והקורא חסר הפניות ישאל את עצמו - איך אפשר להסכין עם סטנדרטים חסרי שחר שכאלה?

האל המתואר בפרשה שלנו כמחולל נסים מדהימים (המכות נוחתות רק על המצרים, ואילו על העברים "לא יחרץ כלב לשונו" (י"א 7), מאופיין כמי שנזקק ל"תזכורות" של בני אדם - הוא דורש מבני ישראל לתת דם על המזוזות ועל המשקוף כדי שהוא יראה את הדם ויפסח על בתי בני ישראל (י"ב 7, 12, 22). הכותב איננו מייגע את מוחו להשיב על השאלה המתבקשת: איך הצליח האל להבחין בין בני ישראל ובין המצרים בתשע המכות הראשונות, ומדוע הוא נזקק לסימן במכה העשירית?

פסלו השלם של פרעה רעמסס השני
פסלו השלם של פרעה רעמסס השני
מוזיאון בקהיר

בפרשה שלפנינו נחרת הרושם שמחבר הדברים שם בפיו של האל דרישה מבני ישראל להיות שמחים לאידם של המצרים. כפי שציינתי לעיל, האל מכביד את לב פרעה כדי "להתעלל" בו ולהרבות עליו עונשים, וכדי שהוא ועמו יכרעו תחת האסונות התכופים שיפקדו אותם. מסתבר שבני ישראל למדו את המסר הזה היטב - כל הקורא בספר ההגדה, נדהם מ"החגיגה" שמתוארת שם על המכות: רבי יהודה נתן בהם סימנים - דצ"ך עד"ש באח"ב, רבי יוסי הגלילי מציע להוסיף על עשר המכות עוד חמישים שלקו על הים, ורבי אליעזר מציע לספור ארבעים מכות במצרים, ועל הים מאתיים, ורבי עקיבא הוא הכי "נדיב", ומציע לספור במצרים חמישים מכות, ועל הים - מאתיים וחמישים מכות. ואיך לא יעסקו חכמי ישראל ב"חגיגת" המכות, אם האל בכבודו ובעצמו מעודד אותם לכך?

בכפילויות ובסתירות שבפרשה הזאת (שלוש פעמים צווים בדבר חגיגת הפסח, פעמיים צו בדבר האות על היד והטוטפות בין העיניים), שהן תבניתיות לחיבור התורה, ומוכיחות בעליל שהיא לא נתחברה על ידי מחבר אחד, לא אתעכב בדיון זה, כי הנושא זכה לתשומת לב כבר בפרשות אחרות (ראו לדוגמה בפרשת בראשית); אבל אדון כאן בהיגד שקרי אחד (מני רבים!) ובצו חסר הגיון אחד (גם כן מני רבים!):

הגדה לפסח מבודאפסט, הונגריה, מהמאה ה-14
הגדה לפסח מבודאפסט, הונגריה, מהמאה ה-14

בי"ב 41-37 כתוב שבני ישראל, אשר מנו 600,000 רגלי, הגברים לבד מטף, יצאו ממצרים אחרי שהות של 430 שנה. הקורא אמור להאמין כי שבעים הנפש, יוצאי ירך יעקב (שמות א' 5) התרבו במהלך ארבעה דורות (ראו בראשית ט"ו 16) לכדי ½2 מיליון עד 3 מיליון נפש (אם נוסיף ל600,000 הגברים גם נשים וילדים וערב רב)! אפילו נהיה "נדיבים", ונחליט שכל זוג משבעים הנפש ילדו עשרה צאצאים ללא שום "פחת", הרי לנו לכל היותר - 35,000 צאצאים אחרי 4 דורות. ובאשר ל - 430 שנה (אגב, בברית בין הבתרים מובטח אברהם שצאצאיו ישועבדו במצרים רק 400 שנה - בראשית ט"ו 13), התורה עצמה מכחישה זאת: משמות ו' 17, 20, ז' 7 אנחנו יודעים כי קהת, בנו של לוי, חי 133 שנים, עמרם בנו חי 137 שנים, ומשה היה בן 80 כאשר קיבל את שליחותו. מבראשית מ"ו 27-8 אנחנו יודעים שקהת היה בין שבעים הנפש שירדו מצרימה, מכאן שחלק מ - 133 שנותיו הוא חי בארץ כנען. משנות חייו צריך לנכות גם את הזמן החופף שבין חייו לבין חיי בנו, ואותו הדבר גם לגבי היחס שבין עמרם בנו לבין משה בנו - יוצא שאפילו נקבל את השקר שהאנשים חיו בימים ההם חיים מופלגים כאלה, עדיין מצטרפות לחשבון פחות מ - 300 שנה! יוצא שמחבר (הכוהני!), שאהב מאוד מספרים מוגזמים, לא ממש הכין שיעורי בית. גם לשקר צריך לדעת איך!

ועתה ניגש לצו חסר ההיגיון שבפרשה: בי"ב 15 מצווים בני ישראל להשבית את השאור בפסח מהבתים, והם מוזהרים מן החמץ בעונש של כרת. הצו הזה הוא בלתי ניתן לביצוע, כמו השבת וכמו שנת השמיטה. שתי אפשרויות עומדות בפני המאמין: או להישאר בגלות, שם הוא "חופשי" מהאחריות למציאותו של החמץ אצל הגויים, או לחיות בארץ ולהתחכם על ידי מכירת החמץ לגוי, התחכמות כמו מכירת ארץ ישראל לגוי בשנת שמיטה, או העסקת גויים לעבוד בשבת. אם מישהו מאמין שכך ניתן לנהל מדינה, בכל עת שהיא, קל וחומר בעת המודרנית, הוא או סהרורי, או רשע להכעיס.

ברל כצנלסון
ברל כצנלסון 1944-1887
מראשי תנועת העבודה הציונית בארץ ישראל
ממייסדי מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) וההסתדרות
עורכו הראשון של העיתון "דבר"

ולסיום, אקורד חיובי: מנהיג הפועלים הידוע ברל כצנלסון כתב בשנת תרצ"ה מאמר בשם "מקורות לא אכזב" (2), שם הוא מפאר את עמנו על כך, שהוא שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים, וזה מביע את שאיפת האומה לחופש. אני אצטט משפט אחד מתוך המאמר: "איזה יצר חירות עמוק טבוע בלב עם שיכול היה באביב ימיו ליצור יצירה גאונית כזאת ולמסור אותה מדור דור".

קשה שלא להסכים עם דבריו הנכוחים של ברל כצנלסון, רק חבל שאת הרעיון היפה הזה צריך לדלות מתוך ים של היגדים שקריים ומבהילים.


מובאות:

1. המיתולוגיה האוגריתית, ב-אנציקלופדיה של המתולוגיה העולמית (באנגלית). עורך: ארתור קוטרל, הוצאת דמפסי-פר, לונדון, 2000, עמ' 37-34.
2. ברל כצנלסון: "מקורות לא אכזב". "במבחן", הוצאת המרכז לנוער של ההסתדרות בארץ ישראל, ע' 26-22.


המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם גם בספר "מפרי עץ הדעת"



חברים ב- עוצב על ידי