אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
עם אחד גיוס אחד
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

תולדות

בראשית כ"ה / 19 - כ"ח / 9
מאת צופיה מלר

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
מומלץ לקרוא גם את המאמר על פרשת "תולדות" מהמחזור הראשון - כאן

סיפורם של יצחק ורבקה בארץ פלישתים (בראשית כ"ו / 11-1) הינו גירסה שלישית בספר בראשית של סיפור עממי, שחזר ונשנה גם בתקופות מאוחרות. עיקרו סיפור מעשה בחסיד (או איש צדיק) ואשתו היפה, שבעלי-שררה בארץ מושבם חומדים לקחתה לעצמם. פעמיים מופיע הסיפור על אברהם ושרה (בראשית י"ב / 20-10 - עם פרעה במצרים, ובבראשית כ' / 19-1 - עם אבימלך הפלישתי, מלך גרר). הופעתו בפרשת "תולדות" היא גירסה שלישית של אותו סיפור, וראוי להתייחס אל כל השלושה כמיקשה אחת.

לפן המוסרי של סיפור זה התייחסתי כבר בפרשה אחרת (1), בה הדגשתי את השפעתו של סיפור זה על בני תקופתנו. כאן יודגשו אספקטים נוספים - מוסריים, לשוניים וספרותיים של אותו סיפור.

כמו סיפורי-עם רבים, גם סיפור זה מתחיל באבסנטנציה (אבסנטנציה = עזיבת מקום), כלומר, הגיבור עוזב את מקום מגוריו ומגיע לסביבה זרה לו לחלוטין. סביבה זרה היא, מן הסתם, תנאי לכך שהגיבור איננו מוגן ע"י אלוהיו, שבגלגולו הפרימיטיבי היה אל מקומי (2), ולא על ידי בני משפחתו או שבטו, והוא מופקר לחסדיו של שליט רודן או עריץ, ולמנהגים זרים, תכופות - אף בלתי ידועים לו, ובכך התנהגותו שלו עומדת למבחן כאדם תלוי וחסר ישע.

פרשת תולדות - לאסטמן
אברהם ושרה בדרכם לכנען
פייר לאסטמן, 1633-1583, צייר הולנדי
שמן על בד, מוזיאון הרמיטאז', סנט-פטרסבורג, רוסיה

שלד העלילה הוא זהה: אברהם/יצחק עובר עם אשתו שרה/רבקה לארץ/חבל-ארץ זר לו. בידעו שאשתו היא יפת-תואר, ואדוני הארץ עשויים לחמדה לעצמם ולהרוג אותו, הוא מנסה להערים עליהם בבקשו ממנה שתאמר כי אחותו, ולא אשתו היא. הרעיה, אם האומה, מסכימה, ומכיוון שהתחזית מתממשת, והשליט חומד אותה (היא נלקחת לביתו במקרה של אברהם) והבעל, אמנם, זוכה לא רק בחייו אלא גם בהטבות כספיות תמורת "אחותו". הוא איננו עושה דבר לחלצה מן הגורל הצפוי לה בארמון. כאן מתרחש "מעשה נסים" ואצבע אלוהים היא שגואלת את האישה משבייה, ומחזירה אותה לחיק בעלה.

ההיבט המוסרי

התערבות מגבוה נדרשה בכל שלושת הסיפורים שלנו, בשל התחושה הכבדה שמותיר מעשהו של הבעל, המפקיר את רעייתו כדי לזכות ברווח לעצמו, ואינו עושה מלכתחילה כדי לחלצה מגורלה. גם חז"ל מתייחסים לפן מוסרי זה, כמו לעובדה שהבעל גם משקר כדי לחלץ את עצמו מן המצוקה. הפתרונות לקשיים מוסריים אלה נמצאו באופנים שונים:

האחד - בסיפור אברהם מסביר לנו הסופר המקראי בגוף הטקסט כי, בעצם, לא היה כאן שקר. אברהם אומר לאבימלך: "וגם אמנה אחותי בת אבי היא, אך לא בת אמי, ותהי לי לאישה" (כ' / 12). "פיתרון" זה, כמו גם עצם הבעיה של הפקרת אשתו, מעוררת תהיות אחרות. הרמב"ן, למשל, תוהה: "כיצד עשה אברהם סחורה באשתו האהובה? ואם תאמר שחשש להרג - והרי גילוי-עריות הוא אחד מג' דברים שעליהם נאמר: יהרג ואל יעבור".

פיתרון שני - הגירסה השנייה של הסיפור, זו של פרק כ', מדגישה ששום נזק מוסרי לא התרחש כאן, למעשה, כיוון שאצבע אלוהים מנעה זאת מבעוד מועד: "ואבימלך לא קרב אליה" (פס' 4). גם בסיפור השלישי, סיפור יצחק ורבקה, מדגיש הסופר המקראי: "מה זאת עשית לנו, כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם" (כ"ו / 10). כלומר, הטכסט רומז לנו כאן כי המעשה לא נעשה, בעצם.

פיתרון שלישי מופיע בסיפור אברהם: אברהם לא שיקר. הוא, פשוט, לא הכיר את מנהגי המצרים, אליהם הגיע כשהוא עמוס במנהגי ארץ המוצא שלו, באזור ארם-נהרים, מסופוטמיה. חפירות ארכיאולוגיות שנעשו בעיר נוזי (Nuzi) בשנים 1931-1925 (3) חשפו, בין השאר, מקבילות לסיפורים במקרא, כמו גם מאות תעודות וחוזי-נישואין, המזכירים את המנהגים המתוארים בסיפורי האבות, כמו סיפור הגר ושרה, זכויות בן האישה החוקית מול בן השפחה, ועוד. בין התעודות הללו נמצאה גם אחת בה נאמר, כי גבר המגיע עם אשתו לעיר אחרת, ונשקפת בה סכנה לביטחונה, יש להכריז עליה שהיא אחותו (בלשון נוזי: "אחותותו"), גם אם אין קרבת-דם בין השניים, וגם אם ידוע לכל שאינה אחותו. בר-כוכבא (4) מציין בהקשר זה, כי "להכרזה יש משמעות מאגית. ברגע שהבעל מכריז על אשתו שהיא 'אחותו', הוא הופך אותה ל'טאבו'. איש לא יעז לגעת בה. על פי מנהג זה מתבאר הסיפור על אברהם ושרה במצרים. אברהם מגיע למצרים וחושש לגורל אשתו. מאחר שמוצאו מסופוטמיה, הוא מפעיל את אמצעי ההגנה המקובל במולדתו, ומכריז על אשתו שהיא 'אחותו'. אולם מנהג זה, שהיה רווח בין העמים השמיים, לא היה ידוע במצרים. המצרים מבינים את ההכרזה כפשוטה, ולוקחים את שרה. אברהם לא הפקיר, אפוא, את אשתו, אלא ניסה להגן עליה. לרוע מזלו הוא נפל קורבן לטעות מצערת".

בר-כוכבא, הרואה רצף כרונולוגי בין הסיפורים ועריכתם, מצא לנכון לפרש את בקשתו של אברהם לשרה בפרק י"ב / 13: "אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך". כתוספת של עורך מאוחר, שכתב את הסיפור בלא שידע על אותו מנהג מסופוטמי של הכרזת האישה כ"אחות", וסבר "שאברהם רצה לתעתע במצרים: הוא נתן להם את שרה בידיעה שלא יוכלו לעשות לה דבר, והוא יפיק מכך רווחים - 'למען ייטב לי בעבורך' ".

צבי אדר (5) לעומת זאת, דבק בטיעון שלא טעות מצערת היתה זו, אלא, בפירוש, מעשה לא מוסרי: "אותה ותרנות (של אברהם, צ.מ.) עוברת את גבולותיה, שעה שהוא מוסר את שרה לפרעה (י"ב / 20-10) או לאבימלך (כ'), כי מעשים אלה גוררים בעקבותיהם גם השפלה עצמית, גם אי-צדק כלפי הזולת, כלפי אבימלך לא פחות מאשר כלפי שרה - וצודק אבימלך בהטיחו דברים נגד אברהם של שחטא לצדק האנושי היסודי: 'מעשים אשר לא ייעשו עשית עמדי' (כ' / 9)". אדר מחזק את טיעונו זה בדוגמאות נוספות המעידות על אופיו של אברהם, ועל "ותרנותו" כתכונה שאיננה חיובית דווקא, כגון במקרה של ותרנותו לשרה בעניין שילוח הגר.

על טענת אי-הצדק כלפי המלך משיב בנימין הלוי (6) תשובה שעניינה הוא ספרותי, לא פילוסופי, מתוך גישה ריאליסטית ומפוכחת של המצוי, לא הרצוי: "כולם - המלך, האבות, הסופר המקראי - עוברים בשתיקה על גזילת האישה, על כך אין מגנים את המלך, כי זוהי המציאות. הנווד-הגר בארץ זרה אינו יכול להתדיין עם המלך - הוא רק יכול לרמותו. אבל בסיפור הוא יכול להשפילו ולהתנקם בו, לעשותו מנוגע, ירא ומתחנן בפני האב... 'ויראו האנשים מאד'... למספר לא חשוב אם צדק אברהם או לא, שהרי באי-צדק התחיל המלך, וזה גם לא מעניינו. העיקר בעיניו: האל של אברהם הגן עליו והכריח את המלך לתת לו ללכת בשלום, עמוס מתנות" (ההדגשות במקור). גישתו הספרותית של בנימין הלוי באה לידי ביטוי גם במקומות אחרים בסיפורי האבות. ברוח זו, למשל, הוא פוטר את יעקב מאשמת המרמה, ובפרשה שלנו הוא מסכם את עמדתו בדברים הבאים: "המספרים והשומעים המקראיים גם הביטו אחרת על התנהגות האבות. הם נהנו ממעשי התרמית של אברהם ויצחק, וראו בהם 'סידור' של המלך ע"י האב הקדמון (פס' 19). יש סיפורי-עם רבים אצל כל העמים שבהם הרועה 'מסדר' את הצייד או החקלאי, האיכר את בעל האחוזה, הבן הקטן והמקופח את האחים הגדולים, האח הצעיר את אחיו הבכור והיורש. סיפורים אלה משקפים את 'ניגודי המעמדות' בחברות הקדומות. העם מספר ושומע בהנאה רבה כיצד החלש מרמה את החזק ו'מסדר' אותו בסופו של דבר (כמו גם העכבר, ה'מסדר' את החתול בסרטיו של וולט דיסני, צ.מ.). תוך הזדהות עם גיבורו האהוב מתקן העם את מצבו לפחות בסיפור!".

לשלושת הסיפורים יש צדדים שווים ויש שונים. כאן אעמוד בהרחבת-מה רק על היבט בר-השוואה אחד בין השלושה, הוא ההיבט של מערכת היחסים בין השליט - פרעה/אבימלך - לאם האומה שרה/רבקה.

פרשת תולדות - סנציו
יצחק מצחק עם רבקה בארמונו של אבימלך
רפאל סנציו, 1520-1483, צייר איטלקי
פרסקו, ארמון פונטיפיצי, ותיקאן, רומא, איטליה

ההיו או לא היו יחסי-קרבה (אסורים) בין שרה לפרעה?

הסיפור הראשון מציין מפורשות, כי פרעה לקח את שרה, וחי עימה כאשתו. הסיפור השני מציין, כי אבימלך לוקח, אמנם, את שרה לארמונו, אך אלוהים מונע אותו מלגעת בה. בסיפור השלישי - לא זו בלבד שאבימלך אינו נוגע ברבקה, ואינו לוקח אותה אליו הארמונה, אלא ההיפך: בראותו את יצחק מצחק (משחק מילים) עם רבקה, הוא נחרד אפילו מעצם המחשבה שהיה עלול להיכשל בלקיחת אשת-איש. [יצויין בהקשר זה, כי חרדה מעין זו לא חלפה כלל במחשבתו של דוד המלך, כשלקח את בת-שבע בהיותה אשת-איש].

לפנינו, אפוא, שלוש דרגות של מידת קירבה בין אם-האומה לבין המלך-השליט. גם פרשנים מסורתיים נדרשו לשאלת קרבתו של השליט לאם-האומה, וחשו אף צורך להתנצל עליה. רש"י מתייחס לעניין זה בהקשר של סמיכות הפרשיות שבין תקופת שהייתה של שרה אצל אבימלך (בראשית כ') לבין הולדת יצחק (בראשית כ"א): "כשכתב הכתוב 'יצחק בן אברהם היה' הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו. מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל: אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן 'יצחק בן אברהם היה', שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק".

פרשת תולדות - רמברנדט
שלושת המלאכים אצל אברהם ושרה
רמברנדט ון ריין, 1696-1606, צייר הולנדי
תחריט משנת 1656, הגלריה הלאומית לאמנות, ושינגטון, ארה"ב

לשאלה: האם "נגע" פרעה בשרה אמנו משיב יצחק פלג (7) חד משמעית, שאכן, פרעה "נגע" בה. בין השאר הוא מסתמך על הפן הלשוני של הכתוב בפרק י"ב: פרעה, בהטפת המוסר שלו לאברם, משתמש במשפט: "ואקח אותה לי לאישה" (פס' 19). אם הצירוף של הרישא "ואקח אותה" עשוי להתפרש כבעל משמעות תמימה, הנה הסיפא "לי לאישה" אינו מותיר עוד מקום לספק, זאת, בעיקר לאור השימוש בצירוף "לקח לו לאישה" במקומות נוספים במקרא, חלקם בסמיכות-עניינים לזה שלנו. למשל: "ויקח אברם ונחור להם נשים. שם אשת אברם שרי, ושם אשת נחור מלכה" (בראשית י"א ' 29), וכן לגבי יצחק "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל... לו לאישה" (בראשית כ"ה / 20). קשה להניח שהסופר המקראי היה משתמש באותו צירוף שייחד למערכת היחסים שבין אברהם לשרה ויצחק לרבקה מזה, לבין מערכת היחסים שבין פרעה לשרה מזה, אלמלא התכוון שאותו סוג יחסים שרר ביניהם בשתי המערכות.


שרה
קטע מהתחריט "שלושת המלאכים אצל אברהם ושרה"
רמברנדט ון ריין, 1696-1606, צייר הולנדי
תחריט משנת 1656, הגלריה הלאומית לאמנות, ושינגטון, ארה"ב

מקומות נוספים במקרא, בהם מופיע צירוף לשוני זה בהקשר של נישואים או חיי-אישות הם: שמות ו' / 20 לגבי עמרם ויוכבד, הורי משה אהרון ומרים - "ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה", או באותו פרק, פס' 25 "ואלעזר בן-אהרון לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה". גם כאן, בשני המקרים, מופיע צירוף זה בסמיכות להריון ולידה, כלומר, כתוצאה מה"לקיחה" האישה יולדת. כך גם במגילת רות, אם כי שם יש פירוט רב יותר של הפעלים המציינים מהו שהתרחש בין אירוע אחד למשנהו: "ויקח בועז את רות ותהי לו לאישה, ויבוא אליה ויתן יהוה לה הריון ותלד בן" (רות ד' / 13), ועוד.

פלג מוסיף לעניין זה, כי "הדיווח על עקרותה של שרה כבר במשפט הראשון בו היא מוזכרת בתנ"ך, ממלא תפקיד חשוב בסיפור שרה בבית המלך הזר. יתרה מזאת - סביר להניח שיש בו הסבר, העשוי לסייע לנו בסוגיה מה היה, אם היה, בין המלך פרעה לבין שרה אמנו [ובכך ליצור "אליבי" לטענה שהעלה כבר רש"י, בשם "ליצני הדור", שיצחק איננו בנו של אברהם אלא בנו של פרעה, צ.מ.]. על פי נתון זה, גם אם אמנם קרב אליה פרעה ושכב עימה (גם אם בניגוד לרצונה), לא תוכל להיכנס להריון. יוצא, אפוא, שהעובדה ששרי היתה עקרה, תשאיר שאלה זו עלומה, ובכך יישמר כבודה של אמנו הראשונה, ואולי מוטב כך" (פלג, שם). הפיתרון הזה היה טוב, אולי, לתחילת הסיפור המקראי על שרה אמנו, אבל הפך לרועץ בסופו, כשהשאלה המלווה בגיחוך מובן, כיצד עקרה באה בימים מסוגלת ללדת את בנה יצחק, ממשיכה לרחף על כל פרשנויות המקרא, כולל פרשנות למעשיהם של שלושת ה"מלאכים" בביקורם אצל אברהם ושרה, תשעה חודשים קודם להולדת יצחק.

פרשת תולדות
שלושת המלאכים אצל אברהם ושרה
יאן טנגנאגל, 1635-1584, צייר הולנדי
שמן על בד, הגלריה הלאומית לאמנות, ושינגטון, ארה"ב

גם העונש שמטיל אלוהים על פרעה מזה, ושממנו הוא מחלץ, בחלום, את אבימלך, מזה, ניתן ללמוד, לדברי פלג, על המעשה עצמו, שכן, אם אלוהים מעניש את פרעה משמע, שפרעה חטא, שאלמלא כן - ה"נגעים" למה? כנאמר: "וינגע יהוה את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו, על דבר שרי אשת אברם" (בראשית י"ב / 17). כלומר, היתה גם היתה כאן "נגיעה" (ותן את הדעת על הדמיון שבין צמד מילים זה נגיעה - נגעים). תנא דמסייע מוסיף הוא לנו את הדברים שאמר הדרשן ר' ברכיה (8): "על דטלמסן למגע בסמה דמטרונ'" (מתוך ירושלמי, כתובות סוף ז' - ל"א, ד'). ליברמן מתרגם: ועל שהעז לנגוע בגופה של המטרונה, ומוסיף: "ר' ברכיה היה אחד החכמים והדרשנים המפורסמים ביותר בארץ, ובאמרו שאלוהים ניגע את פרעה מפני שהעז "לנגוע בגופה של המטרונה" היה בו בוודאי כדי לחוור את העניין לשומעיו".

מעשה אבות - סימן לבנים

שלוש פעמים, כאמור, מופיע סיפור עממי זה בספר בראשית, ויש מקום לתהות על כך, שהעורך הביא את שלוש הגירסאות, על הדומה ועל השונה ביניהן. וכי לא ראה את שאנחנו רואים? אחד ההסברים האפשריים לכך נעוץ בהנחה, שהסופר המקראי, ואפשר - העורך, מתייחס לסיפורי האבות כאל אפונים (9), שהוא מעין תקציר ההתרחשות של סיפור ירידת בני-ישראל למצרים מאוחר יותר. המשותף הוא (א) ירידה בעת רעב לשבור בר; אפילו הביטויים דומים (השווה את י"ב / 10 עם מ"א / 56 ו-מ"ב 3); (ב) הנגעים כאן, והמכות - שם; (ג) יצא כבד במקנה ובכסף - כאן, ויצאו ברכוש גדול - שם. ה"פואנטה" של הסיפור האפונימי הזה, כמו של כל ההיסטוריוסופיה המקראית היא: מלך מצרים האדיר נכנע, מאחר שאלוהי אברהם, יצחק ויעקב התערב לטובת נבחריו. זוהי, אפוא, נקודת המפגש בין היחיד לבין האומה, וזאת ע"י עיצוב דמותו של אבי האומה לפי דמותו של העם במהלך ההיסטוריה שלו, ובהתאם לכך - זיהוי גורלו של אבי האומה ואירועי-חייו עם גורלו ואירועי חייו של העם ממנו יצא.


מובאות:

1. צופיה ודן מלר, משה גרנות: פרשת "לך לך", בפרק "מעמד האישה בחברה הפטריארכלית" בספר "מפרי עץ הדעת - פרשות השבוע בפעמת הזמן", הוצאת תמוז, 2002, עמודים 50-48.
2. האמונה האלילית הקדומה גרסה, שלכל מקום יש אל משלו. מכנים זאת בשם אמונה מונולטרית = אמונה באל טריטוריאלי, לפיה כל מי שעובר מארץ לארץ חייב לקבל את האמונה באל המקומי של אותה ארץ (ראה פרשת וישלח מאת משה גרנות, שתעלה באתר בחודש הבא).
3. הערך נוזי (Nuzi), האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ד, תשל"ב, עמ' 923-922. העיר נוזי, שהיא עיר במסופוטמיה, שוכנת כ-15 ק"מ דרומית-מערבית לכירקוק של ימינו, מזרחית לחידקל.
4. בר-כוכבא בצלאל, תנ"ך, הוצאת אורפז בע"מ, תש"ל - 1969, אברהם ושרה במצרים, עמ' 43-42.
5. צבי אדר, הערכים החינוכיים של התנ"ך, הוצאת ניומן, משכ"ט, הסיפור, עמ' 74.
6. בנימין הלוי, סיפורים במקרא, הוצאת ספרית פועלים, 1963, עמ' 55-52.
7. יצחק פלג, האם "נגע" פרעה בשרה אמנו? "נגע" או "לא נגע" - זו השאלה, יהדות חופשית 26, 2002 (בדפוס, יראה אור בחוברת הקרובה).
8. מתוך: ליברמן ש', יוונית ויינות בארץ ישראל, הוצאת מוסד ביאליק ויד בן-צבי, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 30. וכן הדיון בעמ' 31 בסוגיה: במה חטא פרעה שנענש? מופיע במאמרו של א' פלג (7).
9. אפונים - סיפור מנבא. לענייננו - סיפור המתאר פרק בתולדות עם ישראל, כפי שהוא מתגלם באירוע כלשהו, שקרה לאחד מאבות האומה או מנהיגיה. חלק מהברכות לבני-ישראל, למשל, בברכת יעקב (בראשית מ"ט / 28-1) ובברכת משה (דברים ל"ג) מסבירים את גורלם של השבטים ואורחות-חייהם בברכה שניתנה לאבי השבט על ידי אחד מאבות האומה, או מנהיגיה, והקשורים לעתים באירוע מסויים שאירע לאותו אב שבט קדמון.

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם גם בספר "מפרי עץ הדעת"



חברים ב- עוצב על ידי