אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
כל מה שרציתם לדעת על ברית מילה או שהעדפתם לא לדעת
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

חוקת

במדבר י"ט - כ"א
מאת דן מלר

"זאת חקת התורה אשר צוה יהוה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול...". כך פותח פרק י"ט את הוראת הלכות הפולחן בכל הנוגע למגע (המטמא) עם אדם מת. הטקסט יורד לפרטי הפרטים של הנוהלים אותם יבצע הכוהן, החל באיתור הפרה, שחיטתה, הזיית דמה שבע פעמים אל נוכח אוהל מועד, שריפתה יחד עם עץ ארז ותולעת שני, ושמירת אפרה למשמרת, לשמש כחומר מטהר לאחר מגע עם אדם מת. ה"טומאה", הקשורה בנושא זה היא חלק מ"טומאה" שקיימת, לדעת חכמי הדת בימי קדם, בהפרשות טבעיות של האדם (וסת, פליטת זרע), נגעי עור זיהומיים ושאינם זיהומיים, וכבר עמדנו על דברים אלה בפרשת "תזריע-מצורע " באתר חופש.

מוות בימי קדם, בטרם ידעה האנושות לזהות מחלות מדבקות ולקשרן לגורמיהן - חיידקים, וירוסים וטפילים אחרים, נגרם, אכן, תכופות, על ידי מגיפות, והיתה ללא ספק הצדקה לאמצעי הזהירות שננקטו בידי מנהיגי העם כדי למנוע הידבקויות. היום, כמובן, יש בידינו ידע ואמצעי מיגון אמינים יותר מאשר אפר של פרה אדומה. קדמונינו גם לא ידעו להבחין בין תופעות שנגרמו על ידי מחלות, לבין אלה שהן תוצאה של פעילות טבעית של הגוף. אלה גם אלה נקראו בשם הכולל "טומאה", שיש להתרחק ממנה ולא להגיע למגע עימה.

"בכל האלילות כולה רשות הטומאה היא רשות הרע", כותב פרופ' קויפמן (1), בבואו להדגיש את ההבדל היסודי בין הגישה האלילית לאמונה היהודית. הטומאה באלילות מסכנת את האדם ואת האליל גם יחד, ולכן מטרת החיטוי שם היא למנוע סכנה גם מהאל עצמו. במקרא, כותב קויפמן, "אין הטומאה נחשבת מצד עצמה למקור סכנה וגם אין כל פעולה דמונית כרוכה בה". ייתכן ואין בכך פעולה דמונית, אבל עובדה היא, שהמקרא מזהיר מפני סכנות הטומאה, עד כדי הטלת עונש מוות על מי שמפר את חוקי הטהרה: "כל הנוגע בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן יהוה טמא ונכרתה הנפש ההיא מישראל" (י"ט / 13).

ל"טומאה" במקרא יש משמעות מוחשית, והיא עשויה לעבור מגוף לגוף, כמו אותן מחלות או תופעות טבעיות שאינן מחלות שהוזכרו לעיל, או טומאת השעיר לעזאזל ופר החטאת (ויקרא ט"ז / 26-25). בפרשה שלנו עוסק המקרא בפרת החטאת - הפרה האדומה. לדעתו של פרופ' קויפמן, אין בכל האמור לגבי טומאה זו משום סכנה כלשהי, ומשמעותה היא בתחום הקדושה בלבד (שם, עמ' 541). נראה, שיש כאן התחמקות מעימות לא נוח של יהודי מסורתי או דתי עם מנהג, שהיה נהוג בימי קדם, וששום הסבר הגיוני אינו קיים עוד להצדיקו על פי תפיסת המדע של ימינו. שהרי לא ייתכן ש"אין סכנה" בטומאה, כשהמקרא חוזר ומזהיר, עד כדי הפחדה בנורא מכל - במוות. יש כאן בהחלט המשך מנוסח בכתובים של עולם מושגים קדום על שדים ועל שעירים, שלא נותר ממנו זכר, למעט הכתובים שכאן, או אמונות תפלות בקרב שבטים פרימיטיביים במקומות נידחים, שרופאי האליל שלהם מצליחים לבטל השפעות שליליות באמצעות מאגיה. השעיר לעזאזל מסמל את עולם השדים הטמא, והטיפול בו, כמו הטיפול בשריד השני של עולם השדים והרוחות - הפרה האדומה - נעשה מחוץ למחנה, או במדבר - כלומר, הרחק מאזור המגורים, הרחק ממגע עם אדם: "ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה" (י"ט / 9), או לגבי השעיר - "ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש עתי המדברה" (ויקרא י"ז / 21).

השעיר לעזאזל
השעיר לעזאזל
ציור שמן מאת ויליאם האנט, צייר אנגלי, 1910-1827
הגלריה לאמנות ליידי ליור, ליוורפול, אנגליה

ואכן, פרופ' ישעיהו ליבוביץ מכיר בעובדה, שאין לנו היום הסבר לדברים: "עניין פרה אדומה נידון הרבה מאד על דרך הפשט, הדרש, הרמז והסוד... ועומדים על כך, שפרה אדומה היא מאותן מיצוות שטעמן איננו ברור, ואף לא מובן מבחינת ניתוח רציונלי של המיצווה" (2). במצב בו ההיגיון איננו גורם משפיע, שולטת המאגיה, ולמאגיה, כידוע, אין גבולות, וכל המרבה בדמיון הרי זה משובח. לא נותר, אפוא, לפרשני המקרא, קדומים כמאוחרים, אלא לחפש ולמצוא למנהגים משמעויות ופרשנויות ומדרשים מיסטיים ככל העולה על רוחם.

מדרש תנחומא, מלמדנו פרופ' ליבוביץ (שם) מצא בפרשת פרה אדומה סמל למלכויות הגויים, אשר משלו בעם ישראל בזו אחר זו. וכך כותב פרופ' ליבוביץ (שם) לגבי הפסוק "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום" וגו': "פרה - זו מצרים, שנאמר: עגלה יפה-פיה מצרים (ירמיהו מ"ו / 20); אדומה - זו בבל, שנאמר: אנת הוא ראשה די דהבא (דניאל ב / 38), כלומר, אתה הוא ראש הזהב, ואלה הם דברי דניאל לנבוכדנצר בקשר לחלומו על הפסל בעל ראש הזהב; תמימה - זו מדי, דאמר ר' חייא בר אבא: מלכי מדי תמימים היו, ואין לקדוש ברוך-הוא עליהם, אלא שעבדו עבודה זרה שקבלו מאבותיהם בלבד". שלטון פרס ומדי נתפס בעיני חז"ל כמלכות של חסד, כלומר - תמימים, והכוונה היא לכורש מלך פרס שהחזיר את הגולים, ולדריווש שאיפשר את העלייה לארץ ובניית בית המקדש.

לא רק ליבוביץ, היהודי האורתודוכסי, בעקבות קדמונים, מוצא סימני רז בסוגיית פרה אדומה. גם הרב המסורתי (קונסרווטיבי) רוברטו ארביב (3) מוצא בה סמלים לטעמו: "האדום הוא צבע היצר, המיניות, הכוח, אבל הוא גם הצבע של חוסר הנחת, של החרדה, של הדם, של המוות. אנו מוצאים את הצבע האדום בפעם הראשונה בתורה בהקשר של הרצח הראשון: קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה... הדם האדום של האדם, שנשפך על האדמה, צועק. זהו מצב הדורש היטהרות".

פרה אדומה
פרה אדומה

מדרש תנחומא משמש בסיס לדיון גם על ידי יוחנן כהן (4), המביא תחילה את דעתו של רבי יוחנן בן-זכאי, שראויה היא שנביאנה גם כאן: "שאל גוי לרבי יוחנן בן זכאי: המעשים האלה אשר אתם עושים הנראים כמין כשפים. אתם מביאים פרה ושורפים אותה וכותשים אותה ונוטלים את אפרה. אמר לו: ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושין לו? אמר לו: מביאים עיקרין (שורשים) מעשנין (מבעירים אש) תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך, כך זהו הרוח הזו, רוח הטומאה: מזין עליה מי נידה והוא בורח. ולאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: לזה דחית בקש לנו מה אתה אומר? אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חוקה חוקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: זאת חוקת התורה".

כך כתוב, ולגירסת חז"ל וליבוביץ כך יש לקבל, בלא שאלות, ובלא תהיות. מי שבימינו מבקש למצוא בסיס הגיוני לצווי המקראי בדבר פרה אדומה לא ימצאנו. מי שמתעקש לחפש בו סמלים, דימויים או משמעויות, והמיסטיקה מקובלת עליו - השמים הם הגבול - השמים ובית הספר לכוהנים, הפועל בימינו אלה בירושלים, ומכין פרחי-כהונה לשמש בבית מקדש דמיוני, על השחיטה ועל הקרבת הקורבנות ועל הפרה האדומה, המהווים חלק בלתי נפרד ממנו.

בל נטעה בהבנת המושג "חוק" או "חוקה", כנוסח בו השתמש רבי יוחנן בן-זכאי בפרשנותו לחוק הפרה האדומה. כשרבי יוחנן בן-זכאי קובע שזאת חוקת התורה, שאי אתה רשאי לעבור עליה, אינך יכול שלא להשוות חוקה זו לחוק או לחוקה האזרחית, כפי שהיא תופסת בחברה בת זמנו שאיננה כפופה לדיני ההלכה. לכל חוק בחברה האזרחית קיימת וחייבת להיות קיימת סיבה: מוסרית, מינהלית, אירגונית, כלכלית - ועל כל פנים - אנושית. חוק שאין לו סיבה או הסבר ש"האדם הסביר" יכול להגן עליו באופן רציונלי, איננו יכול להתקבל כחוק. לא יעלה על הדעת לחוקק חוק "ככה סתם", רק מפני שלמישהו "התחשק" לחקקו, בוודאי לא קיים מצב, בו אסור לשאול את מציע החוק מה סיבה מצא לחוקק את חוקו. לאמירה "זאת חוקת התורה" אין, אפוא, כל בסיס בתפיסה האזרחית-חופשית-חילונית של המערכת שבמסגרתה אנחנו חיים.

החלק השני של פרשת חוקת מספר על מסעי בני ישראל בעבר הירדן המזרחי-דרומי, על המאבק הצבאי עם עמי אדום, אמורי ומואב, ועל המצוקה בה מצאו עצמם "בני ישראל", שלא היו אלא בשר ודם, משפחות עם ילדים וזקנים, שנדרשו לנדוד ללא הרף, שנים על שנים, בדרך לא-דרך, ולא אחת מצאו עצמם בלא מזון ומים. המקרא רואה בשלילה את מצוקתם של האנשים הפשוטים, בני-העם, שבאופן טבעי ומובן לנו התלוננו על מצבם הבלתי נסבל: "למה הבאתם את קהל יהוה אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו" (כ' / 4). טענה סבירה, חשב לעצמו משה, כשהתלונות היו עדיין ראשוניות, ומיהר להכות בסלע, והוציא מים "ותשת העדה ובעירה" (שם, 11). אבל תלונות חוזרות, מסתבר, כבר אינן בגדר בקשה שיש להתייחס אליה בכבוד בעיני הסופר המקראי, שחיפש לו דרך להסביר באמצעותה כל אסון וכל פגע שאירע לעם. ולכן, כאשר הותקף העם מאוחר יותר ע"י נחשים, נמצא לו הנימוק: הם חטאו בכך שהתלוננו, כפי שנראה בפרק כ"א פסוק 5: אותם פשוטי-עם חזרו והתלוננו "למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", ואז החליט אלוהים להתנקם במתלוננים: "וישלח יהוה בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל" (שם, 6).

תלונות מעין אלה יש בהן, אמנם, כדי להעיד על אובדן אמונה, או היחלשותה, ואולם - האם יכולה זו לשמש עילה לטבח בעם, על נשיו וטפו? האם זו הדרך להקנות באמצעותה אמונה? יתר על כן: גם משה ואהרון נענשו ע"י אלוהים, למרות שפעלו על בסיס הוראתו-הוא, דהיינו, להוציא מים מן הסלע, בכך, שמנע מהם את ההגעה לארץ המיוחלת: "וידבר יהוה אל משה לאמור: קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון ודברת אל הסלע ונתן מימיו…" (כ' / 7). ובהמשך - "ויקח משה את המטה מלפני יהוה כאשר ציוהו... ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים" (שם, 11). בלא שהכתוב יבטא תגובה, אי-נחת או כוונה מסויימת של אלוהים, בא ההמשך ואומר: "ויאמר יהוה אל משה ואהרון יען כי לא האמנתם בי לקדשני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי לכם" (שם, 12).

"לאמיתו של דבר ניתן לומר, שאין התורה מפרשת כלל במה היה חטאו של משה רבנו, ובסיפור פרשת מי-מריבה לא נאמר כלל שהוא הימרה את פי אלוהים או עשה דבר שלא כדין", גורס פרופ' ליבוביץ (5) ומוסיף: "עצם העובדה לקשור את משה רבנו בחטא הריהו דבר חריג... מה גם שהגזירה שנגזרה עליו היא מן הדברים המופלאים ביותר ולכאורה אף אינם מובנים". מדרשים אין ספור נכתבו בפרשה זו, בנסותם למצוא הסבר "הגיוני" למה שפרופ' ליבוביץ מקבל כדבר שאיננו מובן. הפרשנות הקלה מכולן היא הפער שקיים בין הוראת האלוהים "ודברתם אל הסלע", לשון דיבור, שעה שמשה היכה על הסלע, לשון פעולה אקטיבית. כלום יש במעשה זה משום המרת הצו האלוהי? האם עד כדי כך חמור המעשה, שהוא מצדיק עונש כה כבד על משה ואהרון, מנהיגי העם, ששחררוהו מעבדות והוציאוהו לחופשי, שנתנו לו את התורה והובילוהו כל הדרך הקשה עד לשערי הארץ, בבחינת "אותה תראה ואליה לא תבוא"?

ליבוביץ מביא מדברי אבן עזרא, שגם הוא טוען, שמרוב פירושים אין שום פירוש, "שהרי אילו היה פירוש, לא היה זה אלא אחד". כמה חכם! הרמב"ם מגלגל את הדברים לעולם הסוד של הקבלה, וספורנו מבסס את פרשנותו על הניגוד שבין דיבור לבין מעשה: "נס הנעשה על ידי דיבור מהווה מופת למציאותו של אדון הטבע... בעוד שנס הנעשה על ידי מעשה כגון הכאה בסלע מעיד על השתלטות על הטבע באמצעות כוחות הטבע עצמו, שזוהי מעין פעולה מאגית". אברבנאל מרחיק לפרשת מעשה העגל וסבור, "כי חטאו של אהרון היה בעשיית העגל", ומשה "כשל בפרשת שילוח המרגלים".

"כל הפירושים הניתנים לנושא סתום זה אינם מניחים את הדעת כלל", מסכם ליבוביץ, "ואינם תורמים להסברת העובדה העצומה, כי על מושיעם של ישראל ומחוקקם נגזר למות במדבר ולא להביא את עם-ישראל לארץ היעודה".

אשר לשאלה מדוע מתעלם האלוהים מתכונתו הטובה - אל רחום וחנון, והופך אל מרושע, המחסל המונים מילדיו-אהוביו רק בשל רטינות וקובלנות - אין זו הפעם הראשונה שתלונות העם במסעו במדבר גררו את אלוהים להגיב בדרכים הפוכות זו לזו כמעט בעת ובעונה אחת: מצד אחד עונש קטלני, ומיד בסמוך לכך גם פיתרון אנושי, הוגן וקונסטרוקטיבי, בצורת הספקה מיידית של מים, במקרה האחד, או מזון, במקרה האחר. בפרק י"א בספר במדבר אירע מקרה דומה - "ויהי העם כמתאוננים רע באזני יהוה וישמע יהוה ויחר אפו ותבער בם אש יהוה ותאכל בקצה המחנה" (פסוק 1). לאחר מחשבה נוספת כמו מתחרט האל, ומספק לרעבים אוכל: "ורוח נסע מאת יהוה ויגז שלוים מן הים ויטש על המחנה... ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו..." (פסוקים 32-31).

אלוהים מצטייר בשתי הפרשיות הללו כדמות חצויה, סכיצואידית, שרחמים מצד אחד ואכזריות מרושעת מצד שני מתרוצצות בלבו, פעם זו גוברת, ופעם מנצחת השניה. בפי פרופ' ליבוביץ, שכה האריך וחקר ודרש בסוגיית הפרה האדומה אין כל התייחסות לשאלה זו. ד"ר גרנות (6), לעומת זאת, אינו מהסס לבקר את אלוהים בצורה חריפה ביותר: "דיכאון אוחז בוודאי באיש המאמין, כשהוא סוקר סיפורים אלה ונוכח לדעת באיזו זריזות מוכן האל בכל עת להשמיד את ברואיו, ובעיקר את נבחריו". וגרנות מסכם את עמדתו בהשלכה מודרנית ועכשווית של מצב זה: "אין פלא אפוא שהעם הזה, אשר יצר את התנ"ך וינק מרוחו לאורך דורות, סיגל לעצמו נמיכות רוח של האשם תמיד, של הראוי לעונש: רק לא להרגיז את האל, לא להעירו מרבצו בציפיות לחוסן מדיני, לעצמאות מדינית, הכרוכה, בדרך הטבע, בשימוש בכוח, השנוא כל כך על האל".

מובאות:

1. קויפמן, יחזקאל: תולדות האמונה הישראלית. הוצאת מוסד ביאליק, תל-אביב, תשט"ו, כרך ג', עמ' 539.
2. ליבוביץ, ישעיהו: פרשת חוקת, ב-"על פרשת השבוע". הוצאת כתר, ירושלים, 2000, עמ' 696.
3. ארביב, רוברטו: פרשת חוקת. ב"פותחים שבוע", עורך: נפתלי רוטנברג. הוצאת ידיעות אחרונות ומכון ון-ליר, ירושלים,2001, עמ' 385.
4. כהן, יוחנן: מקרא חל. הוצאת ירון גולן, תל-אביב, 1993, עמ' 141.
5. ליבוביץ, ישעיהו: שם, עמ' 700.
6. גרנות, משה: התנ"ך כף חובה. הוצאת בר, תל-אביב, 1986, עמ' 76.



חברים ב- עוצב על ידי