אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
כל מה שרציתם לדעת על ברית מילה או שהעדפתם לא לדעת
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

נשא

במדבר ד' / 5 - ז'
מאת צופיה מלר

פרשת "נשא" כוללת 176 פסוקים, העוסקים בנושאים שונים, שקשה למצוא את הקשר ביניהם. בהם מצוות בעלות ערך היסטורי, משום שהיו קשורות במשכן ובמקדש, אך אינן משמשות עוד כדינים מחייבים בחיי הדת העכשוויים של עם ישראל. מלבדן עוסקת הפרשה גם בתפקידי הלוויים וחלוקת התפקידים ביניהם; דיני עבודה וקורבנות; הוראות לגבי הרחקת המצורעים והטמאים ממחנה ישראל; דיני סוטה; דיני נזירות; איסורי עבודה זרה; שמירת שבת והמקדש. בתוך כל אלה, פרשת סוטה (ה' / 31-11), ולמרות שהוקדשה לסוגיה זו מסכת תלמודית שלמה, ולמרות שלכאורה לא עבר זמנה, אינה זוכה כמעט להתייחסות כלשהי בקרב פרשנים, דרשנים ועורכי אנתולוגיות בימינו, העוסקים בפרשת השבוע. למרבה הפלא, גם נשים שהשקפת עולמן היא פמיניסטית ביסודה, נזהרות מלגעת בפרשה כאובה זו.

במה עוסק החוק המתייחס לפרשת סוטה? - מתוארים בו מצבים בהם אישה נשואה נחשדת על-ידי בעלה כי בגדה בו ושכבה עם גבר אחר, תוך ציון העובדה שהיא "לא נתפסה". כלומר - מדובר בחשד בלבד, וב"רוח קנאות" שעברה על בעלה, ולא בהוכחות של ממש, שהמעשה, אמנם, נעשה. במקרה כזה מביא הבעל את אשתו לפני הכוהן (תמיד כוהן גבר, אין בחוק העברי כוהנת אישה) עם "מנחת קנאות", אותה מקריב הכוהן קורבן. האישה עצמה, ובידה הקורבן, מוצגת ע"י הכוהן "לפני אלוהים", לאחר שפרע את שיער ראשה (כדי לבזותה), והשקה אותה מן "המים המאררים", שאופן הכנתם מפורט בזה: ולקח הכהן מים קדושים (אין הסבר מהם מים קדושים) בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים (17), ותוך כדי שהוא משביע אותה ב"שבועת האלה" (אלה=קללה) שלא חטאה. דברי האלה נכתבים בספר (פיסת עור מעובד לשם כתיבה), ומוכנסים לתוך המים, שצויין מפורשות שהם הופכים מרים (ואפשר שמכאן שמם - "המים המאררים"). לאחר ששתתה מן המים המאררים הללו מצפים למבחן התוצאה: והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה (בבעלה), ובאו בה המים המאררים למרים, וצבתה בטנה ונפלה ירכה, והיתה האישה לאלה בקרב עמה. ואם לא נטמאה האישה וטהורה היא, וניקתה ונזרעה זרע (28-27). בסוטה א' / ה' מוסיפים גם שבגדיה נקרעו או נפרמו (ואמנם, כיצד, אחרת, יידעו אם "צבתה בטנה ונפלה ירכה"?) ככתוב: שהכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו, ואם נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה.

לא צריך הרבה דמיון כדי לתאר את הבושה וההשפלה שעוברת אותה אישה, שבשלב זה רק נחשדה, כאמור, בבגידה בבעלה, חשד שטרם הוכח. זאת - בין אם המעשה נעשה בפרהסיה ובין אם רק הכוהן (גבר, כאמור!) נוכח בו, והרבים רק יודעים עליו. היינו הך. בכל מקרה יש כאן ענישה בטרם הוכח, אם בכלל חטאה בבגידה. לשם השוואה: בחוקי אשנונה (1) מהמאה ה-18 לפני הספירה (כ-600 שנה קודם לזמן המוערך של יציאת מצרים) ממיתים, אמנם, אשת איש שנתפסה בחיקו של איש אחר, אבל שם נאמר במפורש שנתפסה, לא שנחשדה: אם נתן שטר נישואין לאביה ולאימה (ראה: גם האם נזכרת כאן לצד האב!) ובא אליה, אשת איש היא; אם יתפסוה בחיק איש אחר, מות תומת לא תחיה.


פירנה בפני האראופאגוס" - אישה בפני שופטיה הגברים"
ציור שמן מאת ג'אן לאון גרום, צייר צרפתי, 1904-1824

אפלייתה לרעה של האישה במשפט העברי

המשפט העברי מקפיד מאד, בדרך כלל, בעניין ההוכחה כאשר אדם נחשד בחטא כלשהו, ופוסק בעניין זה שחובת ההוכחה היא על המאשים, לא על הנאשם: המוציא מחברו עליו הראיה (בתלמוד: יומא ט', בבא קמא ל"ה; במשנה: בכורות י"ח; במשנה חולין קל"ד, בבא בתרא כ"ט). במקרה של אישה הנחשדת שסטתה מחובת הנאמנות לבעלה, לא הוא, הבעל החושד, זה שחייב להוכיח את חשדותיו, אלא היא, האישה הנחשדת, היא זו המחוייבת לעמוד למבחן משפיל ואכזרי, שלא זו בלבד שאין לו דבר עם הוכחה כלשהי, אלא שתוצאות המבחן המאגי הזה אינן תלויות כלל בהתנהגות אנושית כלשהי, בהווה או בעבר. מאחר שמעשי ניאוף, מטבע הדברים, נעשים בהסתר, ומאחר שהרבה יותר קשה להוכיח על מעשה שלא נעשה מאשר על מעשה שנעשה, פונה המחוקק העברי הקדמון לעזרת המיסטיקה: השבעות (האסורות במקומות רבים במקרא) ואקטים פולחניים שמכשפות ועובדי-אלילים נזקקים להם, ולא אנשי חוק האמורים להיות רציונליים.

סטייה זו מן המקובל בחוק - גם הקדום - איננה היחידה. גם הפרת חוזה בין שני בני-חורין באופן חד-צדדי יש כאן, אלא אם כן נאמר מפורשות מלכתחילה, שאקט ההתקשרות בין גבר לאישה לצורך נישואין, מלכתחילה אינו בחזקת חוזה בין שני בני-חורין, אלא חוזה של קניין בין אדון לעבדו. דברים אלו אמורים לא רק בגין זכותו של צד אחד בלבד להפר את החוזה (הגבר) גם ללא הסכמת הצד השני (האישה), אלא, לענייננו - חובת הנאמנות איש לרעותו היא חובה חד-צדדית: האישה חייבת בנאמנות מוחלטת לבעלה, ואם הפרה אותה נקראה סוטה, וחייבת בעונש כבד, בעוד שבעל מלכתחילה לא חלה עליו כל חובת נאמנות לרעייתו. עניין זה מקובל לא רק בימי קדם בחברה ביגמית או פוליגמית, בה מותר היה לגבר לשאת יותר מאישה אחת, כפי שיודעים אנו מן ההיסטוריה של אבות האומה, מנהיגיה ומנהגיה, ולא לאישה להינשא ליותר מגבר אחד, אלא גם בימינו אלה תופס ההיתר לבעל לבגוד באשתו: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיה (חגיגה דף ט"ז / א'; קידושין מ' / א'; מועד קטן י"ז / א'); ועיין פירוש רש"י בשם רב האי גאון בעניין זה).

אכן, איזו חגיגה! איזה מועד קטן... כלומר, מותר לבעל להיכנע ליצריו, ואין היתר לאישה להיכנע ליצריה, והמגבלה היחידה שחלה על הבעל היא, שהדבר ייעשה בצנעה, ולא בפרהסיה. העילה התלמודית לתנאי המגביל את הבעל (לא בפרהסיה) הוא "חילול שם שמים", שכן אין במעשהו זה הפרת חוזה הנאמנות, גם לא פגיעה כלשהי באישה, כחלק מרכושו, אלא באלוהים. בתקופתנו אפילו אין צורך ללבוש שחורים במיוחד לצורך מעשה זה, כי הרי המלבושים שחורים בלאו הכי...

בחוזה הנישואים מרפד המחוקק העברי (גבר, כמובן!) את הבעל מלכתחילה בהגנות שאינן מכירות בסיטואציה של גבר סוטה ("ט" סגולה) לגביו. סטייה חלה על נשים בלבד. הטענה כי משפט המים המאררים אינו מקויים הלכה למעשה בתקופתנו היא חסרת תוקף כל עוד חרב דמוקלס זו מרחפת מעל לראשה של כל אישה שרוח קנאות עוברת על בעלה, ושלא החוק, אלא רצונו הטוב של בית הדין הרבני, הוא שיבטיח את קיומו או ביטולו בכל מקרה ומקרה.

הראייה לכך שעל הבעל לא חלה חובת נאמנות לאשתו מצויה גם במקום אחר: בחוק הממזרות. להבדיל מאישה נשואה, שיחסיה עם גבר אחר (בלא תלות כלשהי במצבו המשפחתי, כלומר, גם רווק, גרוש או אלמן) הניבו פרי-בטן, וילדיה, משום כך, נחשבים ממזרים, הנה לגבי גבר נשוי קיים גם קיים הבדל כזה: ילדיו לא ייחשבו ממזרים אם נולדו לו מאישה פנויה: רווקה, גרושה או אלמנה, והם ייחשבו ממזרים לפי המשפט העברי רק אם הם נולדו לו מאישה שהיתה באותו זמן נשואה לאיש אחר. משמע, לא נאמנותו לאשתו היא הקובעת אם נאף או לא נאף, כי לו כך היה, הרי גם בגידה עם פנויה היתה נחשבת להפרת נאמנות. גבר שקיים יחסים עם אשת איש נחשב למפר חוק בגלל בגידתו באותו איש, שעם אשתו שכב, כי בכך פגע בקניינו של אותו אדם, הלא היא אשתו!

דיני סוטה בחוקי עמים אחרים במזרח הקדום

להבדיל מן היתרון המוסרי שיש למשפט העברי על חוקי עמים אחרים במזרח הקדמון בנושאים שונים, כמו בדיני העבד, למשל, אין לו יתרון כזה בכל הנוגע ליחס לאישה בכלל ובענייני אישה סוטה בפרט, אלא בפרטים חסרי-משמעות ממשית. למשל, במקום שתייה מן המים המאררים לפי המשפט העברי, משליכים את שני הנואפים אל הנהר ומפקירים את גורלם לחסדי שמים. כך בחוקי חמורבי (2): "כי תשכב אישה הנשואה לאיש עם איש אחר, ונתפסה, יאסרום, ואל המים ישליכום. אם ירצה בעל האישה והחיה את אשתו, אז יכול גם המלך - ברצותו לחוס על עבדו - לחוס". כך גם בחוקי אשור (3): "אם אמור יאמר איש לרעהו: 'אנשים שכבו עם אשתך מעת לעת', ואין עדים, חוזה יערכו ואל הנהר ילכו (למשפט הנהר)".

ההבדל בין הסוטה שבפרשה שלנו, לאלה של עמים אחרים אינו רק באופי המבחן (מים מאררים מול השלכה אל הנהר), אלא בעיקר, לענייננו, בכך שלמבחן המים המאררים עומדת רק האישה, ולמבחן הנהר עומדים שניהם - גם האישה הנחשדת וגם הגבר הנחשד. וכן - הבעל בחוקי חמורבי רשאי לסלוח לאשתו, ואופציה זו אינה עומדת לאישה בחוק העברי. נכון, שהבעל הקנאי יכול היה מלכתחילה לא להביא את אשתו למבחן, אבל טיעון זה אינו תופס לגבי שני המקרים, לא רק לגבי הראשון.

לעניין דומה - האשמת האישה בהעדר בתולים - טוענת שולמית ולר (4) את הדברים הבאים: "ולפי הקביעה ההלכתית, במקרים שבהם לא ניתן להוכיח או להפריך את טענת הבעל, מקבלים את דבריו כנאמנים, משום שהוא בא לאסור את האישה על עצמו. קביעה זו יסודה בהשקפה גברית מובהקת, המניחה שגבר המבקש לפרק את הנישואין בטענת בתולים מרע לעצמו, שכן, הוא גוזר על עצמו להימנע מהנאה מאשתו; גישה זו דוחקת את האישה לעמדת נחיתות, משום שלרוב אין היא יכולה להפריך את דברי בעלה, אף אם ידוע לה שאינם נכונים". טיעון זה שמביאה ולר נכון שבעתיים לגבי מקרי בגידה, משום שלא מדובר בנישואים "טריים", שקשה בהם יותר להניח שהבעל הספיק אחרי לילה אחד למאוס באשתו, אלא במקרים בהם ייתכן גם ייתכן שהבעל משתמש בהחשדת אשתו בניאוף כבתירוץ לרצונו להיפטר ממנה, אם מאס בה מקץ מספר שנות נישואין.


בתולה
ציור מאת גוסטב קלימט, צייר אוסטרי, 1918-1862

פרשת "סוטה" מן הזווית הפמיניסטית

קייט מילט (5) "מתמקדת בקישור המובלע בין אישה, מין ואשמה בתפיסה הנוצרית המסורתית של החטא הקדמון: אלוהים ניצב לימינה של הפטריארכיה. אחד מאמצעי השליטה היעילים ביותר שלה הוא טבען הזריז ורב-העוצמה של הדוקטרינות על טבעה ומקורה של האישה, וייחוסם של הסכנות והפגעים המקושרים עם המיניות לאישה ולה לבדה... הדת והמוסר הפטריארכליים נוטים לכרוך את האישה והמין יחדיו, כאילו היתה מעמסת המין בתפיסה הפטריארכלית אשמת האישה לבדה... (ההדגשה שלי, צ.מ.)... מילט ממשיכה את הטיעון, לדבריה, בסיפור זה על 'איך המציאה האנושות את יחסי המין' (בסיפור גן העדן, צ.מ.), מנוקה אדם מאשמה מינית, שכן הנחש מייצג את הפאלוס בצעד המיני הראשון. במילים אחרות, הדחף המיני של האדם מועתק (או מועבר) לנחש באופן ההופך את חווה לאשמה בפיתוי".

הרעיון של הפשטת האישה הבוגדת כעונש על בגידתה איננו ייחודי במקרא לחוק. גם הנבואה מתארת נוהג זה באופן ציורי. הנביא הושע, המדמה את בגידת עם ישראל באלוהיו לבגידת אישה בבעלה, נוזף בה באוזני ילדיה: ריבו באמכם ריבו, כי היא לא אשתי ואנוכי לא אישה ותסר זנוניה מפניה ונאפופיה מבין שדיה. פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום היוולדה ושמתיה כמדבר ושתיה כארץ ציה והמתיה בצמא. ואת בניה לא ארחם כי בני זנונים המה... לכן אשוב ולקחתי דגני בעיתו ותירושי במועדו והצלתי צמרי ופשתי לכסות את ערוותה, ועתה אגלה את נבלתה לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי (הושע ב' / 12-4).

הנביא יחזקאל אף הוא משתמש בביטוי דומה: כה אמר אדוני יען השפך נחשתך ותגלה ערותך בתזנותיך על מאהביך ועל כל גילולי תועבותיך וכדמי בניך אשר נתת להם. לכן הנני מקבץ את כל מאהביך אשר ערבת עליהם ואת כל אשר אהבת על כל אשר שנאת וקבצתי אותם עליך מסביב וגליתי ערותך אליהם וראו את כל ערותך (יחזקאל ט"ז / 37-36).

אין זאת אלא שתיאורים אלה לקוחים מתמונת מציאות מוכרת, ולא רק מאיזה חוק שהוא בחינת "הלכה ואין מורין כן". אילנה פרדס (6), המתייחסת אף היא לשני הטקסטים הנ"ל, מוסיפה: "בשני הטקסטים האלה נתפסת ארוטיות נשית כזהה לניאוף ולתועבה... שני הנביאים ממליצים על עונש סימטרי נוקשה לנואפת: מי שחשפה את גופה למאהביה נדרשת עתה לחשוף את גופה בפומבי. מה שעשתה קודם לכן מתוך הנאה, ייעשה לה עכשיו כדי להשפילה... יש לתת את הדעת לכך, ש'לגלות ערווה' הוא ביטוי תנ"כי המציין יחסים מיניים אסורים (מגילוי עריות ועד לניאוף). בניגוד לכך 'לכסות ערווה' (יחזקאל ט"ז / 8; הושע ב' / 11) הוא ביטוי המתאר נישואין... האובססיה הנבואית בכל הנוגע לעירום נשי (הנביאים לעולם אינם מציגים את אפרים - ההאנשה הגברית של העם - בעירום) מבטאת אולי צורך פטריארכלי נפוץ למדי לשלוט בגופן ובמיניותן של נשים, להבחין בין נשים שגופן נמצא בבעלות גברית כלשהי (אב/אח/בעל) לבין אלה שאפשר לראותן כרכוש ציבורי".

פירוש דומה לזה לנאמנות החד-צדדית הנדרשת מהאישה כלפי הגבר, נותנת מרילין פרנץ' (7): "הדרישה לנאמנות מצד האישה, אך לא מצד הגבר, הופכת את גוף האישה לרכושו של הגבר באורח חד-צדדי. יחסים בלתי שוויוניים הם יחסי שולט-נשלט ולא יחסי אהבה. יחסים כאלה עשויים במקרים מסויימים להיות מלווים באהבה, אולם אהבה כזו אינה יכולה להיות המאפיין המרכזי של הקשר בין בני הזוג. גבר עשוי להעניק שוויון לבת-זוגו, אך המתנה תלויה בשיקול דעתו ובנדיבות לבו. האישה אינה רשאית לדרוש אותה בדין. הבעל, ברצותו ירחיב ידו וישקול לה זכויותיה, וברצותו יקפוץ ידו וימנע זכויותיה". ואמנם, כך ראינו לעיל, בחוקי חמורבי: "אם ירצה בעל האישה והחיה את אשתו"... המצב בפרשה שלנו במשפט העברי אינו שונה, למעשה: אם הבעל ירצה - יסגיר את אשתו למשפט המים המאררים, ואם לאו - לא יסגירנה. בידי האישה, לעומת זאת, לא מצוי כוח עצום שכזה כלפי בן-זוגה - להמית או להחיות, לסלוח או לבזות ולהשפיל.


שוק הנשים בבבל
ציור שמן על בד מאת אדווין לונג, צייר בריטי, 1891-1829

בהמשך מוסיפה פרנץ': "אנשים נבונים רבים מודעים לאי-הצדק השורר כיום ביחסים בין גברים לנשים, אך אי-הצדק הזה הוא בעיניהם כורח המציאות, מצב הכרחי המשרת את רווחת המין האנושי כולו. הם טוענים שנשים יכולות לשאת מצב זה של דיכוי, כי ניתנה להם החווייה המסעירה והעמוקה ביותר עלי-אדמות - הלידה. לעומתן, אם לא תינתן לגברים מטרה מיוחדת, שיוכלו לפעול למענה, לא יוותר להם אלא להיות סרח-עודף לאמהותיהם, כפי שחוששים בני שבט הגימי. הגברים חשים, שלאישה ניתנת זהות - להביא ילדים לעולם, ואילו הגבר לא קיבל זהות טבעית, לכן הוא חייב לשלול, ולא, אין לו ערך".

סימון די-בובואר (8) יצאה נגד תפיסה מוטעית זו וטענה, שעליונותו של האדם על בעלי החיים נובעת רק מיכולתו לסכן חיים, ולא מיכולתו ליצור חיים. זהו, מן הסתם, ההסבר לכך שגברים הנוטלים חיים זוכים למעמד חשוב מזה של הנשים, המעניקות חיים.

הראייה הפמיניסטית בת-זמננו מציבה אלטרנטיבה פרשנית לזו של האורתודוכסיה הגברית, ועל אף ההבנה המובעת בה כלפי מניעיו של המחוקק הקדמון - מונותיאיסטי או פוליתיאיסטי - היא קוראת לא רק להבנה פסיכולוגית או סוציולוגית או אנתרופולוגית אחרת, אלא גם, ובעיקר - לשינוי מהותי של החוק והנורמות המשפיעות כל כך על החברה האנושית גם בעצם ימינו אלה.

אסמכתאות:

1. אברהם לבנון: קבצי חוקים של העמים במזרח הקדמון. הוצאת א.ו.ר. חיפה, תשכ"ז, עמ' 63, סעיף 28.
2. אברהם לבנון: שם, עמ' 89, סעיף 129.
3. אברהם לבנון: שם, עמ' 123, לוח אA, סעיף 13 עד סעיף 26; עמ' 124-122.
4. שולמית ולר: נשים ונשיות בסיפורי התלמוד. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993, עמ' 20.
5. קייט מילט: Millett Kate: Sexual Politics, New York, Ballantine הקטע המתורגם לעברית מובא בזה על פי ספרה של אילנה פרדס "הבריאה לפי חוה - גישה ספרותית פמיניסטית למקרא". הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 21.
6. אילנה פרדס: שם, עמ' 104.
7. מרילין פרנץ': מעבר לעוצמה. הוצאת זמורה-ביתן, 1991, עמ' 95-94.
8. סימון די-בובואר: המין השני (1949), כרך ראשון - העובדות והמיתוסים. הוצאת בבל. תרגום מצרפתית - שרון פרמינגר, 2001.



חברים ב- עוצב על ידי