אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

חגי תשרי והמזרח הקדום

אופיר יעקבסון
דוקטורנט במדעי הדתות, מרצה ומדריך בארץ ובעולם
ofirjac@gmail.com
http://www.ofirjacobson.com/

ראש השנה הוא החג היהודי המציין את תחילת השנה העברית. המקורות היהודים (משנה מסכת ראש השנה פרק א' משנה א') מזכירים מספר 'ראשי שנה', בנוסף ל'ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות' החל בא' בתשרי:

  • ראש השנה למלכים ולרגלים (א' בניסן), באביב, שהוא "ראש חודשים ראשון… לחודשי השנה" (שמות, י"ב, ב'). שבו יצאו בני ישראל ממצרים וחגגו את חג הפסח. בהתאם לספירה זו תשרי הוא החודש השביעי, וראש השנה חל "בחודש השביעי באחד לחודש" (ויקרא, כ"ג, כ"ד).

  • ראש השנה לאילנות החל בט"ו בשבט.

  • ראש השנה למעשר בהמה החל באחד באלול.

בשורות הבאות אתייחס בקצרה למהות 'ראש השנה לשנים' ביהדות, תוך הצבעה על מקורותיו במיתוסים של המזרח הקדום. לרבים מהחגים העבריים ישנם כמה רבדים. רובד אחד הוא הרובד ההיסטורי-מקראי, ורובד שני, קדום יותר, הינו בעל אופי חקלאי ומתקשר למחזורי הטבע. כך לדוגמא, חג סוכות הוא חג האסיף, חג שבועות הוא חג קציר חיטים, ופסח הוא חג האביב וזמן קציר שעורים. מקור החגים החקלאיים הללו נעוץ בתקופה הכנענית, ולימים הם מוזגו עם החגים בעלי המשמעות הנרטיבית-היסטורית-יהודית, אך בשל חשיבותה המכרעת של עבודת האדמה לעם ישראל, הרובד הקדום - החקלאי - השתמר. [1] בהתאם לסכמה הזו, המקור החקלאי של ראש השנה הוא עונת האסיף, שציינה את סוף השנה החקלאית ואת תחילתה של שנה חקלאית חדשה.

מעניין להסתכל על חגי תשרי כעל מכלול אחד, ולא כעל סדרה של חגים בודדים. הרצף כולל את ראש השנה, סליחות, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, סוכות, הושענה רבה ושמיני עצרת. ניתן להסתכל על חגים אלו כעל רצף אחיד, שכן בכולם יש אלמנט של דין ומשפט.

אלמנט זה מודגש בדרך כלל בהקשר של יום כיפור, אך בפועל זהו רק יום נעילת הדין, והתהליך שמוביל אליו, מתחיל קודם לכן. ראש השנה נחשב ליום שבו דן אלוהי ישראל את כל באי העולם וקובע את הקורות אותם בשנה הקרובה. הגיוני שבמועד זה של מעבר בין שנה לשנה יערך חשבון נפש לגבי המעשים שנעשו בשנה החולפת ואלו שיעשו בשנה הקרובה. על פי המסורת, ביום זה נברא האדם הראשון, חטא בחטא עץ הדעת ואלוהי ישראל דן אותו עוד באותו היום. מאז נקבע יום זה כיום דין לעולם. רמיזה לכך שהדין הוא ביחס לשנה הקרובה מצויה במקרא: "עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים, י"א, י"ב). חשוב להדגיש גם את הדואליות של ראש השנה. מצד אחד מדובר ביום חג ושמחה, ומצד שני, ביום דין.

לאחר שדינו של אדם נקבע, בראש השנה, הוא עתיד להיחתם ביום כיפור; ועל כן בימים שבין שני המועדים ניתן עדיין לשנות ולשפר את גזר הדין. היראה והפחד מפני גזר הדין, המתקרב ובא, הולידו את הכינוי 'הימים הנוראים'. במהלך ימים אלו רבים נוהגים לבקש 'סליחות' (הספרדים מתחילים לומר 'סליחות' עוד בראשית חודש אלול), ולברך איש את חברו בברכת 'גמר חתימה טובה'. אחד מפירושי שמו של חודש אלול הוא מהשורש הארמי אלל, שמשמעותו חיפוש - חודש התשובה והפשפוש במעשים. על פי המקורות (מסכת ראש השנה דף ט"ז עמוד ב'), נפתחים בראש השנה שלושה ספרים של דין: צדיקים נחתמים מיד לחיים, רשעים למוות ובינוניים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים.

בזמן קיומו של בית המקדש התנהל ביום כיפור טקס מדוקדק, בחסותו של הכהן הגדול, במטרה לטהר את בית המקדש עצמו ואת מעשי עם ישראל (מנהג שעיר לעזאזל {עז לאל} ויורשו ה'מודרני' - כפרות). נראה שאופיו של היום השתנה לאחר חורבן הבית. בשונה מצומות אחרים ביהדות (כדוגמת תשעה באב), אשר בהם הצום הוא ביטוי לאבלות, ביום הכיפורים מטרת הצום היא לענות את הגוף, כתנאי מקדים לכפרה. עינוי זה אמור לשחרר את האדם ממגבלות הגוף, ולעשותו דומה למלאכים (חסרי כל צורך גופני), כדי שיוכל להתרכז בעבודה הרוחנית של היום.

בספר יונה, שאותו קוראים ביום הכיפורים בבית הכנסת (בהפטרה של תפילת מנחה), מופיעים הצום והתפילה כאמצעי לביטול גזירה רעה - השמדת העיר נִינְוֶה. לאחר שיונה הנביא הודיע לתושבי נִינְוֶה על ההרס הצפוי לעיר בגין התנהגותם הנלוזה, הכריז המלך על צום כללי - "אל יטעמו מאומה... ומים אל ישתו" (יונה, ג', ח'); כל בני העיר פנו בתפילה אל אלוהים: "ויקראו אל אלוהים בחוזקה וישובו איש מדרכו הרעה...". ואמנם בעקבות תהליך זה של צום, תפילה וחרטה - אלוהים ביטל את רוע הגזירה.

הדואליות שמאפיינת את ראש השנה באה לידי פעם נוספת, מיד בתום יום הכיפורים, כשמתחילים לבנות סוכות. נשמתו של אדם דורשת שלאחר העצבות תבוא התנערות והתעודדות, ועל רקע זה ניתן להבין את מצוות השמחה שבחג סוכות. על שני היסודות הללו היהדות עומדת, היא מושתתת על השילוב הנכון שבין צומות ותעניות ורעיונות מופשטים ועמוקים ובין שמחה וששון, שכן אסור שתעבור כוס היגונים על גדותיה.

סוכות הוא החג השלישי בשלוש הרגלים, לפי סדר הזכרת הרגלים בתורה. בחג הסוכות מצווה לשבת בסוכה, ולהשתמש בה בכל השימושים הרגילים של בית. סוכה היא דירת ארעי, כלומר, מקום מגורים שאינו קבוע. גג הסוכה מכונה סכך וחובה עליו להיות תחת כיפת השמים. המצווה היא לגור, הלכה למעשה, בסוכה: לאכול, לשתות ואף לישון בה כל שבעת ימי החג, זכר לסוכות בהן ישבו בני ישראל במדבר לאחר יציאתם ממצרים, או זכר לענני הכבוד, שלפי המסורת סוככו על בני ישראל לאחר יציאתם ממצרים.

החג מכונה גם חג האסיף: "וְחַג הָאָסִף בְצֵאת הַשָנָה בְאָסְפְךָ אֶת מַעֲשֶיךָ מִן הַשָדֶה" (שמות, כ"ג, ט"ז). [2] חג הסוכות נחשב לחג שמח במיוחד, מכיוון שנאמרה בו מצוה מיוחדת לשמוח "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", ובלשון חז"ל "חג" סתם הוא חג סוכות. מצווה זו בולטת במיוחד על רקע הימים הנוראים ויום הכיפור ומהווה ניגוד להם ולמתרחש בהם - החג מסיים את השנה החקלאית, התבואה נאספת בו, וכל המנהגים הכרוכים בו הם בסימן חקלאי: לקיחת ארבעת המינים, היציאה מהבית החוצה וישיבה תחת סכך צמחי.

ישנם חוקרים שטוענים, שחג הסוכות הנחוג כיום הוא גלגול של מנהג חקלאי, שעיקרו הקמת סוכה בשטח החקלאי ערב האסיף וישיבה בה לזמן קצר, וזאת על מנת להגן על התבואה הבשלה מפני מזיקים למיניהם. הדים לכך שסוכה שימשה גם לעבודות חקלאיות ניתן למצוא בישעיהו, א', ח': "וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן, כְּסֻכָּה בְכָרֶם; כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה".

קישור נוסף לתקופה זו נובע מכך, שכאדם אוסף את היבול עליו עמל, הוא עלול להגיע לידי גבהות הלב - "וישמן ישורון ויבעט" (דברים, ל"ב, ט"ו). לכן מצווה התורה לשמוח עם התוצרת החקלאית דווקא לפני ה' (עלייה לרגל/ישיבה בסוכה), ולהראות שכל הקיים מידי שמים ניתן, בניגוד ל"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" (דברים, ח', י"ז).

מבחינה מסוימת יש בסיום מחזור חקלאי כדי להסביר את השמחה, אך, מנגד, מצטרף לכך גם חשש הנוגע לפתיחת מחזור חקלאי חדש, ומכאן הדאגה למים: "ובחג (הסוכות) נידונים על המים"; כשכינוי לחלקו של החג שבו נקבעים גשמי השנה הקרבה הוא 'יום חותם'. בעיית מים בארץ ישראל אינה עניין חדש: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ - לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָיִם" (דברים, י"א, י"א). גשמים בעתם, בעונתם, היו הברכה שהבטיח אלוהים לבני ישראל תמורת שמירת הברית: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ…" (שם, י"ג).

נראה שמנהג 'שמחת בית השואבה' קשור לעובדה שב'חג', נידונים על המים. במשך כל השנה, יחד עם הקרבת קורבנות שונים על המזבח, היו מנסכים יין על המזבח במקום מיוחד לכך. בשבעת ימי חג הסוכות היו מנסכים בנוסף ליין גם מים, כהודיה ובקשה על ירידת הגשם. טקס הניסוך היה מלווה בחגיגה גדולה שבה היו רוקדים ומנגנים בכל מיני כלים מוזיקליים. בתלמוד מסופר ששמחת בית השואבה הייתה גדולה מאוד, עד כדי כך שנאמר: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו" (מסכת סוכה, ה', א'). [3]

עיקר המצווה היא שאיבת מים ממעיין השילוח בתום שמחת בית השואבה, בעזרת צלוחית של זהב, העברתם בראש תהלוכה, דרך שער המים אל עבר המזבח, ובעזרת ספל מיוחד עשוי מכסף ששימש רק לכך - ניסוכם על אחת מקרנות המזבח בכל אחד מבקרי החג. המים ניסכו על גג המזבח ליד קרנו הדרומית-מערבית; מהספל ירדו המים דרך נקב במזבח לשיתין (ליסודות או לתהום). ניסוך המים על המזבח סימל את הבקשה לשנת גשמים ברוכה "כדי שיתברכו לכם גשמי שנה" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף טז, עמ' ב'). במהלך 'הושענה רבה', היום האחרון של חול המועד סוכות, נוהגים להרבות בבקשות - "הושענות". [4]

אלמנט הדין שבחג סוכות בא לידי ביטוי לא רק ב'יום חותם' - קביעת הגשמים - אלא גם ב'מנהג הצללים'. [5]

בתרבויות שונות ברחבי המזרח הקדום, מוכרת מקבילה לחג ראש השנה. מדובר בחג שנחגג בסופו של מחזור קלנדרי, ועל פי רוב התקשר גם לעונות חקלאיות. הדבר המעניין הוא שגם בחגים אלו נקבעו הגורלות לקראת השנה החדשה. לנקודות דמיון אלו יש להוסיף את הרובד המיתי המודגש, שבא לידי ביטוי בחגי השנה החדשה במזרח הקדום. כדוגמא אחת מני רבות, אציג את חג האכיתו הבבלי.

במהלך החג דקלמו את ה'אנומה אליש' - מיתוס בריאה קדום, שבמסגרתו נלחם מורדוך במפלצת הכאוס תיאמת (היא תהום המקראית), הביס אותה, ומגופה יצר את העולם. העולם, שנוצר מהאלמנט הראשוני-קמאי, היה שרוי בסכנה תמידית, שכן אילו יוסרו הגבולות , תחזור המציאות למצב הכאוטי הבראשיתי - אל התוהו ובוהו. במזרח הקדום סכנה זו נתפסה כמוחשית ביותר, שכן הבסתה של מפלצת הכאוס - תיאמת - לא הייתה אבסולוטית, אלא זמנית; וככזאת היא הומחזה-שוחזרה מדי שנה בטקס השנה החדשה, האכיתו. שיחזור זה תואם את תפיסת הזמן המחזורית של תרבויות המזרח הקדום.

הקדמונים האמינו שכדי להמשיך לקיים (את הקוסמוס) ולהתקיים, על היקום 'לחדש' את עצמו מדי שנה. מעצם העובדה שהעולם קיים, כלומר בכך שהוא חי ומחייה, היקום נגרע בהדרגה והולך ונשחת; ומכיוון שכך, הוא צריך להיברא מחדש. דוגמא לכך היא המבול, שהינו הכרח בגין תשישותו של העולם. תפקידו להחריב את הקוסמוס, וכך לגרום להתחדשותו. את מה שעשה המבול ברמת המקרוקוסמוס סימל חג השנה החדשה ברמת המיקרוקוסמוס, כלומר, בתחום האנושי.

בימים האחרונים של השנה נהוג היה בתרבות הבבלית "להשליט" באופן סימבולי את הכאוס על ידי הפרזות "אורגיאסטיות" הדומות לסאטוּרנליות (Saturnalia), היפוך הסדר החברתי, כיבוי האש (האש והאור היו סמל שלסדר ושל חיים) ושיבת המתים (המיוצגים על ידי דמויות עוטות מסיכות). במסגרת היפוך סדרי העולם נהגו, באקט ריטואלי, להשפיל ולהכות את המלך, ואף לכלוא את מורדוך, האל הגדול, ב'קברו'. היפוך זה או מייצג את נסיגת העולם למצב של כאוס, המדמה את שליטתה של תיאמת, ומתוכו שב והשתלט הסדר, במקביל לניצחונו של מורדוך והכתרתו המחודשת של המלך.

אם כן, יש כאן המחזה ושיחזור לא רק של מיתוס קדום, אלא של עצם מעשה הבריאה. אזכור מחזורי של רגע הבריאה איננו זר גם ליהדות. הטקס השבועי של קבלת שבת מתייחס למיתוס הבריאה המקראי. מעניין שמשפט בודד במסגרת קבלת שבת מתקשר הן לאלמנט הריטואלי-פולחני (טקס קבלת השבת), הן למימד הנרטיבי-היסטורי (זכר ליציאת מצרים), והן למעשה הבריאה (זיכרון למעשה בראשית).

גם למפלצת הקמאית יש זכר במקרא. מחברי המקרא ניסו ליצור מציאות חדשה, שבה אלוהי ישראל היה לאל עליון, ואף יחיד, אך הם לא יכלו להתעלם ממסורות שרווחו בתקופתם, ועל כן עובדו מסורות עתיקות אלו והוטמעו בטקסט המקראי. קריאה ביקורתית מאפשרת לנו לזהות את הדי המסורות הללו. מפלצת הכאוס זוהתה על פי רוב עם המים הקמאיים, ועל כן המים והים נתפסו כאויב הקוסמי. ה'תנינים', חיית המים, הוזכרה בשמה עוד בשלב הבריאה (וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים - בראשית, א', כ"א), בכדי להדגיש את עליונותו של אלוהי ישראל על כוחות קדומים אלו. בתהלים (ק"ד, כ"ו) מופיע: "לִוְיָתָן, זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ", שוב כדי להדגיש את עליונותו של אלוהי ישראל, שאף מגדיל לעשות ויוצר את ה'אויב הקוסמי' כדי להשתעשע בו.

פעמים רבות נוצרת תיאולוגיה של הקבלות בין אויבי האל לאויבי המלך. ירמיהו מציג את נבוכדנאצר בדמות המפלצת הקוסמית: " נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, הציגנו (הִצִּיגַנִי) כְּלִי רִיק, בלענו (בְּלָעַנִי) כַּתַּנִּין מִלָּא כְרֵשׂוֹ מֵעֲדָנָי...לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנְנִי-רָב אֶת-רִיבֵךְ, וְנִקַּמְתִּי אֶת-נִקְמָתֵךְ..." (נ"א, ל"ד-ל"ו). יתכן שגם 'קריעת ים סוף' במהלך יציאת מצרים היא רמז לניצחון על הכוחות הקמאיים: " הָפַךְ יָם, לְיַבָּשָׁה" (תהלים, ס"ו, ו'); וש'ים הנחושת' (מלכים א', ז', כ"ג-כ"ו), ששימש במתחם הר הבית, היה לסמל של ניצחון האל כנגד המפלצת הקמאית.

הדבר המעניין הוא, שלאחר הבסת תיאמת והשבת הסדר על כנו (או יצירתו של סדר חדש), השתמש מורדוך ב'לוח הגורלות', כדי לחרוץ גורלות. טקס זה, של חריצת גורל השנה שבפתח, חזר על עצמו מדי שנה, בחגיגות השנה החדשה. במזרח הקדום, אחת ממטרות החג הייתה לדאוג לשפע ולפוריות קוסמיים. שפע זה נבע מהבסת המפלצת, ונקבע ע"י האל הגדול.

העובדה, שראש השנה נתפס כיום בריאת האדם הראשון, מקשרת גם את החג היהודי לרגע הבריאה; וחג שמחת תורה, החג שמסמל את סיום קריאת התורה ואת תחילתו של מחזור חדש, מדגיש את המחזוריות שבבסיסם של חגי ישראל בכלל וחגי תשרי בפרט. גזירת הגורל, המופיעה שוב ושוב ברצף החגים האלו קשורה ל'לוח הגורלות' המסופוטמי. כאמור, קביעת הסדר החדש וחידוש השפע מתאפשרים רק בעקבות הבסת המפלצת. בגרסה המקראית של החג אין זכר ישיר למפלצת, אך בשל ריבוי ההקבלות לחגי השנה החדשה במזרח הקדום, נראה שגם החג העברי נבע מאותן מסורות קדומות. יתכן, ששאיבת מי הגיחון וניסוכם מעל למזבח שיקפו את 'ביותו של האלמנט הכאוטי', המימי, והכפפתו לסדר האלוהי.

אם אכן כך הם פני הדברים, נראה שראש השנה משמר זכר למיתוס עתיק, שבו הוכרעה מפלצת הכאוס ע"י אל צעיר, אמיץ וחזק; ושהן גורל השנה החדשה, והן השפע המבוקש, הם תולדה של החידוש המחזורי של הקוסמוס.

חופש

[1] בעקבות חורבן בית המקדש, ובחיים הגלותיים בפרט, ניסתה הסמכות הרבנית לצמצם את החלק החקלאי של החג ולהדגיש את החלק הנרטיבי-היסטורי-יהודי. מובן שהניתוק הפיסי מהאדמה ומארץ ישראל, תרם לכך.

[2] בספר מלכים א', י"ב, מסופר על ניסיונותיו של ירבעם בן נבט, ליצור הפרדה בין שתי הממלכות. אחד מצעדיו הראשונים הוא שינוי מועדו של חג הסוכות בחודש, ודחייתו בחודש לתאריך ט"ו בחשוון, במקום בט"ו בתשרי. ניתן אולי לקשר זאת לעובדה שבממלכת ישראל, הצפונית יותר, האקלים קר יותר ולכן לתבואה לוקח זמן רב יותר כדי להבשיל. לאחר הפירוד לא צריכים עוד תושבי ממלכת ישראל להתאים את עצמם למועדיה של ממלכת יהודה, שלא תואמים את מרחבם הם.

[3] מנחם בן ישר העלה סברה, לפיה חגיגות בית השואבה התקיימו, במקור, ליד ברֵכת השילוח (המוצא המלאכותי של מי מעין הגיחון, אך בתקופות מאוחרות, לדוגמא בימיו של יוספוס, מקום המוצא הקדום נשכח ומתייחסים אל הברכה כמקום המעיין עצמו). לטענתו, תופעת ההתייוונות, שפקדה את ארץ ישראל כולה בתקופה ההלניסטית, הביאה לאימוצם של מנהגים אליליים, ובעקבות מרד החשמונאים, ששם לו למטרה להילחם בהתייוונות ולהחזיר עטרה ליושנה, הועתק הטקס לחצרות בית המקדש.

לפי גישה זו, בעיר הקדושה נחגגו חגי מקדש אליליים בעלי גוונים של נהנתנות, ועולי רגל מארצות רחוקות, שפקדו את העיר, גַררו אחריהם מנהגים אליליים. בהלכות חג הסוכות עצמו ובמנהגיו קיים מוטיב של תחינה לגשם ולפריון, והשאיבה עצמה, לשם ניסוך המים, היא ריטואל שקושר לבקשת גשמים לקראת עונת החורף; ומכאן הסכנה להיגררות אחר פולחני פוריות אליליים, שלהם גוון ארוטי.

חגיגות אליליות ליד מקומות של מים היו ידועות במיוחד, ואף רבתה בהם הפריצות המינית. בן ישר סבור, כי הפולחן הנוכרי שאיים להשפיע על שמחת בית השואבה היה חגיגות המאיומאס (Maiumas festival). החגיגות היו מוקדשות לאפרודיטי, אֵלת הפריון והאהבה, ולדיוניסוס, אל היין. הן נערכו בקרבת מים: הן בחופי ימים והן ליד מעיינות ונהרות. נראה שבזמן שגברה ההשפעה ההלניסטית במקדש ירושלים נחגגה בו חגיגה דמוית המאיומאס. אחת מגזֵרות אנטיוכוס הרביעי (הרשע), ערב מרד החשמונאים, הייתה כפיית העם היהודי להשתתף בפולחני דיוניסוס. באותו הקשר נאמר שם "כי המקדש התמלא על ידי הגויים מהומה ותהלוכות פראיות, בהתעלסות עם נשים מופקרות, ובחצרות הקודש היו קרבים אל הנשים".

התנהלות זו הפחידה את הכוהנים ומכאן גדרי ההפרדה אותם גדרו הכוהנים באירוע זה, משיכלו לעשות זאת. לאחר טיהור המקדש טוהרה ו"גוירה" חינגא זו וקיבלה את אופייה המונותאיסטי-יהודי. החגיגה הועתקה מבריכת השילוח לחצרות בית המקדש; ונקבעה הפרדה בין גברים ונשים. ישנה ייתכנות שהפרדה זו היא הבסיס להפרדה הפולחנית המוכרת עד היום מבתי הכנסת (עזרת נשים), שכן אין עדות לקיומה של הפרדה זו קודם לכן.

[4] הושענה הוא כינוי למצווה שהייתה נהוגה בבית המקדש במהלך סוכות, ובה היו סובבים את מזבח העולה וזוקפים ערבות בצדיו. פעולה זו הייתה מלווה בבקשות שנקראו "הושענות" - ביטוי שנוצר מהמילים "הושע נא" עליהן חוזרים בסוף כל בקשה - "אנא ה' הושיעה נא" (תהילים קי"ח). הבקשות עוסקות בישועה בכלל, ובפרט בירידת הגשמים ובהצלחת התבואה בשנה הקרובה.

מעניין ההקשר הנוצרי של הושענא מיום א' של הדקלים, כאשר ישוע נכנס לי-ם, לפי המסורת הנוצרית, דווקא בפסח.

[5] ישנן עדויות רבות לקיומו של מנהג קדום, מיוחד ושנוי במחלוקת בליל הושענא רבא. ר' אהרן מלוניל (איש פרובנס שפעל במאה ה-13 וה-14) כתב: "ונהגו ביום השביעי שהוא יום ערבה הרבה בני אדם לקום קודם היום ומסתכלים אם יראו צל ראשם באור הלבנה". הוא אף מוסיף כי בידו מסורת מפי ר' אלעזר מוורמס ותלמידיו: "כי המנהג שלהם שכורכין עצמן בסדין ויוצאין למקום שמגיע אור הלבנה ופושטין מעליהם הסדין ונשארו ערומים ופושטין אבריהם ואצבעותיהם".

המנהג היה לעמוד לאור הלבנה בלבד ולבחון את צל האדם. אם לדמות הצללית חסר אבר כלשהו - אות הדבר לגזר הדין הנחתם על אותו אדם בשנה זו; "ואל יהא צל אצבע קל בעיניך, כי אם יחסר צל אחד מאצבעותיו - סימן לאחד מקרוביו, ויד ימין - סימן לבניו הזכרים ויד שמאל - לנקבות, והאצבעות יש מהם גדולים ויש מהם קטנים". רבים מהראשונים שהזכירו מנהג זה, הוסיפו הסתייגות ממנו. בספר השולחן ערוך, בסימן תרס"ד, נכתב: "כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה גם כי רבים אינם מבינים העניין על בוריו, ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות". ר' משה איסרליש בהגהותיו באותו סימן: "כתבו ראשונים נגד מנהג זה משום שרבים אינם מבינים את העניין היטב ועדיף להישאר תמים ולא לחקור עתידות".


אוקטובר 2014



חברים ב- עוצב על ידי