אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויקרא את שמם אדם - פרשות השבוע בפעמת הזמן
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

שבעת המינים

אופיר יעקבסון
דוקטורנט במדעי הדתות, מרצה ומדריך בארץ ובעולם
ofirjac@gmail.com
http://www.ofirjacobson.com/

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. (דברים ח' ז'-ח')

ארץ ישראל יושבת על התפר שבין ארץ המזרע לבין הישימון. מדובר ברצועה צרה הנהנית מממטרי חורף, המוקפת מכל עבריה במדבר צחיח. הניגוד, שבין המדבר ותושביו הנוודים ובין הארץ הנושבת על חקלאיה, שיחק תפקיד מכריע בעיצובו של עם ישראל. סגולותיה של הארץ ושבעת המינים שנשתבחה בהם מוצגים בדברים ח' מיד לאחר תיאור מסע הנדודים במדבר במשך ארבעים שנה. למרות ששבעת המינים מופיעים במקרא בשמותיהם, הכינוי עצמו, המאגד את "שבעת המינים", ניתן להם לראשונה רק בתקופת המשנה.

בעת העתיקה, עת לא היו חומרים משמרים או אמצעי קירור, היה צורך להתבסס על סוגי מזון שיאפשרו את הקיום במשך השנה כולה, גם בחודשים שבהם אין תוצרת חקלאית טרייה. החיטה והשעורה סיפקו קמח שממנו הופק הלחם, שהיווה מצרך יסוד במרחבי הלבנט. אנו יכולים ללמוד זאת מחלום הפרות רעות המראה האוכלות את הפרות בריאות הבשר, המקביל לחלום השיבולים השדופות הבולעות את הבריאות. השעורה, הנחותה מחברתה, נחשבה ל'לחם עוני' או ששימשה כמאכל לבהמות.

הזית סיפק שמן ששימש הן למאכל והן למאור וכן זיתים כבושים או מיובשים. שמן הזית, או בשמו 'יצהר', נזכר 216 פעמים במקרא - יותר מכל יתר הנציגים של שבעת המינים. בימי קדם שימש שמן הזית לא רק למאכל, כי אם גם למאור: "שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד" (שמות כז 20). הומרוס כינה את שמן הזית "נוזל הזהב", והזית מכונה בשפות אחדות "מתנת האלים". חשיבותו הרבה נעוצה בין השאר בכך, שבשל תנאי האקלים הארצישראלי קשה לשמר בה שומן מן החי לתקופות ארוכות, ולכן שמן הזית הפך לספַק השמן העיקרי.

עץ הזית מאריך ימים ביותר, ועד היום קיימים בארץ עצי זית בני מאות רבות של שנים. זהו העץ הראשון המוזכר בתנ"ך לאחר סיפור המבול "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ" (בראשית ח', יא). עץ הזית נחשב למלך העצים במשל יותם (שופטים ט' ח' - טו), ועל חשיבותו ניתן ללמוד מהעובדה שהוא הפך לסמל של נצחיות בקשר שבין האדם לאדמתו (הוא מתחדש לאחר שרפה, כמו עוף החול - הפניקס). מעבר לשימושיו המוכרים יותר, הוא שימש גם לסיכת הגוף לאחר הרחצה, להכנת תמרוקים וכאמצעי למזור ולרפואה. הוא הפך לסמל של שלום ושל ניצחון (עיטור ראשי המנצחים בזרים של עלי זית) , ונעשה בו שימוש נרחב לצורכי פולחן וקדושה עד שהפך לסמלו של המשיח בכבודו ובעצמו (מקור המילה 'משיח' הוא משוח בשמן).

התמר והתאנה הוסיפו מתיקות ופחמימות, ובצורת דבלה או תמרים מיובשים החזיקו מעמד במשך זמן רב. המילה תמר אמנם אינה מוזכרת מפורשות בפסוק, אך בתלמוד (ירושלמי, ביכורים) נאמר: "ודבש - אלו התמרים", כלומר: המילה 'דבש' אינה מכוונת לדבש דבורים. עץ התמר היה מעצי החקלאות הראשונים והיווה נדבך חשוב בכלכלת האזור כבר בתקופה הכלקוליתית.

הגפן סיפקה ענבים למאכל, צימוקים, וכמובן את היין, שהפך לחלק מחיי החברה ומהטקסים הדתיים. מדובר במשקה האלכוהולי העתיק בעולם. המקרא מספר לנו שהוא הומצא על ידי נח: "וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם" (בראשית ט' כ'). הרד"ק מפרש את הפסוק: "כי עד הנה לא היו שותים יין אלא היו אוכלים הענבים כשאר הפירות...". עצם העובדה שנתקנה עבורו ברכה מיוחדת - בורא פרי הגפן - מלמדת על חשיבותו.

גם הרימון שימש הן למאכל והן כמקור ליין. פרי הרימון, הגדוש בעסיס ומרובה בגרעינים, היה סמל מקובל לפריון האדם, החי והצומח, ומשום כך עוצבו כלי פולחן, כגון: כדים, תליונים ושרביטים, בדמות פרי הרימון. חשיבותו הפולחנית עולה בבירור מן העובדה, שבגדי הכהן הגדול קושטו ברימונים (שמות פרק כח פסוקים לא-לה). רק לאחרונה נמצא בחפירות בירושלים רימון זהב, שיש המזהים אותו כקישוט שעיטר את בגדי הכהן הגדול.

שבעת המינים מבשילים לאורך השנה, החל בהבשלת החיטה באביב ועד הבשלת הזית והתמר בראשית הסתיו. סדר הופעתם בפסוק הוא גם סדר הבשלתם, מלבד החיטה, שמפני כבודה וערכה נזכרה לפני השעורה, המקדימה אותה בהבשלתה.

חופש

חשיבותם של המינים השונים אינה זהה. הדגן (מהחיטה ומהשעורה), התירוש (מן הגפן) ושמן היצהר (מן הזית), שניתן היה לאסמם זמן רב, היו החשובים מבין שבעת המינים. בחפירות ארכיאולוגיות רבות מתגלים ממגורות לדגן וכדים גדולים לאיסום שמן ויין. שלישייה זאת, המספקת את אבות המזון, שבה וחוזרת במקרא 16 פעמים, כגון: "ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר..." (ירמיהו ל"א 11). חשיבות השלישייה בולטת גם בשפת חז"ל, שמאחלים: "שיהו נכסיך משולשין: שליש בתבואה, שליש בזיתים ושליש בגפנים" (בבלי, בבא מציעא, ק"ז ע"א), וברור שהיא היוותה את הבסיס לכלכלת הארץ בימי קדם.

המהפכה החקלאית היא הראשונה בסדרה של מהפיכות אדירות בתולדות ההיסטוריה האנושית. היא היוותה את הבסיס למהפכה העירונית, שהובילה למהפכה התעשייתית, ולימים - למהפכת התקשורת\מחשוב שמתחוללת ממש בימינו אנו. במהלכה בויתו מיני חיות וצמחי בר ופותחו מהם זנים תרבותיים. המהפכה החקלאית אפשרה וגרמה למעבר מחברות נוודיות של ציידים-לקטים לחברות חקלאיות נייחות - חברה של איכרים. מבחינות רבות, היכולת של האדם לייצר את מזונו ולהשיג עודפי המזון, אפשרה את 'שחרורם' של חלקים מהאוכלוסייה מנטל עבודת האדמה. שחרור זה אפשר את התפתחות ההתמחויות השונות (סנדלר, תופר בגדים, מכין כלי מלחמה...), והיווה בסיס להתפתחות הציוויליזציות הגדולות ותשתית למהפכות הבאות. ההנחה הרווחת בדבר אופן הביות, מתארת את האדם 'מלקט המזון' כבורר את מזונו. לדוגמא, הוא יעדיף שיבולים גדולות על פני שיבולים שדופות (ופירות מתוקים יותר על פני פירות מתוקים פחות), אותן הוא יביא אל מקום מגוריו. במשך הזמן, הסבירות, שסביב מקום מגוריו ינבטו דווקא שיבולים גדולות, הולכת וגוברת, וכך, באופן בלתי מודע ובלתי מכוון, ביצע האדם הקדמון 'הנדסה גנטית' והחל לביית את מיני הבר. מובן שמיני התרבות מפיקים יבולים גדולים יותר ופירות מתוקים יותר, אך מנגד הם פחות עמידים בפני פגעים, כגון: מזג אויר, מזיקים ומחלות. הכלאה חוזרת בין מיני הבר לבין מיני התרבות מאפשרת לשמר את היבולים המשופרים, מחד גיסא, ואת העמידות, מאידך גיסא.

לפחות שישה מתוך שבעת המינים (חוץ מהרימון שמקורו אינו ידוע ושאביו 'הפראי' נכחד זה מכבר) הם במקורם מיני בר של הארץ שעברו ביות. הדוגמא הידועה ביותר היא 'אם החיטה', שאותה גילה אהרון אהרונסון בתחילת המאה העשרים ליד ראש פינה. עובדה זו אפשרה לבצע הכלאות חוזרות והבטיחה לא רק יבולים יפים, אלא גם את עמידותם של המינים לאורך הדורות.

הגידולים החקלאיים התבססו על החי והצומח המקומיים. עד היום ניתן לזהות אחדים מאבות אבותיהם של הגידולים החקלאיים, אותם גידלו כבר בתקופת האבן החדשה. מקובל לחשוב, כי ביות הזית, יחד עם העינב, התאנה והתמר, היווה את אחד ממרכיביה הראשונים של המהפכה החקלאית.

עבודת האדמה הייתה הבסיס לסדרי החיים והדת של עם ישראל בארץ ישראל בימי הבית הראשון והשני. התפיסה הייתה, שכל מתנות הטבע מאלוהים באו, ואין אדם רשאי ליהנות מכל מה שזיכוהו מן השמים, אלא אם כן הקדיש את ראשיתו. "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך. וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרצו" (משלי ג', ט-י). מכאן החיוב להקדיש את פירות האילן ותבואות-השדה המבשילים ראשונה ולהביאם לבית-הבחירה, הלוא הוא בית המקדש. "רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית ה' אֱלֹהֶיך" (שמות לד, כו).

ציווי זה ידוע בכינויו ביכורים, אך בפועל, במהלך חג השבועות, היו מביאים ביכורים רק משבעת-המינים.

. לחג השבועות שמות אחדים - חג שבועות, חג הביכורים, חג הקציר וחג מתן-תורה. בתקופות שונות הודגשו ערכים שונים של החג. לדוגמא, כשישבו ישראל על אדמתם והוציאו לחם מן הארץ, היה יסוד הטבע עיקרו של החג. לאחר שהוגלה עם ישראל מארצו והורחק מעל אדמתו נחוג החג כזמן מתן תורה, ויסוד הטבע הוזכר רק כמעורר געגועים אל הארץ המובטחת. בימינו, בארץ-ישראל, שוב מאוחדים כל תכני החג - מתן תורה, קציר חיטים וחגיגת זיכרון ביכורים.

לרבים מהחגים העבריים יש כמה רבדים. רובד אחד הוא הרובד ההיסטורי-מקראי, ורובד שני, קדום יותר, הינו בעל אופי חקלאי. כך לדוגמא, חג סוכות הוא חג האסיף, חג שבועות הוא חג קציר חיטים, ופסח הוא חג האביב וזמן קציר שעורים. מקור החגים החקלאיים הללו נעוץ בתקופה הכנענית, ולימים הם מוזגו עם החגים בעלי המשמעות היהודית, אך בשל חשיבותה המכרעת של עבודת האדמה לעם ישראל, הרובד הקדום - החקלאי - השתמר.

ישנן דוגמאות נוספות רבות הממחישות את חשיבות הקשר הבלתי אמצעי אל האדמה. כך הוא הדבר ביחס לארבעת המינים המקשטים את הסוכות (ויקרא כג, מ'). לארבעת המינים ניתנו פרשנויות רבות, אך במהותם הם מסמלים את הקשר בין עם ישראל לתנובת השדה.

בתקופת האר"י השתרש כמעט בכל תפוצות ישראל המנהג לאכול בט"ו בשבט מפירות שבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל, זאת כסמל ליום הנקרא בלשון חז"ל "ראש השנה לאילן".

אם כן, ההקשר החקלאי עובר כחוט השני בתולדות עם ישראל וארצו. אפילו סנחריב, המגלה את תושבי יהודה, מבטיח "ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש ארץ לחם וכרמים" (מל"ב יח, לב).

המרגלים השבים מתור את הארץ אומרים: "וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה" (במדבר יג, כז). עולה תמיהה מדוע התורה לא ציינה את היין, כאשר פירטה את שבחה של ארץ ישראל? מדוע בביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" נזכר דווקא דבש התמרים? מפליא, שכאשר התורה דנה בשבחה של הארץ, היא אינה מזכירה את היין ומעדיפה על פניו את החלב, שאינו נמנה עם גידולי הקרקע, ושכלל לא הוזכר בין שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. כהוכחה לקביעת המרגלים,הם מביאים מפרי הארץ: "ענבים... ומן הרמנים ומן התאנים". על פי המדרש, את הביטוי ארץ זבת חלב ודבש, שהפך לשגור על לשונותינו, יש לפרש בצורה שונה. אין מדובר בביטוי על חלב ועל דבש ממשיים, אלא על טיב הפירות שבהם נשתבחה ארץ ישראל; פירות משובחים שמשכו את תשומת לבם של בני ישראל. המאוויים שהתעוררו היו חזקים במיוחד נוכח הנדודים במדבר, והניגוד שבין הישימון לבין ארץ המזרע.

שבעת המינים משמשים כמוטיב קישוטי במקומות שונים. בפסיפסים של בתי כנסת רבים שנחשפו, מופיעים ציורים של שבעת המינים. לעתים כלל השימוש בשבעת המינים כמוטיב קישוטי מין אחד בלבד. על מטבעות ישראליים רבים מתקופות שונות הוטבעו שיבולי חיטה, ענפי זית וגפן, רימונים, ענבים ותמרים, עצי דקל וקרני שפע עם שבעת המינים. גם סימלה של מדינת ישראל כולל ענפי זית לצד המנורה.


נובמבר 2014



חברים ב- עוצב על ידי