אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

הכותל המערבי ותולדותיו בראי מדעי הדתות

אופיר יעקבסון
דוקטורנט במדעי הדתות, מרצה ומדריך בארץ ובעולם
ofirjac@gmail.com
http://www.ofirjacobson.com/

הכותל הינו לב האומה היהודית והאתר הדתי-לאומי החשוב ביותר בישראל. הוא זוכה לזרם בלתי פוסק של מבקרים, חילונים ודתים, יהודים ונוצריים (כולל האפיפיור יוחנן פאולוס השני שהניח פתק בכותל בשנת 2000); מעין יעד לעליה לרגל מודרנית.

הכותל מהווה מוקד לטקסים שונים, החל בבר מצוות (ימי ב' וה'), דרך תפילות המוניות במועדים היהודים השונים וכלה בהשבעות של יחידות צבאיות.

האמרה שהכותל הינו השריד היחידי מבית המקדש שחרב בשנת 70 לספירה הינה רווחת אך עם זאת מוטעית לחלוטין. ראשית, מפני שהכותל מעולם לא היה חלק מבית המקדש עצמו, ושנית, מפני שישנם שרידים נוספים מפרוייקט הר הבית ההרודיאני, כגון הכותל הדרומי והמזרחי.

מעט היסטוריה

על פי המסורת הקשר הראשוני בין היהדות לירושלים נוצר כבר בימיו של אברהם בסיפור עקדת יצחק: "ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית כ"ב, ב'). מקובל לתאר את מקום המאורעות הדרמטיים ברומה של אבן השתייה, בפסגתו של הר הבית הלא הוא הר המוריה.[1]

דוד המלך כובש את ירושלים ומקים את בירת הממלכה המאוחדת, ובנו שלמה בונה על הר המוריה את בית המקדש הראשון. מקדש זה הוחרב על ידי נבוכדנצר הבבלי (586 לפנה"ס) אך שנים מעטות לאחר מכן - תודות לחלופי גברא עולמיים - כורש הפרסי משתלט ומשנה את שיטת הממשל האמפריאלית שלו. בשונה מההגליות הבבליות, הוא מתיר לעמים השונים לחזור למולדתם, לבנות את בתי פולחנם ולקיים אוטונומיה, ולו חלקית.[2] כתוצאה מפעולותיו הפוליטיות יוצאת לדרך 'שיבת ציון' (539 לפנה"ס), ובית המקדש השני נבנה, ככל הנראה, כבר בשנת 516 לפנה"ס. לימים, המלך הורדוס הגדול (שולט בארץ בין השנים 4-37 לפנה"ס), שבאישיותו המורכבת ישנם לפחות ארבעה מרכיבי זהות מנוגדים,[3] החל בסדרה של מפעלי בנייה אדירים.[4] הידועים שבהם הם מבצרי המדבר, כגון הרודיון ומצדה, עיר הנמל האדירה שבנה בקיסריה, אך ירושלים ומתחם הר הבית המחודש שבנה עלה על כולם! לא בכדי נכתב בתלמוד: "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו" (בבא בתרא ד', א'). הקומפלקס ההרודיאני על הר הבית היה אדיר ממדים, גדול אף ממימדיו הטבעיים של ההר. בכדי ליצור מקום לפרוייקט הגרנדיוזי היה עליו 'להגדיל את ההר'.[5]

איך 'מגדילים' הר?

הורדוס, יצר ארבעה קירות ענק - כתלים שהקיפו את הר הבית. הכתלים הגיעו לגובה פסגתו של ההר, בה שוכנת אבן השתיה הזכורה לנו מעקדת יצחק. את החללים הריקים שנוצרו בין הכתלים המלאכותיים לבין ההר הטבעי מילא באדמה, סלעים, קשתות וקמרונות וחללים תת קרקעיים. לבסוף, בראש כל המילוי הזה יכול היה לבנות פלטפורמת ענק שעליה הוקם פרוייקט הר הבית - בית המקדש עצמו וארבעת הסטווים שמקיפים אותו. אם כן, הכותל המערבי כולו, אינו אלא קיר תמך חיצוני ולא חלק מהמקדש עצמו.

בניית הכותל

בנית הכותל היא מלאכת בנייה אדירה שנמשכה ככל הנראה ארבע עשרה שנים. החלק התחתון בנוי מסדרה של נדבכים, זה על גבי זה, כשכל אחד נסוג מעט (3-2 ס"מ) פנימה ביחס לקודמו, בכדי להגביר את היציבות, אך לא פחות חשוב מכך בכדי ליצור מראית עין של יציבות ולמנוע תחושה של 'מועקה' בקרב העוברים ושבים ברחוב שנסלל למרגלות הכותל. בחלק העילי של המבנה היו אומנות שטוחות שבלטו מהכתלים. כיום לא ניתן לראות אותן באתרם, אך ניתן לזהות שרידים (נפולים) למרגלות הכותל במרכז דוידסון, במערת המכפלה וכן בדגם ירושלים בימי בית שני הממוקם במוזיאון ישראל. שיטת הבנייה טרם פוענחה לחלוטין, אך נראה שכל האבנים הובלו ממחצבות המצויות ברום גבוה מהכותל עצמו, דבר שאפשר להובילן למקומן בעזרת הובלה אופקית, ללא צורך בהרמתן.

בחפירות ארכיאולוגיות חדשות המתנהלות במרכז דוידסון, תחת הנהלתו של רוני רייך, התגלה ממצא המעורר סימן שאלה בנוגע למוחלטת של בניית הכותל בימיו של הורדוס הגדול; כפי שהיו מקובל על כולם עד היום. מתחת לכותל עצמו נמצא מקווה טהרה שנסתם בכדי לאפשר את הרחבת הר הבית ובניית הכותל. הדבר המעניין הוא שבמילוי העפר נמצאו גם מטבעות, והמאוחרים שבהם מתוארכים לשנת 19-17 לספירה; כלומר יותר מעשרים שנה לאחר מותו של המלך הורדוס.[6] עוד מוקדם לצאת בקביעות נחרצות, אך אני מניח שבשנים הקרובות - עם התקדמות החפירות - המידע שילך ויצטבר יאפשר יצירת תמונה היסטורית חדשה ומלאה יותר. בינתיים נתאזר בסבלנות...

הכותל שורד

בשנת 70, עם דיכוי המרד הגדול, הרומאים, בהנהגת טיטוס, החריבו את העיר כולה בצורה די יסודית. במסגרת החורבן הכללי גם בית המקדש ההרודיאני המפואר הוחרב. מאז ועד היום בית המקדש לא שב ונבנה, וזהו מקור הביטוי "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". מעט מאוד שרידים ארכיאולוגיים 'שלמים' שרדו את החורבן המסיבי, והכותל המערבי, כחלק ממתחם הר הבית הינו אחד מהם. חייבת להשאל השאלה מדוע, וההסבר שניתן לכך הוא כפול.

אתחיל דווקא מההסבר הפרקטי. החיילים הרומאים היו אנשי מלחמה מיומנים ומזוינים מכף רגל ועד ראש; מסוג האנשים שלא כדאי לפגוש בשדה הקרב. לעומת זאת בנייה לא היתה אחת מהמיומנויות שהיקנו להם. האבן הגדולה ביותר בכותל, בכדי לסבר את האוזן, נקראת 'נדבך רבא' ושוקלת 570 טון! אני ממש יכול לדמיין את מחלקת החיילים שקיבלה את המשימה לנתץ את הכותל, חוזרת אל מפקדה בבושת פנים בכדי להסביר לו... שאין ביכולתם להניע את האבנים האדירות.[7] ההסבר השני מתקשר לכבוד הרומאי. אנו יודעים שעם שובו של הצבא לרומא נבנה שער ניצחון מרשים (שער טיטוס) שהנציח את התבוסה היהודית ואת השלל הרב שנלקח (כולל מנורת בית המקדש). בכדי לפאר ולהגדיל את הניצחון הרומאי, היה כדאי להם להשאיר זכר לפאר ולעוצמה של העיר שהצליחו לכבוש ולהחריב, ואיזה דוגמא מתאימה יותר מאשר כתליו של הר הבית עצמו?

העתק התבליט (המשוחזר) משער טיטוס, מוצב במוזיאון בית התפוצות, לקוח מויקיפדיה.[8]

התקדשות הכותל

אם הכותל אינו חלק מבית המקדש עצמו, ויתרה מכך, הוא אחד מארבעה כתלים, מדוע דווקא הוא עבר תהליך של התקדשות. בכדי לדון בסוגייה זו, ראשית יש לתאר את המבנה של בית המקדש עצמו. למקדש היה פתח אחד ויחיד שפנה מזרחה;[9] ומאותה נקודה הוביל ציר לינארי אל עמקי המבנה. המקדש היה מורכב משלושה חלקים: אולם, היכל ודביר. התנועה לאורך הציר, אל עומק המקדש היתה כרוכה בתנועה אל עבר 'מרכז העולם' ואל עבר השכינה עצמה. המקום הקדוש ביותר היה גם המקום הפנימי ביותר (והמערבי ביותר), הלא הוא הדביר - קודש הקודשים, ואליו היה מותר רק לאדם אחד להכנס פעם אחת בשנה... רק הכהן הגדול ורק ביום כיפור!

הביטוי "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי" (מדרש תנחומא, שמות י'), הינו ביטוי מוכר, שמיוחס כיום, לכותל המערבי, אך בהקשר המקורי, הכוונה אינה לכותל, אלא לקירו המערבי של בית המקדש בכבודו ובעצמו - לקירו המערבי של הדביר.

לאחר חורבן הבית יהודים לא יכלו לגשת אל הר הבית ואל אבן השתיה עצמה. אם בשל איסורים של שליטי העיר השונים - נוצרים ומוסלמים כאחת,[10] ואם מסיבות הלכתיות.[11]

בתנאים אלו יהודים התקרבו אל כל הכתלים, ולאו דווקא אל הכותל המערבי, שאינו זוכה לק'דושה יתרה' בשלב זה. במאה ה-14 אשתורי הפרחי מתאר את כל הכתלים ואפשרויות התפילה על ידם, ללא ציון מיוחד של הכותל המערבי. תיאור זה מאושש גם על ידי כתובות של עולים לרגל מתקופות שונות שנחרטו על גבי כל הכתלים ללא איפה ואיפה...

אף על פי כן, כבר מהמאה ה-11 אנו מכירים טקסט מהגניזה הקהירית שמתאר תפילה בכותל המערבי אל מול קודש הקודשים. ישנם תיאורים שונים שמתייחסים ל'מקדש בכותל' והכוונה היא ל'שער וורן' הממוקם מול אבן השתיה; דבר שהופך אותו לנקודה הקרובה ביותר אל קודש הקודשים ואל השכינה. מקום זה כונה גם ה'מערה'. בנימין מטודלה (שביקר בארץ ובירושלים במאה ה-12) כותב: "כותל מערבי אחד מהכתלים שהיו במקדש בקודש הקודשים וקוראין אותו שער הרחמים ולשם באים כל היהודים להתפלל לפני הכותל בעזרה."

ברור שהכיתוב מבולבל, שער הרחמים ממוקם בכותל המזרחי ולא במערבי והכוונה במלה 'עזרה' היא להר הבית עצמו. יתרה מכך, הוא עצמו מתאר שבאותה תקופה (צלבנית) חיים בירושלים ארבעה יהודים בלבד! אם כן, מי הם 'כל היהודים' שבאים להתפלל? מניחים שהוא הכיר את המסורת הקדומה בדבר תפילה ב'מערה' וחרף העובדה שלא ראה יהודים מתפללים בכותל כתב את התיאור הנ"ל.

לאורך השנים, בתהליך הדרגתי הופך הכותל המערבי לנקודה הקדושה ביותר. קשה לציין נקודת זמן או מאורע ספציפי שמניע את התהליך. הסיבות העיקריות הן אמונה שהשכינה לא נטשה ולא תנטוש את קודש הקודשים, חוסר יכולת להתקרב אל הנקודה המקודשת מכל, הבנה שהכותל המערבי היא הנקודה הקרובה ביותר (אם בשל 'חישובי מרחקים' ואם בשל בלבול בדבר הבנת האימרה "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי"). לבסוף, גם להעתקת הרובע היהודי מאזור הר ציון למיקומו הנוכחי היתה תרומה לקידוש הכותל המערבי. לעובדה שהעיר המשיכה להתפתח דווקא מערבה ולא מזרחה היה גם כן יד בעניין שכן שרידים נגישים הם שרידים יותר 'חיים'.

עם קום המדינה

בתום מלחמת העצמאות נותרה כל העיר העתיקה, כולל הרובע היהודי והכותל המערבי תחת שלטון ירדני. דווקא עם הקמת המדינה, כשהיה צורך בסמל לאומי מאגד הגישה אל הכותל המערבי נחסמה. ד"ר שמואל זנוויל כהנא עמד בראש משרד הדתות במשך כעשרים שנה, ופעל רבות לפיתוח מקומות קדושים ברחבי הארץ. בין היתר הוא חידש וקידש את הר ציון כמקום הקדוש העיקרי שנותר בידי ישראל, המקום בו נמצא קברו של דוד המלך; אך לא פחות חשוב מכך, היתה העובדה שזו הנקודה היחידה ממנה ניתן היה להשקיף אל עבר הכותל עצמו. במקום התקיימו טקסים דתיים שונים‏ ובתשעה באב, לדוגמא, נהגו יהודים לעלות להר ציון ל"מצפה הבית" כדי לצפות על הר הבית והכותל המערבי. המקום נקשר במיוחד בנשיא השני - יצחק בן צבי - שנהג לבקר במקום לעתים תכופות.

בתקופה זו, בה הגישה לכותל היתה בלתי אפשרית התפתחה נהיה אל עבר הכותל - הבלתי מושג - ותמונותיו/ציוריו הופיעו בבתי כנסת, שהפכו במהרה לבעלי קדושה יתרה. הביטוי הידוע: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, בזכרנו את ציון", המשקף התקרבות אל ירושלים היא 'ציון', דווקא כשהדבר בלתי מושג, תקף גם כאן.

לאחר איחוד העיר

לאחר מלחמת ששת הימים מעמד הכותל השתנה באופן דרמטי. עוד בתקופה הממלוכית נבנו מבנים רבים על גבי קמרונות בכדי להתקרב אל המתחם המקודש. ההגבהה הסתירה ו'קברה' למעשה את הכותל המערבי לאורך רוב אורכו (488 מ').[12] במקום בו נמצאת כיום רחבת הכותל היתה שכונה מוזנחת בשם שכונת המוגרבים (מוסלמים שהגיעו מהמערב - מאזור מרוקו). לאורך המאה ה-20 התפתחה מתיחות סביב הכותל שהתמקדה באזור שכונת המוגרבים. תמונות מראות בברור שבין השכונה לכותל נותר מעבר צר. המתיחות הגיעה לשיאה בפרעות תרפ"ט (1929) ובהקשר זה ניתן להבין את תיאורו של א.מ. לורנץ: "הברון אדמונד די רוטשילד, ביקש לקנות את כל בתי השכונה הגובלים את המקום הזה, שהם קודש למוסלמי המערב, ולהרוס עד היסוד ולעשות במקום מישור ישר ונחמד, ולהקיפו בגדר של אבנים שיהיה הקדש לעדת היהודים. הבניינים והקרקע עלו בערך 74,000 פרנק שכל אחת מ-37 החצרות המקיפות את הכותל נאמדו בסך הכל 20,000 פרנק לערך. הפחה הבין את הטובה הגדולה שיביא דבר זה למצב הבריאות בעיר בכלל, ולתושבי השכונה הזאת בפרט, ומשום כך היה כבר מוכן להשיג הסכם על כך מטעם כתב מלכות מיוחד. אולם הרעיון לא יצא לפועל משום מה...".[13]

רק לאחר נפילת העיר בידי כוחותינו שכונת המוגרבים פונתה ורחבת הכותל הגדולה שאנו מכירים כיום (אורכה 57 מ', עד לששת הימים 28 מ' בלבד) נבנתה כרחבת תפילה ורחבת טקסים לאומית. מיד עם שוך הקרבות (או רגע אחד לפני כן), החלה נהירה המונית אל עבר הכותל. תמונת הצנחנים המשחררים את הכותל (באגן העיר העתיקה עצמה לא התנהלה לחימה מעשית), ותקיעתו בשופר של הרב גורן (הרב הראשי לצה"ל), זכו לפרסום לאומי ול'תהילת עולם'. כבר אז היה מי שיצא כנגד הקרנבל שהתפתח סביב הכותל; כשהראשי שבהם היה ישעיהו ליבוביץ שבהתייחס להפיכת הכותל לאתר עלייה לרגל, כינה את האתר 'דיסכותל',[14] ואף קרא לרב גורן שציין את הכיבוש בתקיעה בשופר "מוקיון שתוקע בשופר".

הכותל עבור המאמין

המקום משמש לתפילות מאמינים לאורך כל שעות היממה וכל ימות השנה. המתקרב אל הקיר יוכל להבחין בפס כהה ברום של כמטר שמונים שנוצר ממגע ידיהם ושפתותיהם של רבבות מתפללים שהתקרבו והתרפקו על אבני הכותל לאורך הדורות.[15] מעבר לתפילות מאמינים, רבים דוחפים בין חריצי האבנים העתיקות פיסת נייר עליה כתבו משאלה או בקשה;[16] ועוד אחזור למנהג זה בהמשך דברי. רבים מתרחקים מהקיר תוך כדי פסיעה לאחור בכדי לא להפנות את גבם אל הקיר. רחבת הכותל מחולקת לעזרת נשים ועזרת גברים, בהתאם למנהג האורתודוכסיה היהודית. ישנם רבים, ביניהם זרמים דתיים שונים, שמתנגדים בתוקף לחלוקה הכפויה הזו, ונאלצים להתרחק אל עבר מרכז דוידסון (אתר ארכיאולוגי בו נחשף החלק הדרומי של הכותל המערבי - 81 מ' נוספים), שם הם יכולים לקיים תפילות מעורבות.[17]

בעוד שפינקלשטיין טוען שמרכזיות הפולחן בירושלים ובית המקדש נועדו לשרת את יציבות השושלת,[18] הרי שבהמשך הדרך המקדש עצמו הפך לאבן שואבת ומלכדת לעם ישראל. כבר בתקופות המקראית המקדש הפך למוקד של עלייה לרגל (בשלושת הרגלים). במהלך מסע עלייה מנסה המאמין להנתק, ולו באופן זמני, משגרת היום יום ולנוע אל עבר אתר מרוחק ו'גבוה' בכדי להתקרב ולחוות את קדושתו. אליאדה טוען שהמאמין נע מהשוליים אל עבר המרכז - אל עבר ציר העולם (Axis Mundi), בו הוא יכול להתחבר עם העולם שמעבר. החיבור אינו רק של המאמין עם הטרנסצדנטי אלא גם מחבר את הפרטים השונים לכדי 'ישות על'. חגיגה משותפת של החגים בבית המקדש היוותה את אחד מהגורמים המלכדים את העם ברמה החברתית, תיאולוגית, פולחנית, כלכלית ופוליטית.[19] הכותל כ'שריד' של בית המקדש, ממשיך למלא את תפקיד בית המקדש כיעד סופי ואבן שואבת ל'עולי הרגל'. במשך דורות ארוכים מילא הכותל תפקיד דתי זה בדבקות, אך עם הופעת התנועה הציונית קבל האתר משמעות נוספת, מקבילה; הוא הפך לסמל של תחייה לאומית.[20]

הכותל בפוליטיקה העכשווית

תולדותיו של הכותל כחלק ממתחם הר הבית תוארו בקצרה בפתח דברי. כיום, כידוע בית המקדש עמד באותה נקודה בה נמצא כיום מונומנט מוסלמי. כיפת הזהב מכונה גם כיפת הסלע מכיוון שהיא בנויה מעל ומסביב לאבן השתיה, קודש הקודשים היהודי, המקום בו על פי המסורת התרחשה עקדת יצחק. נראה שהמבנה המוסלמי הוקם כבר לקראת סוף המאה השביעית (וכמה שנים לאחר מכן נבנה מסגד אל אקצא). ירושלים נחשבת כבר מראשית האסלאם כמקום השלישי בקדושתו (אחרי מכה ומדינה), אך מסיבות שחורגות ממאמר זה הפכו אל אקצא וכיפת הסלע לסממנים ללאום הפלשתיני ההולך ומתהווה.[21] סמיכות המתחמים המקודשים - הכותל המערבי והר הבית - היא פתח לחיכוך בלתי פוסק. על רקע זה ניתן להבין עימותים ופרעות שונות (כגון פרעות תרפ"ט), אך כאן ברצוני להתייחס לשני מאורעות קרובים יותר לזמננו אנו.

בשנת 2000, אריאל שרון בתפקיד ראש האופוזיציה עולה לביקור ברחבת הר הבית.[22] הפלשתינים הציגו זאת כעילה הרשמית להתפרצות האירועים, אך עימאד אל-פאלוג'י, שהיה שר בממשלה הפלסטינית, צוטט אומר כי האינתיפאדה תוכננה כבר לפני העלייה של שרון להר הבית, מיד לאחר כישלון קמפ-דייוויד.[23]

העלייה היחידה לרחבת הר הבית עבור לא-מוסלמים הינה דרך שער המוגרבים. כיום עלייה זו היא דרך גשר עץ זמני שנבנה מעל לסוללה המפרידה בין רחבת הר הבית לבין מרכז דוידסון. עדה כרמי תכננה גשר חדש, אך התוכנית הוקפאה בשל מהומות שחוללו גורמים מוסלמים בשנת 2007. בשל רגישות המקום, קל לגורמים רדיקליים לטעון שמה שישראל עושה הינו בעצם כיסוי למבצע חפירה מתחת ליסודות הר הבית שמטרתו להביא להתמוטטות המונומנטים המוסלמים... אחת לתקופה קמה קול צעקה מרחבי העולם המוסלמי שקורא לישראל 'לחדול מהרס קודשי האסלאם'.[24]

הכותל לאן?

התמונה לקוחה מ-Ynet

בחלק זה אני רוצה לומר מלה או שתיים ביחס לניהול הכותל כאתר דתי-לאומי. בתור מדריך טיולים, שמגיע אל הכותל באופן די תדיר מזה שנים רבות, אני יכול להעיד בצער על מגמה של ניכוס הכותל - לכאורה נכס לאומי - לידי קבוצה אורתודוכסית, שלא לאמר קיצונית. מעטים התיירים שמגיעים עמי אל הכותל ולא שואלים אותי בתהיה איך יכול להיות שעזרת הנשים כה קטנה וצפופה בעוד שעזרת הגברים כה גדולה ומרווחת? מדוע אין שוויוניות? עד כמה שהדבר חורה לי, לצערי זה רק קצה הקרחון. לפני מספר שנים הופיע בפתאומיות 'מעבר לגברים בלבד',[25] שנועד לאפשר לתלמידי החכמים להגיע אל מחוז חפצם בלא שיאלצו להתקרב או חס וחלילה להתקל באשה, פן תבלבל את דעתם.

במקביל, נראה שהחליט רב הכותל להחמיר את 'נהלי הלבוש', אך שוב הדבר מתייחס אך ורק רק לנשים. בתור מי שמכיר את הבעיה אני מנחה את מטיילי להגיע בלבוש הולם, מכסה ולא 'פוגעני'. אף על פי כן, ככל שהשנים חולפות רב הכותל ו'משטרת הצנעה' שלו מרשים לעצמם יותר ויותר. לעתים שמלה שמגיעה עד הברך אינה מספיקה וחולצה שמכסה רק את הכתף, אך לא את הזרוע כולה עלולה להתקל בהתנגדות. כמובן שמבחינת גברים, קשה לדמיין לבוש, מינימלי ומזלזל ככל שיהיה, שיעורר תגובה מצד משטרת הצנעה. במשך השנים, השמיעו אישים וגופים שונים את קולם כנגד תופעה זו וכנגד ההשתלטות של סקטור אחד בחברה על נכס ששייך לכל עם ישראל.

לצערי, נכון להיום, קולות אלו מועטים וחלשים מדי, וכולי תקווה שבעתיד הקרוב, אולי כחלק ממהפך כללי ביחס לציבור החרדי בארץ ישראל, ישתנה גם מעמדו של הכותל. ברצוני להציג כאן יוזמה אחת, מטעם 'נשות הכותל' ש"מנסות להוציא את המונופול הדתי על הכותל מידי קומץ קיצוניים": http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4266241,00.html.‏[26]

חשוב לציין שהיחס לנשים בכותל אינו 'חריג' בקונטקסט הדתי ומחסום פיזי בין הנשים לגברים מוקם באתרים קדושים מרובים ובמיוחד בקברי צדיקים. מדובר בפעולה מכוונת של הממסד הרבני, המבקש למנוע התחככות בין המינים העלולה... להביא לפריצת גדרות המוסר...[27]

נראה שהפרדה מגדרית זו אינה חדשה וניתן למצוא לה זכר כבר בחגיגות בית השואבה: "כיוון שראו בית דין שהן באין לידי קלות ראש עשו שלוש גזוזטראות בעזרה כנגד שלוש רוחות, שמשם נשים רואות בשמחת בית השואבה, וכשהיו רואין שמחת בית השואבה לא היו מעורבין." גם בתעודה מנגניזה הקהירית (S-T 20.117) נמצאו כללים ותקנות להסדרת התנהגות הקהל לאחר שהתרבו דיווחים על התנהגות לא הולמת ועשיית מעשים אסורים בתחום האישות. אך בעוד שבשמחת בית השואבה נראה שמדובר ביציאה כנגד מנהג פגאני - הלניסטי שכלל אורגיות[28] (הפרדה כזו בין המינים אינה ידועה משום טקס דתי אחר בימי בית שני), וכך גם בעדות מהגניזה הקהירית, הרי שבכותל נראה שמעבר הרצון למנוע חיכוך מיותר וחשש ממתירנות מינית מדובר כאן בחשש הקמאי מפני האישה - הלא ידועה והטמאה - ונידתה.

הכותל בקונטקסט מונותאיסטי

בעוד שיחידי סגולה, פילוסופים ומיסטיקנים, מסוגלים להתמודד עם רמת ההפשטה והמורכבות של הדת המונותיאיסטית, ההמונים אינם מסוגלים לכך. בנצרות המתפללים פונים מזרחה אל עבר גומחת האפסיס שבתחתיתה נמצא המזבח ופסלו של ישוע, המתפלל המוסלמי פונה אל עבר מכה, וכיוון התפילה מסומן ומסומל על ידי גומחת תפילה - מח'רב. גם בבתי כנסת קיימת מקבילה של אותה גומחה, היא מופנית אל עבר ירושלים (הר המוריה ואבן השתיה שבראשו) ובתוכה נשמר ספר התורה -"כי מציון תצא תורה".

ההמונים זקוקים לאייקון, ציר העולם, לסמל - אליו הם יכולים להתכוונן. עבור המאמין היהודי אבן השתיה ובית המקדש[29] היוו אייקון שכזה וסמלו את ציר העולם (Axis Mundi).

דווקא בדת מונותאיסיטית - מרוחקת ומופשטת - זקוק המאמין לסממנים ברורים ומוגדרים (מבחינה מרחבית, עוצמתית וכו') אליהם הוא יוכל להתחבר.[30]

כיום, בהתחשב בחסרונו של בית המקדש, הכותל המערבי 'ממלא את החסר' והפך למוקד אליו המאמין היהודי מפנה את פניו, תפילותיו ומאוויו.

אפשר להסתכל על התרבות החומרית כעל רעיונות רוחניים שקובעו בחומר. פריט מעשה ידי אדם אינו חפץ סתמי אלא מוצר תרבות בעל משמעות המכוון להעברת מסרים. במערכת זו יש שני חלקים: מסמן (החפץ עצמו) ומסומן (המשמעות הסימבולית של החפץ). אם כלל זה נכון לגבי כל חפץ ודאי שהוא נכון עבור אתרי פולחן מקודשים. תומס אקווינס אמר שהאדם "מבין את הבלתי ניתן להבנה באמצעות המוחשי".[31]

ברור שיש כאן נסיגה עקרונית מרעיון המופשטות שמצוי בבסיס המונותיאיזם; והסיבה לכך נעוצה, כאמור, בצורך האנושי הבסיסי באייקון - בסמל אליו ניתן להתכוונן. לראייתי, צורת הסתכלות זו המחייבת אתר מוחשי וקונקרטי - אליו מפנה המאמין את תפילותיו ומאוויו - ממקמת את הדתות המונותיאיסטיות על מדרגה קצת פחות מופשטת, שהרי גם בהן יש סמלים מעשה ידי אדם.[32]

יתרה מכך, לדעתי מנהג השארת פתקי המשאלות בכותל הוא גלגול של מנהג פגאני קדום.[33] בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו מקדשים בהם סביב צלם האל נמצאו דמויות מרובות. אין מדובר באלים נלווים, אלא בהעתק של המאמין-מתפלל. המאמין, שמגיע עם בקשה-משאלה מיוחדת, מעצב פסל קטן בדמותו ומשאיר אותו בסמיכות לאל. הוא מאמין שעל ידי השארת 'חלק מעצמו' בסמיכות לקודש, תפילתו תמשיך להדהד ב'אוזני האל' עד שתתגשם... כתובת המתייחסת לאותו הרעיון מתקופה מאוחרת הוקדשה על ידי מלך אשורי בראשית האלף הראשון לפנה"ס: "התקנתי את פסל המלכות שלי ... להתחנן על חיי בפני האלים בהם אני מאמין."[34] תופעה מקבילה מתגלית גם ב'עצי משאלות'.[35] עצים אליהם מתקרבים המאמינים, מבקשים את משאלתם וקושרים פיסת בד לאחד הענפים, שוב בכדי להשאיר 'משהו מעצמם'. עצי משאלות כאלו נמצאים גם בארץ בקרבה לקברי צדיקים.[36] הם רווחים בתנועות מיסטיות שונות ברחבי העולם וכן בהינדואיזם.[37]

עץ מקודש בתאילנד

תמונות ופסלים שהוצמדו לגלימת פסלו של תומס הקדוש, וואחאקה, מקסיקו

עץ ועליו קשורות פיסות בד וניילונים, בית הקברות בצפת

שקיות ניילון קשורות לסורג בקבר יונתן בן עוזיאל - עמוקה

עץ משאלות בטביליסי, גיאורגיה

מנהג השארת פתקים - ווטיבים מודרנים התגלגל גם למספר אתרים נוצריים ביניהם קברו של ישוע בליבה של כנסיית הקבר.

פתקי מאמינים במרווחים שבין אבני מונומנט הקבר, כנסיית הקבר

אל מול הצורך להשאיר משהו עומד הצורך לקחת משהו מהאתר הקדוש בכדי להרחיב את תחום הקדושה ולהעצים את חווית העליה לרגל. התופעה נפוצה מאוד גם בקברי צדיקים, שם מופיעים דוכנים למכירת מזכרות (קמיעות, תשמישי קדושה, דיוקנאות, ספרים). בכותל החפץ הנפוץ ביותר שנלקח הוא חוט אדום[38] שנקשר לפרק היד כסגולה לבעיות שונות.

לקוח מתוך: אל קברי צדיקים - עליות לקברים והילולות בישראל, ירושלים: מוזיאון ישראל, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תשנ"ח, עמ' 99.

למה לא מספיק לבטא את המלים בלב? הרי אל 'כל נמצא' ו'כל יכול' אינו זקוק ל'פתק' שאשאיר עבורו. לדעתי, מנהג השארת הפתקים בכותל הוא גלגול מודרני של אותו מנהג פגאני עתיק יומין, המכיל גם אספקט מאגי מרוכך.[39] מדוע יש להותיר שריד פיסי - כתוב המבטא את המשאלה? האין כאן ביטוי 'מודרני' של השארת 'משהו מעצמי' בתקווה שימשיך להדהד עד להגשמתו?

הכותל - יוסי גמזו:
http://www.orianit.edu-negev.gov.il/irisshap/sites/homepage/jeru/wailingwestern.htm


[1] מרכזיותה של ירושלים משותפת לשלוש הדתות המונותאיסטיות. במסורת היהודית, במסורת הנוצרית, ובמידה חלקית גם במסורת המוסלמית, ירושלים מהווה את טבור העולם, בה עובר ציר העולם, וממנה 'הושתת' העולם. הדבר בא לידי ביטוי במפות קדומות, המתארות את ירושלים כמרכז העולם, בדיוק במפגש בין שלוש היבשות הנודעות והמיושבות – אירופה, אסיה ואפריקה. בספר יחזקאל נאמר "...יושבי על טבור הארץ" (יחזקאל ל"ח, י"ב), ולפי פרשנות 'מדרש תנחומא' (פרשת קדושים, י'), הכוונה היא כי טבור העולם היה במוקד בית המקדש, משמע בדביר, שהיה 'קודש הקודשים', שם נמצאת אבן השתייה, שעליה היה מונח ארון הברית. לפי המסורת היהודית אבן השתייה היא האבן "...ממנה הושתת העולם" (בבלי, יומא, נ"ד, עמוד ע"ב), ומכאן שהיא נקודת טבור העולם, היסוד ממנו נברא העולם (מדרש תנחומא, פקודי, ג'). הר הבית הוא הר המוריה, הוא לא רק ראשית העולם ומרכזו, אלא הוא גם המקום ממנו בא האור לעולם; הוא מקום ראשית יראת האלוהים; מעפר הר זה נברא האדם הראשון; לכאן בא נוח להקריב קורבן; ובנוסף לכך, כאן הביע אברהם את נאמנותו לאל, בפרשת 'עקדת יצחק' [אלי שילר, "קדושת הר הבית וחשיבותו". בתוך הר הבית ואתריו, בעריכת אלי שילר, ירושלים: אריאל: כתב עת לידיעת הארץ, 64-65, (1989), עמ' 13]. לפי יוספוס פלביוס, בבית המקדש באו לידי ביטוי שלושת המישורים הקוסמיים - החצר סימלה את התהום, בית המקדש את הארץ, והדביר את השמיימי (קדמוניות היהודים, ג', ז', ז').

במסורת הנוצרית מקבלים את מרכזיותה של ירושלים אך מעתיקים את הציר עצמו אל עבר כנסיית הקבר, גבעת הגולגלתא וקבר ישוע. תהליך זה כרוך ב'אימוץ' של מסורות יהודיות מהר הבית והעתקתן אל המוקד החדש: גולגולת האדם הראשון, מקום המפגש של אברהם ומלכיצדק ואחרות [יהושע פרוור, "בין הר הבית לכנסיית הקבר", קתדרה, 61, (1991), עמ' 93]. באסלאם הסיפור מורכב יותר, אך מסעו הלילי של מוחמד על הבהמה הפלאית 'אל-בורק' ועלייתו השמיימה מאבן השתייה מקשר את ירושלים אל ציר העולם גם בתפיסה המוסלמית. Amikam Elad, "Why did Abd al-Malik Built the Dome of the Rock? A Reexemination of the Muslim Sources", In: Al-Haram al Sharif: Abd al-Malik's Jerusalem, J. Raby and J. Jones (eds.), Oxford Studies in Islamic Art, Vol. IX.

ההערה מבוססת על עומר עירד, "כנסיית הקבר הקדוש כטבור העולם הנוצרי", הוגש כעבודת רפרט במסגרת קורס מדע הדתות, אוניברסיטת חיפה, 2011.

[2] בהקשר להצהרת כורש וגליל כורש ממליץ על הסרטון הבא: http://www.ted.com/talks/lang/he/neil_macgregor_2600_years_of_history_in_one_object.html

[3] הורדוס, מלך רודף ורדוף, אריה כשר ואליעזר ויצטום, עמ' 73-72.

[4] ממליץ בהקשר זה על המאמר 'המלך הבנאי' של אהוד נצר בתוך המלך הורדוס ותקופתו בעריכת מרדכי נאור.

[5] חשוב לציין שהר הבית - המרובע והמלאכותי - הינו התוצר הסופי של כמה שלבי בנייה, החל ממקדש המלך שהיווה חלק מהקריה המלכותית של מלכי יהודה. קריה זו הוחרבה בגלות בבל, אך בית המקדש -הפעם כמקדש עם - שוקם בימי שיבת ציון. המתחם ידע שלבי פיתוח נוספים בימי שמעון הצדיק ובימי החשמונאים (חלקם גלויים לעין עד ימינו אנו) והשלב ההרודיאני אינו אלא השלב האחרון - הגרנדיוזי והמרשים ביותר - בעיצוב ה'הר'. ראו יוסף פטריך ומרקוס אדלקופ, ארבעה שלבים בהתפתחותו של הר הבית, בתוך חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבתה, כרך ה', עורכים דוד עמית, גיא ד' שטיבל, אורית פלג-ברקת, האוניברסיטה העברית, 2011, עמ' 17-37. וכן את האיור העממי http://apps.washingtonpost.com/g/page/world/mount-moriah-the-most-contested-real-estate-on-earth/626/. מיותר לציין שהמבנים שהתנוססו על גבי מצע זה, השתנו והתחלפו עוד פעמים רבות.

[6] ראו: שוקרון, אלי, 'יסודות הכותל המערבי: האם הורדוס בנה אותם?, בתוך מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, 7, בעריכת אייל מירון, ירושלים, מגלי"ם, 2012, וכן http://www.haaretz.co.il/news/science/1.1573561.

[7] החלק הבנוי של הכתלים שבלט מעל לפטפורמה ההרודיאנית, ולא שימש כקיר תמך, מוטט כלפי חוץ ונערם למרגלות הכתלים. אבנים אלו נלקחו ברבות השנים לשימושים משניים.

[8] בהקשר זה ראו גם http://www.ritmeyer.com/2012/06/22/the-arch-of-titus-digital-restoration-project/.

[9] בדומה לבתי מקדש רבים במזרח הקדום, שהופנו אל עבר השמש הזורחת.

[10] גם כיום, תחת ריבונות של מדינת ישראל, בהתאם להסכם עם הווקף אסור להתפלל ברחבת הר הבית.

[11] מנהגים ליד הכותל, יום-טוב לוינסקי, בתוך אריאל (181-180) - 'הכותל המערבי', עמ' 71.

[12] המבקר ב'מנהרות הכותל', הולך למעשה מתחת לקמרונות הממלוכים שנתמכו בכותל המערבי עצמו.

[13] א.מ. לורנץ "ירושלים" כרך עשירי.

[14] ראו http://tpeople.co.il/leibowitz/disco.html.

[15] 'הכותל המערבי, גבריאל ברקאי, בתוך אריאל (181-180) - 'הכותל המערבי', עמ' 22.

[16] כיום ניתן לעשות זאת גם בצורה אינטרנטית: http://www.slicha.com/faxcotel.asp ו-http://www.aish.com/w/note/46615192.html.

[17] ראו גם http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4366151,00.html ו-http://www.israelhayom.co.il/article/84213.

[18] פינקלשטיין, דוד ושלמה.

[19] שמואל ספראי מתאר את מרכזיות בית המקדש במהלך תקופת בית שני בצורה הבאה: "בכל אותה תקופה היה בית המקדש נקודת המוקד של חיי האומה על כל גילוייהם, המקדש לא היה המקום היחיד לעבודת האלהים בלבד כי אם אף בית חייה של האומה על כל תחומי החיים המדיניים יישוביים והדתיים-חברתיים כאחד". ראו שמואל ספראי, "המקדש בתקופת בית שני": http://www.daat.ac.il/daat/history/tkufot/hamikdash-2.htm. לעומתו, ויקטור טרנר, "עליות לרגל כתהליכים חברתיים", בתוך 'עלייה לרגל-יהודים, נוצרים מוסלמים' מציע מודל חלופי. במקום מודל קונצנטרי הוא מציע מודל אקס-צנטרי שבו נע המאמין ממרכז הסדר החברתי אל גבול הארץ הלא נודעת. לדעתי תופעה זו מתקיימת במקומות נידחים אך לא בירולשים - מרכז העולם, ומי שאחראי בה על הטקסים ועל הארגון הם בעלי ההגמוניה שמעמדם רק מתחזק הודות לטקס ולעובדה שהכוהנים הם המתווכים בדרך אל הקדושה.

[20] חידוש פולחני קדושים בישראל: תרומת יוצאי מרוקו, יורם בילו, בתוך אל קברי צדיקים - עליות לקברים והילולות בישראל, ירושלים: מוזיאון ישראל, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תשנ"ח, עמ' 31.

[21] יש הטוענים שהמבנים נבנו בכדי להתמודד עם המציאות של מציאת ירושלים כעיר הכבושה בעלת רוב נוצרי, המקודשת ליהודים ולנוצרים. המוסלמים ניסו להפכה לעיר מוסלמית בין היתר על ידי השתלטות על 'קו הרקיע'. אחרים טוענים שמדובר על מאמץ, שלא צלח, להעתיק את בירת האמפריה האומית מדמשק לירושלים. ראו Amikam Elad, "Why did Abd al-Malik Built the Dome of the Rock? A Reexemination of the Muslim Sources", In: Al-Haram al Sharif: Abd al-Malik's Jerusalem, J. Raby and J. Jones (eds.), Oxford Studies in Islamic Art, Vol. IX.

[22] יש להזכיר שעל פי הסכמי הסטטוס קוו בין ישראל לווקף מותר לישראלים לבקר ברחבת הר הבית, כך שמבחינה טכנית אין שום בעייתיות בביקור זה.

[23] ד"ר קנת לוין, אהוד ברק והתמוטטות פנטזיית אוסלו (News1). אפרים לביא, ראש הזירה הפלסטינית בחטיבת המחקר באמ"ן עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, תיאר את ראשית האירועים כך: "תחקירים מאוחרים בקהילת המודיעין איששו את העובדה שהעימות פרץ כמחאה עממית מצד החברה הפלסטינית, שביקשה לפרוק את הזעם שהצטבר בקרבה בעקבות קוצר היד שגילתה הנהגתה להביא לסיום הכיבוש, שנוסף לליקויי התפקוד שלה בנושאי הפנים. ערפאת מצידו רכב על גל המחאה לצרכיו: מיקוד תשומת הלב העולמית לשאלה הפלסטינית ולחץ על ישראל לצעוד את המייל הנוסף לקראתו בתהליך המדיני. צה"ל, שפעל ללא אמצעים מתאימים לפיזור הפרות סדר, גרם בשבועות הראשונים של העימות לקורבנות רבים בקרב הפלסטינים ולמעשה נכשל במילוי הנחיית הדרג המדיני להכיל את העימות ולמנוע את התרחבותו." אפרים לביא, מי נתן את ההכשר? הארץ, 19 באוקטובר, 2011.

[24] ראו לדוגמא: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=462168,‏ http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=20544, ותגובת ישראל: http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1284728.

[25] המעבר משמש כאשר הרחבה העליונה גם היא מחולקת לשתיים, שזה גם דבר קיצוני בפני עצמו...

[26] ראו גם את http://womenofthewall.org.il/, את http://www.mako.co.il/spirituality-popular_culture/Article-1f0a05073988a31006.htm ואת http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4325208,00.html.

[27] כיצד נוצר קבר יהודי חדש: מקרה קבר רחל אשת רבי עקיבא, רבקה גונן, בתוך אל קברי צדיקים - עליות לקברים והילולות בישראל, ירושלים: מוזיאון ישראל, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תשנ"ח, עמ' 82.

[28] חגיגות המאיומאס (Maiumas festival) נערכו בכמה מקומות במשך 30 יום, 7 או 5 ימים. החגיגות היו מוקדשות לאפרודיטי, אֵלת הפריון והאהבה, ולדיוניסוס או ברומא "בכּכוס", אל היין.

[29] התפיסה של אל הזקוק למשכן קבע (מקדש) נובעת מהצורך האנושי בבית מגורים והיא אנתרופומורפית מעצם טבעה.

[30] עוד על הרעיונות המונותאיסתיים ראו 'הגיגים על מונותאיזם'.

[31] קמיעות, דיוקנאות ושאר מזכרות, רבקה גונן בתוך אל קברי צדיקים - עליות לקברים והילולות בישראל, ירושלים: מוזיאון ישראל, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תשנ"ח, עמ' 105.

[32] ראו 'הגיגים על מונותיאיזם'.

[33] http://www.guide-israel.net/blog/2012/jerusalem-papiers-sil-vous-plait/ [הערת המערכת: הקישור הופיע במאמר המקורי וכרגע נראה שאיננו זמין].

[34] מדריך לתצוגה של מוזיאון ארצות המקרא, רמת גן: ר. סירקיס הוצאה לאור, 1993, עמ' 43. ראו גם http://blmj.org/artifacts.php?artID=79 [הערת המערכת: הקישור הופיע במאמר המקורי וכרגע נראה שאיננו זמין].

[35] ראו דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ ישראל - אריאל 118-117, עמ' 149-147 ו-162-155.

[36] תיאור של השארת פיסות בד ושקיות על קברי צדיקים: "...מרגיש צורך עמוק לפני היפרדו מהקבר להשאיר משהו אצל הצדיק (מתווך בין המאמין והאל), כדי שזה ייזכר במבקש וישקוד למלא את בקשתו ... מטפחת, ממחטה או פיסת בד כלשהי. מקובל גם לקרוע את הבד - פעולה מאגית שמטרתה להעצים את הבקשה מן הצדיק ש'יקרע' את המחלה או את הצרה שלה מבקשים ישועה ... המנהג נזכר כבר אצל סהל בן מצליח במאה ה-10 ..." לקוח מתוך תפילה וצדקה, אש ומים: מנהגים על קבר הצדיק, רבקה גונן, בתוך אל קברי צדיקים - עליות לקברים והילולות בישראל, ירושלים: מוזיאון ישראל, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תשנ"ח, עמ' 96.

[37] עוד על 'ווטיבים' ראו Smith, Mark, The Origins of Biblical Monotheism, New York, Oxford University Press, 2000, p. 182.

[38] לצבע האדום - הוא צבע הדם - מיוחס כח אפוטרופאי-מאגי, המסמל גם פריון, נעורים ובריאות.

[39] רצון להשפיע על האל להגשים את משאלתי, ללא יכולת לכפות זאת עליו.


ינואר 2014



חברים ב- עוצב על ידי