אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויקרא את שמם אדם - פרשות השבוע בפעמת הזמן
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

"כפר קטן" ושמו - ירושלים

על ספרם של ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן

"ראשית ישראל - ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי"

מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש
הוצאת אוניברסיטת תל אביב 2003

ד"ר משה גרנות

הטענה שספרי נביאים ראשונים עברו עריכה דויטרונומיסטית (=דברימית) - ימיה כמעט כימיה של ביקורת המקרא, ואין בה כל חידוש, אלא שמחברי הספר שלפנינו סוברים, במידה גדולה של שכנוע עצמי, כי עיקר חיבורם של נביאים ראשונים, ואף של סיפורי האבות ויציאת מצרים - אירע בימי יאשיהו, ושכלולם נמשך עד ימי נחמיה (ראשית ישראל, ע' 11, 19, 39, 82 - 83, 102, 150, 172, 294, 307).

הטענה הפנטסטית הזאת נסמכת על ידי המחברים על שתי ראיות, כדלקמן:

  • "ראיה" ראשונה היא, שאין ראיות ארכיאולוגיות על בנייה מונומנטלית בימי דוד ושלמה, וגם מה שנחשב עד לא מכבר כבנייה מימי שלמה (חצור, גזר, מגידו), מסתבר שהיא שייכת לימי בית עמרי. הסקרים הארכיאולוגיים מדברים על אוכלוסייה מעטה ביהודה במאה העשירית: כחמשת אלפים איש בירושלים ובחברון, ולא יותר מעשרים אלף בכפרים שמסביב. דוד ושלמה אינם מוזכרים בשום תעודה של המעצמות בנות הזמן, לעומת מלכי ישראל מהמאה התשיעית והשמינית המוזכרים בכתובות אשוריות. אין ראיה ארכיאולוגית לכך, כי שתי הממלכות היו מאוחדות, וירושלים לא הפכה לעיר של ממש אלא מהמאה השמינית ואילך. לפני כן היא דמתה לכפר קטן, ועובדה זאת איננה מתיישבת עם הפאר וההדר שספרי שמואל ומלכים מייחסים לירושלים מימי דוד ושלמה (שם, ע' 21, 135, 140, 146, 149, 163 - 164 191 - 192, 235, 315). כמו כן, אין ראיות ארכיאולוגיות ליציאת מצרים, לנדודים במדבר ולכיבוש הארץ בידי יהושע (שם, ע' ,75, 153); בעיני המחברים האריכאולוגיה איננה רק קישוט להיסטוריה, אלא מרכזה (שם, ע' 11), על כן, היעדר ראיות ארכיאולוגיות - כמוהו כראיה!

  • לדעת המחברים, המקרא עצמו "מגלה" את הזמן המאוחר של כתיבת הטקסטים שבתורה ובנביאים ראשונים, זמן שאיננו קודם למאה השביעית לפנה"ס - ראשית, לא הייתה אוריינות מספקת בימי דוד ושלמה. אוריינות כזאת, המאפשרת כתיבת ספרים כמו ספר דברים והספרים המושפעים ממנו, תיתכן רק בימי יאשיהו, כאשר "נמצא" ספר התורה, כלומר, 250 שנה אחרי התאריך שהיה מקובל על חוקרי המקרא (שם, ע' 39, 235, 244, 276, 315). שנית, הדויטרונומיסט היה לא רק עורך של כתבים עתיקים, אלא מחברם. הוא העניק לדמויות ולאירועי העבר את קווי דמותו של יאשיהו ושל הקורות בימיו. לכן יש אנכרוניזמים בסיפורי האבות: פלשתים, ארמים, אדומים, שהגיעו לאזור הרבה יותר מאוחר, גמלים שבויתו יותר מאוחר (שם, ע' 53 - 58); לכן לגלות אברם במצרים, למאבק שבין יעקב לעשו ולשיעבוד מצרים יש קווים דומים לשיעבוד בבל ולשיבת ציון (שם, ע' 303 - 304); לכן למשה, ליהושע ולדוד יש קווי דמות דומים לאלה של יאשיהו (שם, ע' 271, 275); לכן ההתנגשות שבין משה לפרעה כל כך דומה להתנגשות שבין יאשיהו לפרעה נכה (!) (שם, ע' 83); לכן הכיבושים של יהושע דומים לכיבושים של יאשיהו (שם, ע' 279); לכן "הוענקו" לדוד ולשלמה מחוזות שליטה וממלכה מאוחדת, שהיו בעצם חלומותיו של יאשיהו (שם, ע' 172), כי "באמת" דוד ושלמה שלטו באזור שולי ודי מפגר ביחס לממלכה הצפונית (שם, ע' 235).

חופש

אילו היה איזה שביב של הגיון בכל שלל "הראיות" המובאות על ידי המחברים, ניתן היה להתמודד עם טענותיהם ביתר קלות, אבל שני אדני הבסיס לטענותיהם כל כך מופרכים, שממש קשה להחליט אם מדובר במחקר רציני, או שמא בבדיה ספרותית.

ובכן, אלף-בית של המחקר הוא, שאין מביאים ראיה מן החסר: העובדה שיש כתובות אשוריות המזכירות את אחאב ואת יהוא - אין בה כדי להגיד דבר על היעדר כתובות המזכירות את דוד ושלמה, והעובדה שלא נמצאו ממצאים מונומנטליים מימי דוד ושלמה - אין בה כדי להצביע על גודלה של ממלכתם. היעדר ראיה איננה ראיה - זהו בסיס לכל חקירת אמת, אך כיוון שהמחברים מתעלמים ממנו, אזכיר פרשה היסטורית בעלת לקח מאלף: ג'נגיס חאן ושושלתו כבשו החל מראשית המאה ה-13 ועד סוף המאה ה-14 את סין הצפונית והדרומית, את קוריאה, את הודו ובורמה; הם מגיעים במערב עד מוסקבה, קייב, קרקוב ומחוזות הונגריה; במזרח התיכון הם מגיעים לבגדד, חלב, דמשק, עין חרוד. ואף על פי כן, בלוז האימפריה האדירה הזאת, כלומר במונגוליה עצמה, לא נמצאו שרידים לבנייה כלשהי מימי השושלת וגם לא מזמנם של דורות רבים אחר כך - להוציא מספר מנזרים. על פי הגישה של פינקלשטיין וסילברמן, הייתה האימפריה האדירה הזאת נדונה להיות ממלכה שולית חסרת חשיבות היסטורית!

זאת אף זאת. המחברים עצמם מודים שחפירה בירושלים ובחברון הן משימות מסובכות, ואף בלתי אפשריות בשל הקדושה המיוחסת להן על ידי שלוש הדתות המונותיאיסטיות ובשל המבנים המונומנטליים הקיימים בלב האתרים הנדונים - אז באמת כיצד ניתן להסיק מסקנות כל כך נחרצות מהיעדר ממצאים ארכיאולוגיים? הרי לקח טרויה היה צריך לעמוד לנגד עיניהם: במשך מאות שנים האמינו היסטוריונים כי סיפוריהם של המשוררים היווניים והרומיים בדבר מלחמת טרויה אינם אלא אגדה דמיונית ללא כל בסיס היסטורי, עד שבסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 חפרו בתל היסארליק פ. קלוורט, ה. שלימן, ו. דרפפלד וו.ס. סמפל ומצאו שרידים המוכיחים את קיומה של העיר וכן את חורבנה בימיו של פריאמוס (אמצע המאה ה-13 לפה"ס), כמשתמע מכתבי הומרוס. הארכיאולוגיה באמת רק מסייעת לאמת סיפור או לשלול את אמינותו, אך היא לעולם איננה יכולה להחליף את הסיפור. הממצאים של הארכיאולוגיה לגבי טרויה מאששים את הבסיס לסיפורים האפיים - זאת, ותו לא. ההנחה היא שלמרות הדמיון המופלג בסיפורים אלה, החודר אף לנבכי מחשבותיהם של אלים ובני אלים - יש בהם בסיס במציאות ההיסטורית.

ועתה נחזור למחוזותינו, אל הטקסטים המקראיים, ונשאל את המחברים מספר שאלות מתבקשות: אם הדויטרונומיסט חיבר את הטקסטים בספר בראשית, או למצער, העניק להם נופך של ימי יאשיהו, מה טעם "איפשר" לאבות לזבוח בכל אתר ואתר מבלי להתנצל, כפי שעשה לגבי שלמה הזובח בבמה הגדולה בגבעון (מלכים א' ג'/2-3)? איך ייתכן שאברם מאכיל את מלאכי האל בבשר בן בקר ובחמאה וחלב? ולא רק זאת, אלא כיצד "הרשה" הדויטרונומיסט ליעקב לומר "שטות" כזאת על בית אל: "אכן יש ה' במקום הזה, ואנוכי לא ידעתי" (בראשית כ"ח/16)? ואיך זה שהאל מתגלה ליעקב דווקא בבית אל, המקום הכי שנוא על הדויטרונומיסט, שכן שם הציב ירבעם בן נבט את העגל, מתחרהו של המקדש בירושלים? וכיצד הוא "מרשה" לאברם להתחתן עם אחותו החורגת וליעקב לקחת לו אישה ואחותה (וזאת לדעת, מחברי הספר "ראשית ישראל" לא ממש מתעכבים על ההבדלים שבין הסופר הדויטרונומיסט ובין הסופר הכוהני, לדידם יש דויטרונונומיסט 1 ודויטרונומיסט 2 - הראשון פעל עד החורבן, והשני בימי בית שני - ראו - ראשית ישראל, ע' 295-296)? ואם, כדעת המחברים, ההתנגשות בין משה לפרעה היא רפלקציה של ההתנגשות בין יאשיהו ופרעה נכה, כיצד ייתכן שיאשיהו נהרג על ידי פרעה, ואילו משה מביא על פרעה ועל מצרים אסונות רבים, ובסוף מושיע את ישראל מעול מצרים? המחברים "פוטרים" את כל השאלות האלו בהתעלמות כמעט מוחלטת, ורק במקום אחד הם מציינים, שהמחבר הדויטרונומיסט התחכם והשים עצמו כסופר קדום שאיננו מכיר את איסורי התורה (ע' 62); אבל אם כך, מה טעם לא התאפק מלפרוש את השקפת עולמו לאורך כל ספרי יהושע, שופטים ומלכים?

אבל "גולת הכותרת" של הטענה המופרכת בספר הזה היא "הניתוח" הארכיאולוגי-היסטורי של ימי מלכות דוד ושלמה. כאמור, לפי טענת מחברים לא הייתה כלל ממלכה מאוחדת בימי דוד ושלמה (את שאול אין המחברים טורחים להזכיר!), וכל ההוד והתפארת הקשורים בשמם אינם אלא רפלקציה של ימי יאשיהו המאוחרים. לפי גירסתם, דוד ובנו מלכו על ממלכה שולית, דלת אוכלוסין, העומדת בצלה של ממלכת הצפון. את כל הסיפורים על דוד ושלמה חיבר הדויטרונומיסט על פי המודל שעמד לפניו - מלכותו של יאשיהו.

חופש

אני מזמין את הקורא לעבור לאורכו ולרוחבו של הספר עב הכרס של פינקלשטיין וסילברמן ולהיווכח, שהמחברים כלל לא התמודדו עם הסיפורים של ספר שמואל. מסתבר הרי שספר שמואל הכי פחות "נגוע" בעיבוד דויטרונומיסטי, והכתוב בו ממש סותר את ההנחה שלהם, לכן הם פשוט התעלמו ממנו. אין ארכיאולוגיה - אין סיפור! סוף לימים בהם הארכיאולוגיה הייתה רק "קישוט" לסיפור המקראי - עתה הארכיאולוגיה היא המרכז, ואם דוד איננו מופיע בכתובות קדומות כמולך על אימפריה - אין לסיפור המקראי מעמד, ולכן פשוט מתעלמים ממנו! מזל ששמו של דוד נמצא על כתובת בתל דן (מימי חזאל?), אחרת היו מכחישים את עצם קיומו של מלך בשם זה!

הבה נבדוק את ההיגיון שבטענה "המקורית" הזאת: אם הדויטרונומיסט "ברא" את סיפורי ספר שמואל בדמות תקופתו של יאשיהו ובדמות הרפורמה שלו, מה טעם "הרשה" לשמואל משבט אפרים (לא כוהן ולא לוי!) לשכב לישון ליד ארון האלוהים - מקום אליו מגיע הכוהן הגדול רק פעם אחת בשנה בדחילו ורחימו לאחר טקס פולחני מורכב למדיי, ודווקא בשילה שבהר אפרים, ולא בירושלים, "במקום אשר יבחר", לזכות בהשראה אלוהית, מה שנהוג לכנות במחקר בשם "אינקובציה" (שמואל א' ג') ? וכיצד ייתכן שדוד, האמור לשמש מופת ליאשיהו, נושא בעצמו אפוד בד ומקריב קורבנות כמו כוהן (שמואל ב' ו'/1-14, 17), בניו משמשים ככוהנים (שמואל ב' ח'/19) וכן עירא היאירי שבוודאי היה משבט מנשה (שם, כ'/25)? ואיך ניתן להסביר שהדויטרונומיסט "הרשה" לדוד לשאת את האישה לאחר שהוא נאף איתה, ודווקא הבן שנולד ממנה יועד להיות יורשו, ולא אף אחד מבניו הרבים שנולדו באורח כשר (שם, י"א; מלכים א' א'/13), שלא לדבר על כך שהיא כנראה ממוצא חיתי כמו בעלה אוריה, והרי החיתים - לא רק שהם אסורים בנישואין לישראלים, אלא אף מיועדים להשמדה (דברים כ'/17)!; ואיך יעלה על הדעת שהסופר "הרשה לו" לשאת את מעכה בת תלמי מלך גשור, כלומר אישה ארמית, והרי ארם הייתה במשך דורות אויבתה הקשה של ישראל (שמואל ב' ג'/3, י"ג/37, ט"ו/8)? ואיך ייתכן שדוד מחזיר לעצמו את אישתו מיכל לאחר שניתנה לאישה לפלטיאל בן ליש (שם, ג'/13-15), בניגוד גמור לחוק בנדון בספר דברים (כ"ד/1-4)? ואיך יעלה על הדעת שדויטרונומיסט "יאשר" שבביתו של דוד יהיו תרפים, כלומר, אלילי בית, שאותם הכחיד יאשיהו (שמואל א' י"ט/13)? ואיך יעלה על הדעת שהמונותיאיסט המובהק שאמור, לפי מחברי הספר, לעבד, ואולי אף לכתוב את הסיפורים על בית דוד, יצייר את דוד כמי שמכיר בתוקפם של אלוהים אחרים מחוץ לגבולות ישראל (שמואל א' כ"ו/19)? וכיצד "מרשה" הדויטרונומיסט לדוד להתעלל בגופות ולתלות גופות אלו על הברכה בחברון (שמואל ב' ד'/12), בניגוד לחוק מפורש בספר דברים (כ"א/13)? ואולי יסבירו לנו המחברים בטובם, איך ייתכן שדוד, הסמל למלך הצדיק, שדמותו נטבעה על פי צדיקותו של יאשיהו, איך הוא הולך טמא מת להתפלל בבית ה', ועוד זוכה להערכה על חכמתו (שמואל ב' י"ב/18-22); ואיך ייתכן שלא גונב לאוזניה של תמר כי היא אסורה על אמנון כי הוא אחיה החורג, והיא מפצירה בו לא לגרש אותה לאחר האונס, אלא לדבר עליה עם המלך, כי לא ימנענה ממנו (שם, י"ג/13)? ואיך ייתכן שאיש שעצתו נחשבת לעצת לאלוהים גם לדוד וגם לאבשלום מציע לאבשלום עצה כל כך מנוגדת למצוות התורה - לשכב עם פילגשי אביו (שם, ט"ז/21-23)? ובאותו הקשר - איך ייתכן שאדוניה מבקש לשאת את אבישג השונמית, ששכבה בחיקו של אביו (מלכים א' ב'/17)? ואיך בת-שבע וגם שלמה עצמו אינם מזדעזעים מכך שבן דוד מבקש לעבור על חוק מפורש בספר דברים (כ"ג/1), וכל מה שמעניין אותו היא העובדה שזאת דרך ערמומית מצד אדוניה לבקש את המלוכה (מלכים א' ב'/22-25)? איזה עניין היה לדויטרונומיסט לתאר את דוד מונה את העם שלא כדין (שמואל ב' כ"ד)? ואיזה עניין היה לו לתאר אותו בביזיונו בכל הקשור ליחסיו עם נשים: הוא שוכב עם אשת שר צבאו, וכשזו נכנסת להריון, הוא גורם למותו; בנו אשר יצא ממעיו שוכב עם פילגשיו; ובימי זקנתו מציעים לו עבדיו שיתחמם עם נערה בתולה, והוא בתשישותו לא ידעה. איזה עניין היה למחבר-מעבד לתאר את דוד מתחבר אל אויבי ישראל, כמו הפלשתים והמואבים (שמואל א' כ"א/11-16, כ"ז, כ"ט/1-11; כ"ב/3-4); ואיזה אינטרס היה לו לתאר בצורה כל כך חיה את המרידות של אבשלום בנו ושל שבע בן-בכרי? הרי יכול היה להתעלם מכך, כפי שעשה ב"כישרון" גדול בעל ספר דברי הימים!

חופש

אבל כל הטענות האלו הן טענות סרק, כי מחברי הספר "ראשית ישראל" בכלל לא נגעו בכתובים העוסקים בממלכה המאוחדת - הם קבעו כי מאחר שאין שרידים ארכיאולוגיים על תקופה זאת - אין טעם לנתח את הסיפורים לגופם ולבדוק את מהימנותם. כיוון שכך, לא נותרה בידי ברירה אלא להאיר במקצת את האוצר הבלום הזה של הספרות המקראית, שהוא יחיד ומיוחד בכישרון התיאור ובאמינות העובדות המתוארות בו:

ספרי שמואל גדושים בתיאורים מופלאים ובריאליות שלהם, עד כי ברור מעל לכל ספק שהם מתבססים על עובדות, ושלא היו יכולים להיות פרי המצאתו של איזה תיאורטיקן דתי. מי שמבקש לדעת איך נראה סיפור של קרב "עשוי בידיים", יקרא את סיפור מלחמת ישראל במדיין בבמדבר ל"א - שם ימצא הקורא מספרים סטריאוטיפיים, מספרים מוגזמים, סכמתיות של הקרב, ועיקר העיקרים - כיוון שהקרב בוצע לפי הנחיות אלוהיות - התוצאות מבחינת השלל הן פנטסטיות, וכמובן, לא נפגע בקרב אף אחד מבני ישראל. קרבות דומים בקונצפציה ימצא הקורא ביהושע ז' ובמלכים ב' י"ח/9 - י"ט/37 ועוד רבים. בספרי שמואל ובספיח שלהם בספר מלכים א', א' - ב' מתוארות דמויות חיות על כל חולשותיהן ויצריהן הרעים. האירועים המסופרים שם הם מפורטים וחיים לנגד עינינו. תיאור הסעודה של שאול עם עבדיו, וכעסו הנורא על היעדרו של דוד (שמואל א' כ'/24-33) היא תמונה כל כך חיה, שאין סיכוי בעולם שמישהו היה יכול להמציא אותה. אותם הדברים ניתן לומר על מפגשו של שאול עם בעלת האוב, ומלחמתו האחרונה בגלבוע (שם, כ"ט, ל"א), הריגת העמלקי וקינת דוד על שאול ויהונתן (שם, א'), מלחמת יואב נגד אבנר, מנוסת אבנר, רצח עשהאל, רצח אבנר (שמואל ב' ב'-ג'), רצח עמשא (שם, כ'/9), מלחמתו של יואב בבני עמון, למרות אי האמון של דוד בו, וקריאתו "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו, וה' יעשה הטוב בעיניו" (שם, י'/12, וראו כל פרק י' ופרק י"ב), סיפור הניאוף של דוד עם בת-שבע, אשת אוריה החיתי, כאשר יואב וצבאו נלחמים בבני עמון (שם, י"א), סיפור אמנון ותמר ורצח אמנון (שם, י"ג), סיפור האישה החכמה מתקוע (שם, י"ד), מעלליו של אבשלום והמרד שלו באביו (שם, י"ד/30-32, ט"ו - י"ז); תיאור מדהים בחיותו של בריחת דוד מירושלים, וחזרתו אליה (שם, ט"ו/14 - ט"ז/14, י"ט), תיאור ההמתנה של דוד למבשר, האבל שלו על אבשלום והכעס של יואב על דוד (שם, י"ח/24 -י"ט/9), המצור על אבל בית המעכה והשיחה עם האישה החכמה (שם, כ'/14-21), רצח צאצאי שאול בתואנה דתית (שם, כ"א/14-1); תיאור תככי היורשים הפוטנציאליים שמאחורי גבו של דוד הזקן, ובעיקר התנהגותו של נתן הנביא כתככן חצר חסר כל השראה אלוהית, שהם בעלי אמינות מהדרגה הראשונה (מלכים א' א').

הסיפורים האלה, ורבים אחרים, שלא הזכרתי כדי לא להכביד על הקורא, הם חיים כל כך, וכתובים מתוך קרבה של ממש לנפשות הפועלות, מתוך הבנה עמוקה ללב האדם ויצריו הרעים, בהיעדר משוא פנים, ומתוך אירוניה מרומזת בחכמה כלפי נבחרי אלוה - שלא ייתכן כלל להעלות על הדעת שמדובר בכתיבה מגמתית מאוחרת. חסד גדול עשה הדויטרונומיסט - אשר עיבד ושינה רבים מהטקסטים בנביאים ראשונים, חלקם בצורה ברוטלית ממש - עם הכתוב שכמעט לא נגע בטקסטים הנפלאים האלה של ספרי שמואל, הגם שרובם עומדים בסתירה לאמונתו הבסיסית. ברוב הסיפורים, ובעיקר באלה שהזכרתי בסקירה הקצרה שלי דלעיל, מופקרות הדמויות לגורלן ולתעתועי אישיותן המפותלת, וההשגחה כמעט שאיננה מעורבת במתרחש.

מובן שישנם גם טקסטים מעובדים עיבוד מאוחר, שנקל לחוש בהם בשל היעדר הקוהרנטיות שלהם לאירועים ולדמויות שבסיפור המקורי. הטקסטים האלה מפוזרים בשני הספרים, כגון שמואל א' ב'/27-36, י"ג/7-15, ט"ו, שמואל ב' ז' ועוד; אך מרבית הסיפורים הם מקוריים, וחלקם הגדול בוודאי התחבר על ידי אנשים שהיו עדים למאורעות.

חופש

ומה אנחנו למדים מהסיפורים העתיקים והמקוריים האלה? ובכן, אנחנו למדים, קודם כול, שלמרות הפילוג בין שבטים ובין שבטי הצפון לבין יהודה, הייתה בעם ישראל תחושה עמוקה של אחדות: הם האמינו באותו האל, דיברו באותה השפה, והיו להם אגדות משותפות על מוצאם. הם העדיפו את בני שבטם (שמואל א' כ"ב/7), אבל ראו בשאר שבטי ישראל אחים. לכן עבדי שאול משבט בנימין יכולים להמליץ בפניו על דוד מבית לחם יהודה, כי שימש מנגן ונושא כלים (שמואל א' ט"ז/18), וידידות עמוקה מתחוללת בין יהונתן יורש העצר ובין דוד (שם, י"ח - כ'); לכן אנשי יבש גלעד שבעבר הירדן רואים חובה לעצמם לגנוב את גוויות שאול ובניו מעל חומת בית שאן ולקבור אותן (שם, ל"א/11-13); לכן ברזילי הגלעדי, שגם הוא מתגורר בעבר הירדן, רואה עצמו מחויב לארח את המלך שמוצאו מיהודה (שמואל ב' י"ז/27, י"ט/32-33); לכן מצפה האישה החכמה מאבל הצפונית כי יואב לא ישחית את עירה, שהיא חלק משלומי אמוני ישראל, ויואב מסכים עמה (שם, כ'/13-22).

אילו באמת הייתה ממלכת שאול (שכאמור, המחברים מתעלמים ממנו), דוד ושלמה מלכות קטנה, דלת אוכלוסין ונידחת, כפי שהספר שלנו חוזר וטוען, מה טעם נופלים שאול ובניו על הר הגלבוע, בצפון ממלכת אפרים המאוחרת? מה טעם רואים אנשי יבש גלעד חובה לעצמם להסתכן, כדי לכבד את שאול ובניו אחרי מותם? אין מנוס מלהכיר בכך, שבאמת שאול הציל את אנשי יבש גלעד מידי נחש העמוני, כמסופר בשמואל א' י"א, ובוודאי גם שאר הקרבות שלו עם הפלשתים, למשל, לא ממש מצוצים מן האצבע. הכתוב חוזר מספר פעמים על ההכרה באחדות העם מדן ועד באר שבע (שמואל ב' ג'/10, י"ז/11, כ"ד/2, 15). הסיפורים האמינים שהוזכרו לעיל נוקבים בשמות מקומות בהם מתרחשים האירועים, ומסתבר שהם מתפרשים על פני קשת רחבה של אזורים ונחלאות שבטים, כגון: המקדש בשילה (שמואל א' א' - ד'), שהיא בלב שבט אפרים, כגון ניות ברמה, גם היא בנחלת אפרים (שם, י"ט/ 19); כגון חלאם שבגולן הדרומי (שמואל ב' י'/17); כגון לו דבר שבגלעד (שם, ט'/4); כגון אבל בית המעכה שבנחלת נפתלי מצפון לעמק החולה (שם, כ'/14); כגון גיבורי דוד שנקבצו מכל קצות הארץ: שמה ואליקא הם חרודים, כלומר בעמק יזרעאל לרגלי הגלבוע (שם, כ"ג/25), הדי מנחלי געש שבהר אפרים (שם שם, 30), אליפלט בן אחסבי בן המעכתי, כלומר מבני מעכה שמדרום לחרמון (שם, שם, 34), בני הגדי שבעבר הירדן (שם, שם, 36). אם נתעלם מהנופך הנסי של סיפור המפקד, ומהמספרים המוגזמים המובאים שם, אין סיבה לשלול את מהימנות הסיפור באשר לעצם קיום המפקד, ולו משום שהוא מיוחס לדוד, והוא מנוגד למצוות התורה. בסיפור זה מוזכרים מקומות מבאר-שבע בדרום ועד עבר הירדן במזרח ועד דן בצפון סביב אל צידון. לא מוזכר הגבול המערבי והים הגדול, היות והוא לא היה בשליטת דוד, ועובדה זאת בוודאי מחזקת את האמון שעשוי הקורא לתת לתיאור סיורו של יואב למען קיים את מצוות מלכו (שמואל ב' כ"ד).

סממן נוסף המפריך את הטענה בדבר מלכות שולית ודלת אוכלוסין בימי שאול, דוד ושלמה הוא בציון החוזר ונשנה אצל שלושת המלכים לכך שהם נזקקו ל"לגיון זרים", כלומר לצבא שכיר העומד לרשות המלך גם בימי שלום, כשהעם איננו נקרא לגיוס כללי. גיוס נוכרים לצבא הקבע של מלכים הוא תחבולה ידועה שנועדה להגן על המלך מפני מורדים מבית. לנוכרים הרי אין מעמד עצמאי בעם ללא החסות של המלך, ולכן הנאמנות שלהם כלפיו היא ללא ערעור. אנו מוצאים אצל שאול את דואג האדומי, המוכן להרוג (מן הסתם בעזרת חייליו שהם בוודאי גם מאדום) את כוהני נוב, דבר שעבדי שאול האחרים לא היו מוכנים לבצע למענו (שמואל א' כ"ב/9, 18-19); אחימלך החיתי משרת בחילו הקטן של דוד (שם, כ"ו/6), הארון מועבר למשמרת לבית עובד אדום הגתי (שמואל ב' ו'/10), אוריה החיתי הוא מגיבורי דוד, שר בצבא יואב, וביתו קרוב לבית המלך (שם, י"א, כ"ג/39) לדוד יש שתי יחידות שלמות הבנויות מנוכרים: הכרתי והפלתי ושש מאות גתים (שם, ט"ו/18, כ'/7, 23). בין גיבורי דוד המובחרים יש ארמים מצובה, וכן עמונים וחיתים (שם, כ"ג/36, 37, 39).

בסיפור האמין מאוד על ניאופו של דוד עם בת-שבע, מסופר כי דוד כתב ספר ליואב, בו פקד "לדאוג" למותו של אוריה בקרב (שם, י"א/14). אין להניח שדוד עצמו כתב את המכתב ("הספר"), ובוודאי היה זה סופרו האישי שעשה זאת (יש להניח שלולא כן, אולי לא היה נודע לעולם חטאו של דוד...), ואמנם, בשני מקומות מוזכר הפרסונל הביורוקרטי של דוד, ובשני המקומות מוזכרים "מזכיר" ו"סופר" (שם, ח'/14-16, כ'/24-25; ראו גם את הפרסונל הביורוקרטי של שלמה - מלכים א' ד'/6-2). אין להניח שידע כל כך נרחב על המלך, בניו וחצרו היה נשאר לדורות לולא היה מנגנון של יודעי קרוא וכתוב, אשר תיעדו את אשר ראו עיניהם, מלבד מה שנצטוו לתעד בצורה רשמית. על כן, הטענה של מחברי הספר "ראשית ישראל" בדבר היעדר אוריינות בימי דוד ושלמה היא ממש חסרת בסיס.

חופש

לסיום עניין זה אציין, כי למרות שחלק גדול מהסיפורים על מלכותו של שלמה מעובדים על ידי הדויטרונומיסט, יש בכל זאת מספר כתובים הבולטים במהימנותם. אילו רצה הסופר לתאר דגם אידיאלי של הביורוקרטיה של ימי שלמה, הוא היה בוודאי מזכיר חלוקה שבטית של ניצבי שלמה הגובים מס עבור בית המלך מדי חודש בחודשו, כלומר, היה מציין ניצב בכל שבט משנים-עשר שבטי ישראל. דווקא משום שהרשימה היא ברובה לא שבטית , יש בה כדי לחזק את ההנחה בדבר מהימנותה. רוב הנציבויות מוזכרות כשמות אזורים וערים, ולא בשמות שבטים, כגון: שעלבים ובית שמש ובית חנן, שכה וארץ חפר, דאר וטבת, תענך, מגידו, בית שאן, צרתן, אבל מחולה וכו'. מהרשימה הזאת מסתבר, ששלמה באמת שלט על ארץ נרחבת מאוד שכללה את עבר הירדן, את יהודה, את הר אפרים, את עמק יזרעאל, את ארץ נפתלי ויששכר, ואף הגיע באזור מסוים עד חוף הים (מלכים א' ד'/ 7-19) יש להניח, על פי רשימה זאת, שממלכתו לא השתרעה מעבר הנהר ומתפסח ועד עזה, כפי שהעורך הנדיב רצה שנאמין (שם, ה'/4), אך בוודאי שלא מדובר בארץ ננסית חסרת חשיבות, כפי שמחברי הספר "ראשית ישראל" קבעו מבלי לטרוח להתייחס לכתובים.

צריך לומר מספר מילים על הטענה של מחברי הספר על כך שירושלים בימי דוד ושלמה הייתה כפר קטן חסר חשיבות, ושביחד עם חברון לא היו בהן יותר מ-5000 נפש. המעיין בסיפורים שפורטו לעיל, מוצא את ירושלים כעיר תוססת מאוד, בה למלך יש מספר בתים, בהם הוא משכן את נשותיו הרבות ואת עשר פילגשיו. לבנים שלו ולשרים יש גם כן בתים ושדות, ועושר רב נאסף בעיר משלל המלחמות הרבות. מסתבר, שגם קודם לכן לא הייתה ירושלים כפר קטן בלתי מוכר. היא מוזכרת במסמכים מצריים מתל-אלעמארנה, וגם בספר בראשית היא מופיעה כמרכז דתי חשוב ומכובד (בראשית י"ד/18-20). כאשר דוד מבקש לכבוש את ירושלים מידי היבוסי, מתוך כוונה להקים בירה במקום ניטרלי שאיננו משויך לשום שבט, הוא נזקק לתחבולות, להשבעות ולאומץ לב (שמואל ב' ה'/6-8), מכאן, שלא מדובר במקום נידח גם לפני הכיבוש.

סוף דבר, הטענה העיקרית של הספר כי ממלכת ישראל המאוחדת לא הייתה קיימת, וכי כל הציור על ממלכת ישראל תחת שלטון דוד ושלמה הוא פרי הדמיון של אנשי דת מימי יאשיהו, וכן הטענה כי האוריינות הישראלית החלה רק במאה השמינית, וכל תקופה קדומה לכך תוארה דרך הפריזמה של הדויטרונומיסט (מספר 1, או מספר 2) - כל הטענה הזאת נראית על פניה מופרכת לחלוטין. חטא כבד חטאו מחברי הספר ליושר האינטלקטואלי בכך שגם לא מצאו לנכון לנתח, ולו מן השפה ולחוץ, את הסיפורים המהימנים מאוד שבספרי שמואל לפני שקבעו את קביעותיהם הנחרצות.


התקבל: מאי 2004; פורסם: דצמבר 2013



חברים ב- עוצב על ידי