אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

צידוק-דין נטול יושרה אינטלקטואלית והוגנות מוסרית

דן מלר על ספרו של צבי ינאי (*) בהוצאת כתר, 2006

שלך, סנדרו

הקטעים מתוך הספר שיובאו בהמשך, הותרו לפרסום באתר חופש
באדיבותם של המחבר ושל המו"ל

"ינאי לא מנסה לסחוט מהדרמה המשפחתית דמעות מיותרות, הוא שקול, רהוט, עצור" כותב יוסי קליין ב"הארץ" (4.1.2007) על "פרשת חייו הנפתלת" של צבי ינאי, כפי שהיא מסופרת בספרו החדש שלך סנדרו, המובא במבנה של חליפת-מכתבים וירטואלית בין המחבר לאחיו שנעלם בנבכי האי-שם אי-אז.

פרשיות-חיים של יחידים בעמנו - עם שידע תהפוכות, סבל וייסורים, מתקבלות לא אחת בפליאה והשתאות של "לא יאומן", או "מהממות הן דרכי הגורל": הורות שטרם-זמנה או שלא תוכננה, חיי נדודים של ילד עם הורים בוהמיאניים ללא בסיס ביתי יציב, נתקים ומתחים במשפחה, מסירת ילד לאימוץ, עימותי יהדות-נצרות, גזענות ולאומניות, אנטישמיות, מלחמה, פאשיזם ומוסוליני, היטלר-יוגנד וורמאכט, אימת השואה ותלאותיה, פלשתינה וציונות, עליית הנוער, קשיי קליטה בארץ ובחברה הצברית - כל אחד ממרכיבים סבוכים, קשים ומקשים אלו בעצמו - דיו לספק חומר לדרמה אישית, כמקור לרומן מרגש בן מאות עמודים. פרשת חייה של משפחת טוט (ו' בחולם), לתוכה נולד צבי ינאי בשנת 1935 כסנדרו טוט, מאגדת בתוכה את כל המרכיבים הללו גם יחד, ואף יותר מכך, ומוליכה את הקורא - המופתע כמעט בכל מכתב מחדש - לריגוש ייחודי: ריכוזן של בעיות אישיות, אנושיות ולאומיות רבות כל-כך בחייה של משפחת טוט הקטנה, שלמן הרגע הראשון יוצרות נופך מיוחד, מרגש ומזדהה, המלווה את קריאת הספר מתחילתו ועד סופו.

בצדק ישאל הקורא - כאן, באתר חופש - מה לאתר זה ולסיפור חייו של ילד יהודי באירופה - על כל הריגוש והעניין האישי-לאומי שבסיפור זה. התשובה תתברר בהמשך.

צבי ינאי, המוכר לציבור הישראלי כשגריר המדע והמחשבות [בהיותו בעבר מנכ"ל משרד המדע, עורך כתב העת 'מחשבות' ומחבר הספרים בעקבות המחשבות, החיפוש האינסופי ומסע לתודעת הטבע], פותח את ספרו החדש בנושא, שלרגע נדמה לקורא שלפניו, שוב, ספר מדעי: "פרופ' בנוונוטי הנכבד, קראתי בעניין רב בכתב העת 'סוואנה'... את המאמר שאתה נמנה עם מחבריו, על דפוסי התנהגותם של אוכלי העשב הגדולים...". ואתה, הקורא, סובר לרגע שהטעו אותך, ולא בפרשת ילד שנולד לתוך מבוך-חיים מעוות עסקינן.

אלא שלאחר מכתבים ספורים שעניינם התנהגותם הבלתי סימטרית של האריות והלביאות, הופך פרופסור בנוונוטי מהר מאוד ל"רומולו היקר", ו"אוכלי העשב הגדולים" מפנים את מקומם ליוצי גלמבוש ולקלמן טוט - אימו ואביו של סנדרו-צבי. יוצי- יהודייה ילידת אוסטריה, רקדנית יפהפייה, וקלמן - זמר, יליד הונגריה, לא יהודי, שתוך כדי חיים משותפים בנדודי-אמנים בלתי-פוסקים מעיר לעיר, מן האלפים שבצפון ועד לפלרמו שבסיציליה, הביאו לעולם ארבעה ילדים - רומולו, סנדרו, פיורנצה וליזטה.

האח רומולו מהווה את עמוד השדרה לסאגה המשפחתית, כשעד לסיום הספר, וגם לאחריו, הוא נותר חידה שלא נפתרה. רומולו, שנולד ב-19.4.1933בקטנזרו שבאיטליה, נמסר בידי הוריו לאומנת, בהיותו בן מספר שבועות, ולא שב עוד לחיק משפחתו. צבי, שעם כל ההבנה שהוא מגלה לסיבות שהביאו אותם לזניחת בנם, אינו חוסך דברי ביקורת וכעס על מעשה זה של הוריו, ובשמם מבקש את סליחתו של אחיו הזנוח.

צבי בונה את האוטוביוגרפיה שלו סביב רומולו, שעקבותיו לא נודעו לאיש עד עצם היום. גם דמותו של פרופסור רומולו בנוונוטי, המומחה לאוכלי העשב הגדולים בתחום האבולוציה האקולוגית באוניברסיטת רומא, אליו פנה צבי בחיפושיו הבלתי נלאים אחר כל רומולו ורומולו בעולם - היה ונותר רומולו, הנושא סימן שאלה גדול באשר לקשר אפשרי, אליו ייחל צבי. צבי מציגו בתחכום רב כמו היה האח האבוד, אם לשם הרגעת נפשו הסוערת, אם לשם יצירת מתח ספרותי בלבד בלב הקורא, כשכל הספר בנוי על 'חליפת מכתבים' בין השניים. אלא שפרופסור רומולו אינו מוכן לזהות עצמו כמי שהינו או איננו רומולו טוט, אחיו של סנדרו-צבי, ואת התשובה משאירים השניים לקורא ולהיסטוריה של המשפחה.

בנדודיו על-פני אירופה עובר סנדרו-צבי את שנות חייו מגיל אפס ועד היום, מאיטליה של מוסוליני דרך עלייתו ארצה ב-1945 לעתלית ולרמת-דוד, כשבמסעיו הארוכים נפגש עם אינסוף בני-אדם, שהשאירו עליו או בנפשו רישומים, תחושות וחוויות. ביניהם היה גם ילד בן שמונה, ישראל מאיר לאו. בסיום הפרק האיטלקי של חייו הגיע הילד סנדרו עם חיילי הבריגדה היהודית לרומא, משם במשאיות לנאפולי כדי לעלות על סיפונה של האונייה 'מטרואה', שהגיעה ממרסיי עמוסה פליטי שואה.

"בין הפליטים שעלו לאונייה במרסיי היה ילד בן שמונה, ישראל מאיר לאו, שהפך לימים לרב הראשי של מדינת ישראל. ישראל, או בכינויו לוליק, ואחיו הבכור נפתלי, שרדו את מחנה המוות בוכנוולד לאחר שאיבדו את אביהם, את אמם ואת אחיהם שמואל. באחד מרגעיו הקשים במחנה עודד לוליק את רוחו בתפילה, אשר בנסיבות הזמן והמקום עשויה להיתפס בעיניים חילוניות כביטוי נלעג של אמונה מופרכת במעורבות האל בעולם: 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי... כי חילצת נפשי ממוות'. תפילתו הסתיימה בדברי הלל ליושב במרומים: 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא'. עמידתו של הרב לאו מאחורי תפילתו של לוליק הקטן נפלאה מבינתי. לאיזו נחמה הוא מצפה מהאל ששלח את הוריו ואת אחיו לכבשנים, ועוד להודות לו על שהציל את נפשו? אמנם בראיונות שונים שהעניק הרב לאו במרוצת השנים הוא הודה ששאל את עצמו לא אחת למה נגזר על אמו, על אביו ועל אחיו למות ועליו עצמו לחיות. אבל משלא מצא מענה לשאלותיו הוא השלים עם הסתר הפנים של האל בקלישאה החבוטה שדרכי האל נפלאו ממנו. בצידוק דין זה, נטול יושרה אינטלקטואלית והוגנות מוסרית, מגיע הרב לאו למסקנה מוזרה שאין חלופה לקבלת הדין, כי אם הכול היה נהיר לו, זיקתו כלפי האל היתה זיקה של חברות ולא של אלוהות. לפיכך אין בשאלות אלו, שלעולם יוותרו ללא מענה, כדי לפגום באמונתו".

צידוק דין נטול יושרה אינטלקטואלית והוגנות מוסרית בא שוב לידי ביטוי מפי אותו ישראל מאיר לאו בכהונתו כרב הראשי לישראל. באחד מפיגועי-הרצח בשוק מחנה יהודה בירושלים נהרגו ונפצעו אזרחים ישראלים. הטלוויזיה הישראלית ליוותה את הרב הראשי לישראל בביקור-פצועים שערך בבית החולים. הוא שוחח עם אחת הפצועות, ואמר לה: נס עשה לך אלוהים בהצילו את חייך. ולא הסביר ולא אמר הרב, איזה 'חוסר-נס' עשה אלוהים לאותם אומללים שנרצחו באותו אירוע עצמו שבו ניצלו חייה של אותה אישה. שכן, אם אכן נפלאו דרכי האל, נכון היה לומר "אינני יודע". אבל לייחס לאל את הטוב כשנוח לנו, ולהתעלם מן הרע הצמוד לאותו אל כשלא נוח לנו, זו, לדעתי, ההגדרה אליה כיוון צבי ינאי באומרו צידוק דין נטול יושרה אינטלקטואלית והוגנות מוסרית.

"ברשותך", ממשיך סנדרו וכותב לאחיו רומולו, "אני רוצה לערב בסוגיה זו ישראלי נוסף, פרופסור שלום רוזנברג, מחשובי התיאולוגים בארץ. באחת מדרשותיו על פרשת השבוע בעיתון 'מעריב', העוסקת בקריעת ים סוף, הוא דן במחשבה הקבלית המבחינה בין 'נס צורך גבוה' לבין 'נס צורך הדיוט'. נס צורך הדיוט נועד להראות לבני ישראל איך חילץ אותם האל משעבודם. נס צורך גבוה בא להורות לאנושות שקיימת מציאות מעבר לעולם הטבע, כלומר שיש מקור לערכי האמת והטוב, מעבר להבלי האלילות שאינם אלא השלכות התאוות והחלושות האנושיות על העולם השמימי.

אני מודה ומתוודה בקושי שלי להאמין כי מתן הכשר לרצח שישה מיליון יהודים, או אפילו הפניית עורף לטבח מתמשך של חפים מפשע, יכול עקרונית להיות קשור בדרך כלשהי עם אל המזוהה כמקור ערכי האמת, הצדק והטוב. הבעיה היא שאמונתו של אדם מאמין חדלה להיות מותנית בדבר. 'האמונה', אומר רוזנברג, 'היא הוודאות הסובייקטיבית במצב של אי-ודאות אובייקטיבית. ודאות באמת חיונית שלא ניתן להוכיח באמצעות המדע... רק מי שיאמין יוכל לראות את הנס, לקבל את ההתגלות, למשש את ההשגחה, להרגיש את קרבת האלוהים'".

התפתלות מתפלספת זו, יחד עם דיסוננס קוגניטיבי מובהק, חוזרת ונשנית במערך האמוני הדתי כל אימת שהמאמין ניצב בצומת חיונית של הגדרתו העצמית, והיא מגיעה לא אחת למצבים אבסורדיים, כזו שחוויתי בעיר ההריגה מאיידנק. עמדנו שם, מול תל האפר הענק ושרידי העצמות המרוסקות, משלחת מישראל של נוער מכבי. רב אחד, צעיר, התעטף בטליתו והתפלל בקול גדול: "אל מלא רחמים"... אחוז פלצות רציתי לצרוח: כאן? על הר האפר וערימות העצמות המפוצחות, אתה קורא לו 'מלא רחמים'? היכן היו הוא ורחמיו שעה שששת המילונים נשרפו, נטבחו ועונו באכזריות? צופיה רעייתי עצרה בעדי מלצרוח זאת בפועל, ונשברתי פנימה, בעומק נפשי.

"אני מתנצל על הגלישה למחלוקת הישנה הזו בין רציונליות לאמונה", חש ינאי צורך לומר לקורא, שעלול להבין שלא כהלכה את הסטייה הפתאומית הזו מאוניית הפליטים מטרואה לאבסורדים שבאמונה הדתית, אבל "אף שלא שאלת אותי, אומר לך את דעתי: מה שעדיין איננו מבינים, ואולי אף פעם לא נבין, נובע לא מחוסר יכולתנו להשיג את פועלו של בורא עולם, אלא ממגבלותיה ומאילוציה של החשיבה המדעית (ואני, דן, מרשה לעצמי להוסיף: האנושית). בכל אופן, אני דוחה את ניסיונם של חסידי האל להפוך אותי למעין דמות קולנועית שאינה מודעת לקיומו של הבמאי, אף שהוא מדריך את מעשיה וחורץ את גורלה".

את שיחותיו עם רומולו, אחיו שאיננו, מסיים צבי ינאי במירשם להכנת ארנגלושקה - מאפה הונגרי, שהשאירה אמא יוצי גלמבוש-טוט בכתב ידה בצרור המכתבים הגדול ששימש בסיס לכתיבת אוטוביוגרפיה זו. "זה מאפה שאמא נהגה לאפות לאירועים מיוחדים והיה מאוד אהוב עלינו. אני מקווה שטעמו יעביר לך משהו מעבר למילים של מי שכבר איננה בחיים...". במכתב שלפני האחרון כתב את הדברים הבאים: "רומולו היקר... אחרי שחרורי משנת שירות בצבא הקבע התנסיתי בחיי נוודות. עברתי מיישוב ליישוב, עובד ללא תמורה כספית שבועות אחדים במקום אחד וממשיך ליישוב הבא. לזמן מה השתעשעתי במחשבה להשתקע באזור מבודד, מנותק מבני אדם, אך גיליתי שהבדידות לא מיטיבה אתי. למדתי שהחיים האמיתיים מתרחשים בתוכי, לא מחוצה לי, אבל כדי להפעילם אני זקוק לחברה אנושית, לא למגע הדוק מדי עם בני אדם, אלא לידיעה שהם נמצאים בקרבת מקום. פיתגורס חילק את באי האצטדיון במשחקים האולימפיים לשלוש קבוצות: המתחרים, הסוחרים והמשקיפים. הבנתי שאני שייך לקבוצה השלישית - נוכח אבל לא מתערב.

שלך

סנדרו".


(*) מאמריו של צבי ינאי שהתפרסמו באתר חופש:

  1. לידידיי הקטנים - הישמרו לכם מאלים, היזהרו מכוהני הדת ומחוזי עתידות המתיימרים לדעת את הנפלא מבינתם; היזהרו מאותו האל, שפניו קורנות אור עז ויקר כל כך,עד כי הוא נדרש להסתר פנים ממאמיניו.

  2. מכתב לצחי - בוגר צעיר: אמונה - חזקה ובלתי מסוייגת ככל שתהיה, לעולם תישאר אמונה ולא ידיעה. והלא אתה רוצה לדעת, ולא רק להאמין.


פברואר 2007



חברים ב- עוצב על ידי