אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
עם אחד גיוס אחד
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

וידוי אישי - אומללותה של אישה במגזר החרדי

על ספרה של ניצה סקולניק "שלום לך מֶסָה הקטנה"
קווים הוצאה לאור, 2009

מאת ד"ר משה גרנות

הסקירה התפרסמה בשינויים קלים גם בעיתון האינטרנטי "חדשות בן-עזר" ב 7.12.2009


"שלום לך, מסה הקטנה" הוא וידוי מסמר שיער של ילדה שאתרע מזלה להיוולד במשפחה פרימיטיבית הרואה בלידת בת אסון, ואשר רואה נורמה בהתאכזרות אליה, בשל עצם היותה נקבה. בהתבגרותה היא מחפשת ישועה בעולם החרדי, ואז מסתבר לה שנפלה מן הפח אל הפחת: הבעל, ששידכו לה, טפיל חסר מצפון, מתעמר כטיראן בה, זו שמפרנסת אותו ואת שמונת הילדים שילדה לו.

"שלום לך מֶסָה הקטנה", זהו ספר המזעזע את אמות הסיפים בריאליזם שבו מתוארות הזוועות שעברה המחברת בתוך משפחתה, המשתייכת לעדה שמוצאה באחת מארצות האסלאם (עמ' 99, 138). אבל כשעזבה את ביתה הנורא נקלטה מֶסָה הקטנה בסביבה חרדית, שם הסתבר לה שמצבה גרוע הרבה יותר. זהו כתב אשמה כלפי משפחתה, שהאמינה בצורה פרימיטיבית באלוהים ובאמונות טפלות. אבל קודם כול זהו כתב אשמה כלפי החברה שלנו, שהרשתה שזוועות כאלו יארעו, שאטמה את אוזניה מלשמוע את זעקתה של האומללה, מֶסָה הקטנה, ולולא גדלה ושיקמה את עצמה בכוחות על-אנושיים, והחליטה להעלות את זיכרונותיה בספר - ספק אם הזוועה הייתה נחשפת ברבים. התרגלנו לכך שבימינו אלה, בארץ המודרנית שלנו, יש מגזרים שבהם הטליבאן הכחול-לבן "שלנו" חוגג, ואנחנו מביטים בזוועה ומרימים כתפיים, מצקצקים בלשון ואיננו עושים דבר לחיסול אותו עוול מרושע.

אני נולדתי בצפון רומניה שמונה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, וכשנפקחו עיניי להבין מה קורה סביבי, מצאתי את עצמי במרתף טחוב, כשאימא מסכנת נפשה להביא לי מעט אוכל נפש. אבא היה במחנה לעבודות כפייה רחוק מהבית - וכל אלה קרו לאחר שגורשנו מנחלתנו ומרכושנו, ויצאנו לגלות כפויה לעיר המחוז. אנחנו עוד היינו בני מזל, כי יהודים אחרים גורשו לטרנסינסטריה למות בקור, ברעב ובמחלות, או נרצחו בפוגרומים הנוראים ביאסי ובבוקרסט.

כשהרוסים שחררו אותנו מהשלטון הפאשיסטי (העיר אליה גורשנו השתחררה ב 1944) - נפלה עלינו צרה חדשה: הקומוניסטים ראו באבי "קפיטליסט, מוצץ דם הפועלים", עקבו אחריו והכינו עבורו כתב אשמה על עצם קיומו (!) כדי לשלוח אותו לכלא לשנים ארוכות, ורק בנס הצלחנו לעלות ארצה לפני שהמשטרה החשאית התדפקה בלילה על דלתות ביתנו הריק.

פלא שאיני מתגעגע? הרי מהרגע שדרכה כף רגלי בארץ-ישראל - השתנה לי המבט בעיניים, הזדקף גווי, וריאותיי נשמו חירות! קורותיי, מן הסתם, גרמו אביט בתמיהה גדולה אל היוצרים הכותבים על כאב "שתי המולדות", על מנעמי הגלות שנטשו מאחור ועל הקורבן הגדול שהקריבו בעלייתם ארצה.

ולמה אני מספר כל זאת? כי בעשורים האחרונים קמו מספר יוצרים שמאסו בשקר, שמאסו בתיאורים המתקתקים והנוסטלגיים של המולדות הישנות, שהחליטו לתאר בצורה ריאליסטית את "התרבות" שעזבו מאחור, אותה "תרבות" שישראל החדשה חמסה כביכול מהעולים החדשים.

בין הראשונים לגל המבורך הזה, כמדומני, הוא אהרן אפלפלד, שבא חשבון נוקב עם "המולדות הישנות" באירופה; אבל בעיקר צריך לברך על כתביהם של היוצרים המכונים בני "ישראל השנייה" , שטענו עד לא מכבר שישראל הוותיקה, האשכנזית, חמסה את תרבותם. בכתביהם של אלה (הרומן "ויקטוריה" של סמי מיכאל, הסרט "שחור" של חנה אזולאי-הספרי, וידויה של דליה איציק ועוד) יש תיאור אמין של יוון מצולה בה חיו אחינו באותן גלויות: אנאלפביתיות כמעט מוחלטת, ואיסור קטגורי על בנות להשיג השכלה; שלטון טרור של הגבר באישתו, של האב בילדיו; חוסר חיבה מינימאלי בין בני זוג ובין הורים לילדים, יחס מחפיר כלפי בנות - לידת בת נחשבה לאסון! במקומות מסוימים נחשבה האישה כרכושו של הגבר ממש - הותר לו להכותה, והותר לו לקנות לעצמו עוד נשים ככל שידו משגת. ילדות בנות עשר הושאו בכפייה ובאונס לגברים זקנים, כשהאבות מוכרים את בנותיהם פשוטו כמשמעו! (ראו פירוט ומראי מקום בספרי "עסקני הקיפוח - שיח של הסתה וגזענות", ירון גולן, 2000, עמ'48-43).

ומדוע הזרם הזה חשוב כל-כך? כי אם בוחרים להאשים את "האחרים" במצב העגום - אין סיכוי לתמורה - רק חשבון נפש של אמת יכול לזעזע ולסלול דרך חדשה.

לזרם המבורך הזה שייך גם ספרה של ניצה סקולניק "שלום לך מֶסָה הקטנה". מֶסָה הקטנה נאנסת מגיל חמש על-ידי אחיה ברוך, וכנראה, גם על-ידי אביה, שהמעשים המגונים שהוא עשה בבתו מתוארים בפירוט (עמ' 27, 122, 160-159), ואשר המשיך במעשיו גם כשהוא גסס מסרטן בבית-חולים לחולי נפש (עמ' 204). לסוטים הנטפלים אל הילדה האומללה מצטרפים הסבים, הזבן במכולת - ומי לא? האֵם יודעת שבנה אונס את בתה הקטנה, אבל אינה מתערבת, כי מאחר שהיא בת אין לה חשיבות בעיניה (עמ', 110, 122, 301); ולא רק זאת, כשהאב היה מקבל את השיגעון, שלימים אושפז בגללו בבית משוגעים, הייתה אימה מביאה את הבת האומללה לחדרו כדי שיבצע בה את זממו, ואחר כך כדי "לנקותה" - היו עושים לה חוקן! (עמ' 77).

הילדה נכנסת להיריון (מהאח? מהאב?), ואז כל הבית הופך לאויביה, מכנים אותה "זונה!" , מכים אותה מכות רצח, ומנסים לבטל את ההיריון במכות אכזריות בבטן, בהחדרת מסרגה לאיבר המין, בכוסות רוח, כשהאומללה עקודה ולא יכולה לזעוק לעזרה כי פיה חסום. והכי מדהים: אסור שאבא יידע (האב שהתעלל בה מינית!), שאם יידע יהרוג אותה! הגבר לעולם איננו אשם - כל האשמה תדיר על הבת משום עצם העובדה שנולדה במין הלא נכון (עמ' 142-135). לבת אין שום ערך, וכשהיא נפטרת - אסור אפילו להתאבל ולבכות עליה (עמ' 81, 290).

ההורים של מסה אינם יודעים קרוא וכתוב, ולמותר לציין שלא נמצא בבית מעולם שום ספר (עמ' 55). יש בבית הזה התנגדות מוחלטת להשכלת בנות, וכשהן הולכות לבית הספר, הן אינן זוכות לשום תמיכה - אדרבה, תלכנה מלוכלכות ומכונמות, בלי תיק ובלי ספרים, בלי תחתונים, כשהחצאית הגדולה מהמידה קשורה בחבל. איש במשפחה לא שמע על צחצוח שיניים, ולמֶסָה נודעת "החדשה" הזאת רק כשלמדה בפנימייה לבנות בבני-ברק (עמ' 228). מעולם לא ליוו אותה הוריה לבית הספר, ומעולם לא חיכו לה לאחר הלימודים, כפי שעשו תדיר הוריהם של שאר הילדים. בפעם האחת והיחידה שאימה של מסה הקבילה פניה בצאתה מבית הספר היה כאשר באה להכות אותה לעיני כול על שום שהרטיבה במיטה (עמ' 113). כשמסה נאלצה לעבור ניתוח אפנדיציט, הוריה לא ליוו אותה לבית החולים, לא ביקרו אותה שם, כמו שעשו שאר הורי הילדים המאושפזים, וכשחזרה הביתה דרשו ממנה, למרות הכאבים, למלא את כל מטלות הבית (247-246).

כאמור, יש במשפחה הזאת התנגדות חזקה להשכלת הבת, וכשמסה מתעקשת ללמוד בתיכון, מציבה האם תנאי שהיא לא תחסיר ממטלות הבית, ותקנה בכסף שתשתכר כעוזרת בית - מצרכי מזון. אסור לנערה בת ארבע-עשרה ללמוד ולאכול לחם חסד! (עמ' 214). היא נרשמת לפנימייה בבני ברק, ומשלמת שכר לימוד מכסף שהיא משתכרת בעצמה, ולמרות זאת, דורשים אימה ואחיה להוציאה משם, כי בת חייבת לעבוד בבית ובחוץ, ולימודים הם מותרות שלא נועדו לה (עמ' 226).

המשפחה טובלת בפרימיטיביות מבהילה: מלבד האנאלפביתיות והיעדר מינימאלי של גיהות, אשר הוזכרו לעיל, ימצא הקורא שריטות פנים והטחת ראש בקיר בעת אבל (152, 323), שתיית שתן כתרופה לכל מחלה (עמ' 187, 245), הצגת הסדין המוכתם לאחר ליל הכלולות (עמ' 197).

האלימות היא בבחינת שגרה במשפחה הזאת: האב מכה את האם, ומאיים עליה ברצח אם תמשיך לבקר את אימה בירושלים (עמ' 120-119); האח מכה את אביו (עמ' 124), וכולם ביחד מכים את מסה הקטנה: ברוך אחיה, האונס אותה תדיר (עמ' 31-30, 97-95) משליט עליה טרור ומאיים עליה במכות וברצח אם תעז לגלות את הסוד האפל. הוא עורך בה סדרת עינויים מבהילה במקלט (עמ' 112), ומפליא את מכותיו על כל "חטא" של הילדה האומללה: הוא מכה אותה בחגורה (עמ' 97-95), מצליף על כפות הרגליים (פאלאקות טורקיות!), ושובר את אצבעות רגליה. כתוספת מכה אותה גם אביה בחגורה (עמ' 158; ראו גם 124) - כפות רגליה בוערות, ואצבעות רגליה שבורות, אבל איש איננו מוכן לוותר לה על מטלות הבית, והיא נאלצת לבצע אותן בזחילה! עונשים אחרים הם סכין לוהטת על הישבן (160-158), פלפל חריף בפה (עמ' 213), מכות ממקל של מטאטא מידיו של סבא (עמ' 101, 104). - ולאחר כל העינויים האלה באים אליה האב והאח בלילה לפרוק עליה את סטיותיהם המיניות (שם וכן בעמ' 203); כאמור, גם הסב לא טומן ידו בצלחת ( (עמ' 117). אגב, על הסב השני מסופר שהוא ישן על מיטה, ואילו אישתו ישנה על הרצפה כמו כלב (עמ' 101, 104).

יורשה לי לציין שכל "התרבות" המזוויעה הזאת לא נוצרה כאן בארץ ישראל, אלא יובאה מהגולה והונצחה כאן תוך הטחת אשמה על היישוב הוותיק שבעוונותיו ביקש להציע תחתיה הוויה תרבותית וחברתית שונה.

בספר שלפנינו יש עוד כתב-אשמה, והוא נגד ההווי החרדי-האורתודוכסי, המקפח תדיר את האישה. מֶסָה, שמשנה את שמה לשם העברי - ניצה, זוכה לשנים בודדות של אושר בפנימייה בבני ברק, רחוק ממשפחתה המאמללת, ותחת חסותו הברוכה של הרב קרליבך (אחת הדמויות הבודדות בספר שמתייחסת אל מסה-ניצה באנושיות), אבל האושר הזה איננו מאריך ימים, כי בהגיעה לגיל שמונה-עשרה עליה להינשא בשידוך, וכיוון שהיא חוזרת בתשובה - היא יכולה להינשא רק לחוזר בתשובה כמוה, או לבעל מום (עמ' 272); במוסדות לימוד חרדיים יש אפליה כלפי בנות עדות המזרח, והן מופנות אוטומטית למגמות נחותות (עמ' 222-220); ושוב, כמו במשפחה הנחשלת שלה, גם במשפחה החרדית אין ערך לאישה. האישה מביאה פרנסה הביתה, והבעל לומד בכולל. הוא אפילו כועס כאשר הוא צריך לנטוש את תלמודו בשל "זוטות" כמו הבאת אישתו הכורעת ללדת לבית החולים (עמ' 76), וכמובן שלא העלה בדעתו להשחית את זמנו ולהיות על-ידה ברגעי הלידה הקשים (עמ' 80). מסה-ניצה נופלת מהפח אל הפחת - ממשפחתה האלימה אל בעל אלים, שרואה בהולדת בת אסון (עמ' 74, 292-291). ניצה מפרנסת את בעלה, מגדלת את שמונת ילדיו, ואילו הוא משליט טרור בבית והופך את החגים לחגא (עמ' 250, 253, 255, 276, 278). כאשר מסה-ניצה מתמרדת ודורשת גט - היא מחויבת לוותר על הבית ועל המזונות כדי לזכות בחופש (עמ' 253). אישה עברייה מי יידע חייך!

מסתבר מהספר שכדי להתנקות מהזיכרון הנורא, נוסעת מסה-ניצה להודו, ואילו ילדיה מהגרים בבגרותם לארצות הברית. בוודאי יש כאן רמז לאשמה שהמחברת מטילה על החברה ועל ההלכה ושהתירה את דמה בשל היותה אישה, אך ללא ספק בעיניה של המחברת עצמה, וגם בעיניו של הקורא, הקולר תלוי במורשת הבלתי מכובדת שגיבורי הספר הביאו עמם מהגלות.

הספר איננו מתיימר להיות ספרות עילית, וקטעי היומן ממסע בהודו הם לעיתים די מביכים, אבל ללא ספק מדובר כאן בתעודה חברתית מרתקת המתארת בנטורליזם חד את החצר האחורית של ארץ ישראל - ואולי לא רק את החצר האחורית.

*  *  *

מערכת 'חופש' ממליצה לקרוא את סקירת הסרט "סקילתה של סוראייה M", שעל אף הבדל בפרטים בין שני הסיפורים האישיים הללו, יש בסרט הקבלה עקרונית לסיפורי הזוועה שעברה מסה-ניצה, ומסר חד לציבור הישראלי המובל אלפי שנים לאחור בידי כוחות אופל.


פברואר 2010



חברים ב- עוצב על ידי