אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויקרא את שמם אדם - פרשות השבוע בפעמת הזמן
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

מעמד האישה בהלכה

מאת ליאור

* תודה לאתר דעת אמת ולד"ר צופיה מלר על המקורות ועל הצפת החומר לעיני הציבור.

חופש

הקדמת המערכת:

בעקבות אירועי השבועות האחרונים, קפצה אל תודעת הציבור התופעה המכונה בעדינות בשם "הדרת נשים מהמרחב הציבורי". כשנשים נדרשות להידחק בניגוד לרצונן אל אחורי האוטובוס, כשנשים בשכונות חרדיות מצוות לשימוש במדרכות נפרדות, כשקולן של נשים מושווה לאיבר מין, כשנשים מודרות מכל הופעה על שילוט ועוד - רבים בני הציבור החילוני, המסורתי והדתי המתון מאשימים את המגזר החרדי בקיצוניות גוברת והולכת, שמובילה לתופעות ההפליה הפסולות הללו.

מה שהמאשימים כנראה לא יודעים שהאשם הוא לא בחרדים כשלעצמם: האשם הוא בהלכה. "הלכה" היא מקבץ החוקים שהציבור הדתי והחרדי מחויב לקיים ולשמור, וההלכה בענייני נשים הייתה מפלה זמן רב לפני שהחרדים הקצינו בנושאים כאלו ואחרים. ההלכה בענייני נשים הינה מפלה לא רק בענייני "הדרת נשים מהמרחב הציבורי", אלא הינה כזו לגבי כל תחום ותחום בחיי האישה, מלידה ועד מוות ובזמן סכנת מוות, בנישואיה, בגירושיה, בכלכלתה, בהשכלתה, בתפקידה הציבורי וביחס כלפיה כבן אדם. זהו לא מאמר העוסק בהלכה "קול באישה ערווה" ובהלכות הדומות לה. זהו מאמר הנוגע לזילות האישה בעיני ההלכה. זהו מקבץ הלכות - כולן מובאות בלשון המקור ועם הפניה למקור (במידת הצורך, סופק תרגום מארמית לעברית) - המתאר את מעמדה של האישה בהלכה היהודית כאילו הייתה האישה חפץ העובר מיד ליד, המתאר את מעמדה של האישה כשפחה משרתת לבעלה והמתאר התייחסויות רבות מספור אל האישה כדבר הנושא עימו קללה. באופן טבעי, הדבר מורגש יותר בעולם החרדי, אבל ההלכה היא אותה ההלכה עבור הדתיים כולם.

חשוב לציין מראש שהמאמר לא מדבר לגופם של אנשים כאלו או אחרים, אלא לגופו של החוק הדתי - ההלכה.

אם להשתמש בניסוח של האתר דעת אמת, ניתן לומר כי מעמדה של האישה ביהדות הדתית, בימנו אנו כפי שהיה בימי קדם, דומה במקצת למעמדם של העבדים בארה"ב לפני מלחמת האזרחים. החוק לא כפה על בעלי עבדים להתעלל בעבדיהם, אבל לא הייתה כל מניעה חוקית למעשי התעללות. אנשים הגונים נהגו בעבדיהם באופן הגון ורשעים התעללו. בכל מקרה לא הייתה לעבד שום מערכת חוק כתובה שתגן עליו. ייתכן כי רבים מהגברים הדתיים הגונים, אך עדיין אין לנשים שום הגנה הלכתית מן אלו הרשעים, ובכך נופלת ההלכה לאין שיעור מן החוק האזרחי, המיטיב להגן על מעמד האישה ועל זכויותיה.

לקוראות הדתיות שיופתעו מן המקבץ הזה, אני מזכיר שנית: הנושא הוא מעמד הנשים ביהדות ולא במצב האישה בביתכן או בבית חברותיכן, וגם לא ביחס שקיבלה מרגלית יוסף מבעלה הרב עובדיה. הפואנטה היא החוק הכתוב - ההלכה. גם אם המנהיגים הדתיים נוהגים בנשותיהם בכפפות משי ופורשים לפניהן שטיח אדום בטרם אלו חוצות את מפתן הבית, הדבר לא מעלה ולא מוריד דבר. האישה לנצח תהיה תלויה בטוב ליבו של בעלה, ללא שום הגנה הלכתית שתאכוף סוג נכון שכזה של התנהגות, ותשלול את זה המבזה ומשפיל שהמאמר הזה וההלכות המובאות בו עומדים להרחיב לגביו.

אך את ההלכה, ע"פ הדתיים, לא ניתן למחוק בשום אופן. לכל היותר אפשר להלביש עליה סייגים וחרמים שונים ולדללה כך שתהלום יותר את רוח הציבור (וכך אכן נעשה לא פעם, ואף אביא דוגמאות לכך), אך לא לבטלה כליל. זו הבעיה.

זהו מקבץ הלכות מזעזע שכל אישה צריכה לקרוא ולהפנים. בין אם את חרדית, דתית לאומית, מסורתית או חילונית - אלו הן דברים שחובה עליך לדעת. אם את אישה השוקלת חזרה בתשובה, דעי שזהו העולם אליו את שוקלת להיכנס, ומקבץ ההלכות במאמר הזה חשוב עבורך שבעתיים.

הפיצו בבקשה את המידע הזה בקרב חברותיכן.

חופש

האישה בהלכה, אני לא מגזים כלל, מעמדה כחפץ העובר מיד ליד וכמעמדה של שפחה משרתת, וכן זוכה להתייחסויות רבות מספור כדבר הנושא עימו קללה.

בטרם נישאה, האישה-ילדה נמצאת ברשותו של אביה, והוא יכול לחתנה עם האדם שהוא בוחר עבורה בלי לשאול את רצונה (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק ג' הלכה יג'): "האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכשהיא נערה רשותה בידו שנאמר 'את בתי נתתי לאיש הזה'" (דברים כב' יז')

הבת בטרם גיל 12.5 שייכת לאב וזכותו המלאה לחתן אותה עם מי שיבחר לה בין אם תרצה בכך ובין אם לא, ויותר מכך (כפי שמבואר באותו מקום בהלכה יז'): "נתקדשה קודם שתבגור, שלא לדעת אביה - אינה מקודשת, אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה", כלומר, לרצונה האישי אין כל משמעות אם אין זה רצונו של אביה - ורק ברשותו הקידושין מתקיימים.

בתלמוד בבלי, כתובות מו' ע"ב נכתב: "האב זכאי בביתו בקידושיה" וכן נכתב- "אביה מקבל קידושיה, דכתיב: 'את בתי נתתי לאיש הזה'", ואני חש חובה עזה לציין שמתוך הפסוק הזה למדו חז"לינו שהאם לא יכולה להשיא את ביתה, אלא רק האב. ראי כיצד זה מופיע בתלמוד במפורש פעם נוספת (תלמוד בבלי, סוטה כג' ע"ב): "והאיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה: דכתיב 'את בתי נתתי לאיש הזה'", וכמו כן ראי שאיש מההורים לא יכול להשיא את הבן ולא משנה מה גילו ("את בתי נתתי, כתיב בתי ולא בני"). כך אין לך אלא לראות ולהבין שהמעמד המיוחד הזה תקף אך ורק לגבי הבת, וכן לחזור ולראות שרק האב הוא שמחליט לגביה ולא האם, ולכן לא תוכלי להתחמק מסוגיה זו בתירוץ שההורים קובעים כל דבר לילדיהם בטרם בגרו.

אז שוב (ומעבר לנקודה החמורה שההלכה מעודדת לחתן ילדות קטנות בניגוד לרצונן), שימי לב שרק את הבת ניתן לטלטל כחפץ מאדון אחד למשנהו בדרך זו, ואילו הבנים חסינים מכך.

בדומה לזכותו להשיא את הבת, אך לא את הבן, כך זכות האב למכור לעבדות רק את הבת, אך לא את הבן. כמו כן, רק האב יכול למוכרה ולא האם (שמות, כא' ז'): "וכי ימכור איש את ביתו לאמה לא תצא כצאת העבדים", וכן מה שנלמד מפסוק זה (תלמוד בבלי, סוטה כג' ע"ב): "האיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה, דכתיב: 'כי ימכור איש את בתו'". שימי לב שההיתר למכור בת בתור שפחה מצוי במקרא כמציאות וכנורמה, אגב פירוט יחסי עובד-מעביד בין השפחה ואדונה, מתי משתחררת מעבדותה ובאילו תנאים. לעצם האקט המזעזע של המכירה לעבדות של הבת מתייחסים שם כבדרך אגב וכדבר המובן מאליו. דבר אחד חיובי ניתן לומר לזכות הנורמות ההולכות ומשתנות בחברה לטובה, שלבסוף הפציעו גם אצל חז"ל וגרמו לעיקור ההלכה הזו: בניגוד להיתר שיש לאב להשיא את ביתו, העומד עד עצם היום הזה, חז"לינו הגבילו את ההיתר למוכרה כשפחה וקבעו שדין זה אמור רק בזמן שנוהג היובל, ולא עומד עוד מאז שחרב בית המקדש. נכון שזה כל כך נדיב ומתחשב מצידם?

עוד, כדי לראות את מעמדה של הבת, ראי את החוק הבא המופיע במשנה (משנה, מסכת כתובות פרק ד' משנה ד'): "האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה [כל שכר שרק תשיג יועבר אליו] ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה", וכל הדינים הללו נוהגים רק בבת ולא בבן, כפי שמתבאר מדברי התוספות (תלמוד בבלי, כתובות מז' ע"א). וכך המצב עד אשר תינשא, ואז תמצא לעצמה אדון חדש - הבעל - כפי שנאמר (תלמוד בבלי, כתובות מח ע"א): "לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל".

אך גם אם נזרום עם הסיטואציה שהנערה זכתה להגיע לגיל 12.5 וטרם נכפו עליה נישואין - וכך נישאה בסופו של דבר מתוך הסכמה - עדיין, מרגע שעשתה זו הרי זה מצאה לה אדון שימשול בה (רמב"ן, פירוש לתורה, בראשית ג' יז'): "'ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך' - [אלוהים] העניש את האישה שתהיה נכספת מאוד אל בעלה... והוא יחזיק בה כשפחה. ואין המנהג להיות העבד [או השפחה] משתוקק לקנות אדון לעצמו, אלא יברח ממנו ברצונו". האישה לכודה בסיטואציה של עבד, ולפי דעת הרמב"ן מדובר בסיטואציה מיוחדת במינה, בה העבד (האישה הנשואה) לא רק שאינו יכול לברוח אלא שאין ברצונו לברוח. מתוך סוג מעוות מאוד של אופורטוניזם הוא ממש מכריז שהיא רוצה להיות לשפחה, ושזה העונש לאישה על החטא הקדום של חוה מתוך סיפור הגירוש מגן העדן. עוד בנושא גן העדן כסיבה למעמדה הירוד של האישה, תוכלי למצוא בצורה המזכירה עסקת חליפין טובה במיוחד שערך האדם עם אלוהים (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין פרק ד' ע"א): "היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו" - ומה יכול להיות יותר ברור מזה?

כאן, כאשר מדובר בשני אנשים בוגרים ולא באב המחליט עבור ביתו הקטינה, פחות קל לפטור את עניין במשיכת כתפיים.

חופש

בנישואין הגבר קונה את האישה, והיא עוברת לרשותו, ולכן רק הגבר מקדש ולא האישה. טבעת נישואין היא ערך ממוני, והיום אמנם נהוג לקדש בטבעת אך ניתן ע"פ ההלכה להשתמש בכל פריט שווה כסף, וניתן לקדש אפילו בצואת שור (תלמוד בבלי, עבודה זרה, דף לד' ע"ב). כאמור, הגבר הוא הנותן את הכסף או שווה הכסף, אך אם רצתה האישה לקדש את הגבר ולתת לו טבעת - אין הקידושין חלים.

כך מתבאר מהתלמוד (תלמוד בבלי, קידושין ה' ע"ב): "כיצד [קונה את האישה] בכסף? נתן לה כסף או שוה כסף, ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו [לאישה] - הרי זו מקודשת. אבל היא שנתנה, ואמרה הריני מקודשת לך, הריני מאורסת לך, הריני לך לאינתו - אינה מקודשת".

ותני דעתך לנוסח הקידושין (תלמוד בבלי, קידושין ו' ע"א): "הרי את קנויה לי - מקודשת. הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי - מקודשת" אין צורך להכביר בפירושים אלו שהם כולם כינויי בעלות על רכוש, והרי שהאישה הופכת להיות רכוש בעלה. וכן אמר הרמב"ם דברים דומים, וגם אסר מצב הפוך בו הגבר ישים עצמו תחת האישה ויהיה קנוי לה, חס ושלום (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק ג' הלכות ה' ו-ו'): "הדברים שיאמר האיש כשיקדש, צריך שיהיה עניינם שהוא קונה אישה, לא שיהיה עניינם שהקנה עצמו לה. כיצד: הרי שאמר לה, או כתב בשטר שנתנו לה, הריני בעליך, הריני ארוסיך, הריני אישיך, וכל כיוצא בזה - אין כאן קידושין, כלל". וכן - "אמר לה או כתב לה, הרי את אשתי, או ארוסתי, או הרי את קנויה לי, או הרי את שלי, או הרי את ברשותי, או הרי את זקוקה לי, או הרי את לקוחתי, או הרי את חרופתי, וכל כיוצא בזה - הרי זו מקודשת".

כמו כן, רק הבעל יכול לגרש את האישה, ואין יכולה האישה לגרש את הגבר. כאשר יחסי הגבר והאישה הם יחסי "עובד-מעביד", אך טבעי זה שזכות המעביד (הבעל) לפטר (לגרש) את העובד (האישה). אך שלא כמו עובד, שיש לו זכות להתפטר על אפו וחמתו של המעביד, האישה אינה יכולה לעזוב את בעלה ללא הסכמתו, ודינה כעבד אצל אדונו שלא יכול לקום ולהחליט להפסיק את מעמדו כעבד. כך נכתב בתורה (דברים, כד' א'): "כי יקח איש אישה ובעלה, והיה ולא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו". ובתלמוד (תלמוד בבלי, יבמות קיב' ע"ב): "האישה יוצאה [מתגרשת] לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא [מגרש] אלא לרצונו". וכך פסק השולחן ערוך (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קיט', סעיף ו'): "יכול לגרשה בלא דעתה".

ודבר חשוב נוסף: כמו שאדון יכול להרבות עבדים אך אין יכול העבד להרבות באדונים, כך יכול היה הגבר לשאת מספר נשים בנוסף לאשתו הראשונה, עד לתקרה של 18 נשים, ואין האישה יכולה שיהיו לה מספר בעלים ואפילו לא אחד נוסף על בעלה הראשון. פוליגמיה כן, פוליאנדריה לא. הגבר הוא השליט. כך התקיים הדבר מאות בשנים, עד לתקופה מאוחרת בה פעם נוספת הנורמות השתנו ורבנו גרשום הטיל חרם שעיקר את ההלכה הזו וקבע כי מותר לו לאדם לשאת רק אישה אחת (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א' סעיפים ט' ו-י') - אך הפואנטה נותרת בעינה בכל הנוגע למעמדה של האישה.

חופש

כפי שכבר אמרתי, הבעל קונה את אשתו והאישה היא רכושו של בעלה, ואפילו נמנית במניין רכושו (תלמוד בבלי, ברכות, נז' ע"א): "שלושה [דברים] מרחיבין דעתו של אדם: דירה נאה, ואישה נאה וכלים נאים".

למותר לציין כי בשום מקום אין נמנה הגבר עם הפריטים שמרחיבים את דעתה של האישה.

ראשית זה כך משום ש"הרחבת הדעת" של האישה היא לא נושא שיש לתת עליו את הדעת, בעיני חכמים.

(ראי למשל תלמוד ירושלמי, סוטה, דף יט' ה"ד: "מוטב שישרפו דברי התורה ובלבד שלא ילמדו בהם הנשים") אך זה כך גם משום שלאישה אין כל רכוש משל עצמה שתוכל למנות אותו. מערכת הנישואין נתפשת בהלכה כיחסי אדון ושפחה, והיות והיא שפחה ורכושו של בעלה, הרי שהאישה אינה עצמאית להרוויח ממון לעצמה ומחויבותה היא להעבירו לבעל, לאדון.

וכך כותב הרמב"ם (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק יב' הלכה ב'): "והארבעה שזוכה בהן [הבעל] כולן מדברי סופרים, ואלו הן להיות מעשה ידיה שלו [משכורת] ולהיות מציאתה שלו [אם מצאה כסף] ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה [כלומר, מקבל אליו את כל הרווחים ממכירת נכסיה], ואם מתה בחייו יירשנה והוא קודם לכל בירושה". כך מתקנת חכמים יוצא שאין לאישה נשואה שום רכוש או ממון השייכים לה, ולכן אמרו חז"ל (תלמוד בבלי, בבא קמא פז' ע"א): "עבד ואישה שחבלו באחרים פטורים [מתשלום פיצויים]", הרי אין לה ממה לשלם, שכל כספה ממילא משועבד לבעל. לכן גם פסק השולחן ערוך שאין לקבל כסף צדקה מהאישה, שמאחר ואין לה רכוש משלה לתרום, סביר להניח שגנבה אותו (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ח, סעיף ד'): "גבאי צדקה, אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות, אלא דבר מועט, אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים".

וזה כמובן בהנחה שהבעל בכלל ייתן לה לצאת מהבית ולעבוד, ולא ישאירה לכודה שם. ראי את דברי הרמב"ם במשנה תורה, הלכות אישות, פרק יג' הלכה יא': "גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: 'כל כבודה בת מלך פנימה'"!

בכל מקרה, מאחר וכל דבר בעל ערך השייך לאישה או שמרוויחה האישה בעמל כפיה שייך לבעלה - הרי שהיא נותרת חסרת כל ואין לה דבר משל עצמה. בדיוק בגלל זה חז"לינו קבעו שהבעל חייב לספק תנאים סוציאליים לאשתו, כגון לבוש ומזון, וכן חייב ברפואתה באם חלתה ולקברה באם מתה ולפדותה באם נשבית, וכמובן, בל נשכח - חייב לקיים איתה יחסי מין בזמנים קבועים גם אם גרש אותה - אבל בוודאי תבין מדוע אני מתפתה לצעוק "בלי טובות!" בקולי קולות. היחסים הללו אינם שוויוניים בשום תחום, כאילו יחסי אדון ושפחה ביניהם שבהם צריך האדון לדאוג לתנאים הסוציאליים של הצד החלש.

חופש

האישה, כפי שהסברתי לעיל, מקבלת "תנאים סוציאליים" מצד בעלה, אך זה בתמורה לחובות ולמטלות שהיא עושה עבורו. הרמב"ם, הוא "גדול הפוסקים בכל הדורות", פירט מהן המלאכות המדוברות (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא' הלכה ז'): "נמצאו כל המלאכות שכל אישה עושה אותן לבעלה חמש מלאכות, טווה ורוחצת פניו, ידיו ורגליו ומוזגת את הכוס ומצעת את המיטה ועומדת לשמש בפניו [לקיים איתו יחסי מין מתי שיחפוץ בכך], והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות שש מלאכות, מטחנת ואופה ומבשלת ומכבסת ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו". אל תטעי לרגע שיש סיכוי שהגבר יכבס בעצמו או יבשל בעצמו, אלא שכאן מדברים על אישה שהתמזל מזלה שבעלה הינו אדון למשרתים אחרים שעושים מלאכות אלו במקומה (כפי שמופיע בבירור באותו המקום בהלכה ה'). כמו כן, ברצוני להפנות אותך לצורך השוואה לקטע בגמרא שמתאר מהן המלאכות הכי משפילות שמבצע עבד, שבהן הוא למעשה "נקנה" על ידי אדונו (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כב', ע"ב): "תנו רבנן: כיצד בחזקה [כיצד קונה את העבד]? התיר לו מנעלו, או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הנעילו, הגביהו - קנאו". הרי לך שרחיצת האדון היא מלאכה הראויה אך לעבד, והיא נמצאת בתוך 5 המלאכות שכל אישה מחויבת בהן בפני בעלה. אז כלום אין מעמד האישה זהה לזה של שפחה? לא לחינם השוו חז"ל במקומות רבים את העבד לאישה מבחינת מעמדו שלו (תלמוד בבלי, חגיגה ד' ע"א): "כל מצווה שהאישה חייבת בה - עבד חייב בה, כל מצווה שאין האישה חייבת בה - אין העבד חייב בה."

קטע מזעזע נוסף בתוך 5 המטלות האלו שקבע הרמב"ם, הוא שעבודה של האישה כשפחת מין בכל עת שיחפוץ הבעל, ואביא לכך חיזוק מפוסקים בני זממנו. בשו"ת אגרות משה נכתב מפורשות (ר' משה פירשטיין, שו"ת אגרות משה, אורח חיים, ד', סימן עה'): "משמע שהאישה משועבדת לבעל לתשמיש [קיום יחסי מין] בכל זמן שרוצה, אף שלא בזמן העונה, אם היא בבריאותה; והבעל אינו מחוייב אלא בימי העונה שקבעו חכמים", וכך מבואר גם בשו"ת חתם סופר (שו"ת חתם סופר, חלק ז' סימן כה'): "וחלף זה היא מכורה ומשועבדת לו לתשמיש מן התורה", בעולם ההלכה לאישה אין ברירה אלה להיבעל ע"י הבעל גם אם אינה רוצה בכך, אך דעי לך שבעולם המתוקן זכותה של האישה על גופה, ואונס הוא אונס, בין אם בני הזוג נשואים ובין אם לא!

לכל הרוחות, ע"פ ההלכה האישה כל כך משועבדת לבעלה לכל רצונותיו, והסכנה שבכעסו של בעלה כל כך גדולה בעבורה, עד שאפילו פטרו אותה מעבודת האל למען תוכל להשקיע כל מרצה בעבודת הבעל! הנה מנמק ר' דוד אבודרהם את הפטור של אישה מקיום מצוות עשה התלויות בזמן (אבודרהם, השלם, עמוד כה'): "והטעם שנפטרו הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמה, לפי שהאישה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו, ואם הייתה מחוייבת במצוות עשה שהזמן גרמה, אפשר שבשעת עשיית המצוה יצווה אותה בעלה לעשות מצוותו. אם תעשה מצוות הבורא ותניח מצוותו, אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא, אוי לה מיוצרה. לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו כדי להיות לה לשלום עם בעלה". פירוש הדבר החמור הזה, כפי שכתבה ד"ר צופיה מלר על הסבר זה במאמרה 'מעמד האישה בהלכה היהודית', הוא זה: "בשפת בני אדם, מדובר כאן בשפחתם של שני אדונים (האל והבעל) שעלולה להיות סתירה בין מצוותיהם, וההלכה, שנכתבה כולה מהחל ועד כלה בידי גברים, פוסקת שעליה להישמע לנחות שבהם, הוא בעלה, כדי שהחיים יחד יוכלו בכל זאת להתקיים בצורה נסבלת".

חופש

וכנראה שטיפה הייתי עדין מידי עם כל עניין ה"בצורה נסבלת" בקשר לתיאור ה-"אוי לה מבעלה", וזה משום שיש דבר נוסף שחשוב מאוד לעמוד עליו: מה עושים לאישה שלא עומדת ב-5 עד 11 המלאכות הללו שציווה אותה הרמב"ם? מה בדיוק קורה אם אין היא מעוניינת לקיים חלק מהן?

הרי לך תשובתו שלו לעניין (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא' הלכה י'): "כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט" (!!!) ובהשגות על דברים אלו כתב הראב"ד: "מעולם לא שמעתי יסור שוטים לנשים, אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה עד שתיכנע", כלומר לא יצליף בה, אלא רק ירעיב אותה עד שתיכנע לשרתו!

וגם ציטוט הנגד הכי חזק ששמעתי נגד זה יוצא נפסד:

הלכות אישות פרק טו' יט': "וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו; ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתרה; ויהיה דיבורו עימה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז."

דברי הרמב"ם על "לא יטיל עליה אימה יתרה" דווקא מתיישבים יפה-יפה עם ההצעה שלו שיש להלקות את האישה בשוט באם סירבה לשרת את הבעל, שכן אסור להרביץ לה "ללא סיבה", אך אם סירבה זו בחוצפתה הרבה להשפיל עצמה ולרחוץ את רגליו או לשכב עימו מתי שרק ירצה - הרי שאז האימה שהוא מטיל עליה איננה יתרה - ורק מן הראוי שילמד אותה לקח! מקסים ממש.

ולמה כבר יכולנו לצפות? הרי לשיטתם הגברים עליונים על נשים בכל תחום:

וכמה מידות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומחייב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, על פי עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו - הנעלה מנפש האישה - הנחשבת כחומר לגבי הצורה - לעומת נשמת האיש הצורתית ורבה אי ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה מכל איש ואיש, שלא עשני אישה." הרב קוק, עולת הראי"ה, ע"א.

חופש

כאמור, האישה נשמרת במצב של בערות מתוך כפיה, שכן אין מתירים ללמדה תורה. יתרה מכך, קובעי ההלכה גם התיימרו לתרץ ולהסביר מדוע דבר זה הוא בכלל באשמת "תכונותיה הרעות" של האישה:

וכך פסק הרמב"ם (בהלכות תלמוד תורה, פרק א', הלכה י"ג): "צוו חכמים שלא ילמד אדם בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן."

וכן נפסק בתלמוד ירושלמי (מסכת סוטה, דף ט"ז ה"א'): "הואיל והאנשים באין ללמוד והנשים באות לשמוע ...ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים." וכן בתלמוד בבלי (מסכת סוטה דף כא' ע"ב'): "ר' אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות", והסביר רש"י את הסיבה לכך: "שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע".

ומשום תכונות רעות אלו, לא יכולה האישה אף ללמד תורה (לגברים). שהרי משום ש-"נשים דעתן קלה עליהן" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג ע"א), אזי "נשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן" (מדרש במדבר רבא י"ז, ט').

ומשום היות דעת האישה קלה עליה, כמו גם מתוך היות האישה ערמומית, אין לסמוך על דבריה במתן עדות לבית דין, וכך נפסק שאישה פסולה היא לעדות! "ואישה אינה ראויה לדון ... כל הכשר לדון כשר להעיד ... מעתה שאין אישה מעידה ואינה דנה." (תלמוד, מסכת יבמות, דף מ"ה ב', תוספות)

התוכלי לדמיין מצב בו אישה הייתה עדה לפשע ועדותה לא תתקבל בבית הדין רק משום היותה אישה? אך כך הדבר עומד בהינו עד היום בבתי הדין הרבניים. וראי עד כמה הדבר חמור:

"לענין ממון בעלמא, אין עדותן [של נשים] עדות כלל, ואפילו מאה נשים לא הוו כעד אחד. ותדעו עוד, שבמקום שאין הנשים נאמנות, אפילו אלף אינם אלא כעד אחד (!), כדאיתא ביבמות פ' האשה רבה (שם, מ"ח)". (שו"ת הרשב"א חלק ה' סימן קלט)

ובכלל, חז"ל לא קימצו בהבהירם את דעתם הנבזית על תכונותיה של האישה:

"לא תרבה שיחה עם האישה שכל שיחתה של האישה אינה אלא דברי ניאופים." מסכת דרך ארץ רבה, פרק ראשון.

"נשים עצלניות הן". תמוד ירושלמי, פסחים פ"א, ה"ד.

"אמרו רבותינו, ארבע מידות נאמרו בנשים: גרגרניות (=זוללות), צייתניות (=מצותתות), עצלניות וקנאניות (=קנאיות). ר' יהודה בר' נחמיה אומר: אף אוסטטניות (=רגזניות) ודברניות. ר' לוי אומר: אף גנביות ויוצאניות (=זונות)". מדרש בראשית רבא מ"ה.

בנוסף לכל, באו אלה והכריזו כי נשים הן גם מסריחות: "שאלו את ר' יהושע... מפני מה האישה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מאדמה, והאדמה אינה מסרחת לעולם. ואשה נבראה מעצם. משל: אם תניח בשר שלשה ימים בלא מלח - מיד הוא מסריח", מדרש בראשית רבא י"ז.

חופש

עליך גם להבין שכתבי הקודש של דת היהדות מלאים להחריד באמירות מזעזעות ומלאות בורות הנוטפות שנאת נשים, חשש מכשפיהן ומטומאתן ומהכוחות שלהן להרע לגבר אם יחפצו בכך - בעיקר בשעה שהן במחזור, שנחשב בתרבויות עתיקות כדבר על טבעי מפחיד ומסוכן.

אני בהחלט מעוניין שתזדעזעי - ולא מעט - ולכן נתחיל עם הרע ביותר שיצא לי להיתקל בו, במקום לשמור אותו לסוף. זה פירוש הרמב"ן לויקרא יח' יט': "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה (ויקרא יח' יט') - והנה היא כאפעה הממית בהבטתו וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו, ולכן גזר עליו הכתוב (לעיל טו' כד') 'ותהי נידתה עליו', כי רעתה רוע מתדבק ... יזכיר בה לעולם טומאה, שהיא כשרץ וכאיש מצורע שטומאה להם בגופם".

איום ונורא, וראי כמה שנאה ופחד משתפכים ממשפט אחד! הנה האישה היא כנחש האפעה, המסוגל להמית במבט (בתכלס, הוא ממש ממש לא מסוגל לעשות את זה, אבל אל תנפץ לחז"ל את הבועה), והיא כולה "רוע מידבק" שיעבור אל כל הנוגע בה ובטח ובטח יזיק לשוכב עמה, וכל זה לכאורה מתוך רצון ומטרה להזיק שכן הוא מדגיש את כל הקטע של מחשבת האישה המשתלטת על זו של הגבר! וזה עוד אפילו בלי להיכנס להשוואת הנשים בתכונותיהן לשרצים ולמצורעים, כפי שהרמב"ן כה שש לעשות. מזעזע.

ולא, אל תתחילי למלמל לי עכשיו כל מיני משפטים מופשטים על 'טומאה' ועל 'טהרה' - כי לא תוכלי להסתיר במילים יפות ומעורפלות את כוונותיו של הרמב"ן, שהן ברורות מאוד. אם לא די בכך, הנה לך טעמו של הרמב"ן באותו המקום מדוע אסור לקיים יחסים עם אישה נידה: "ואיך יעשה ממנו [מדם הנידות] ולד והוא סם המוות, ימית כל בעלי חיים שישתה אותו או יאכלנו". אין כאן כל מונחים מופשטים להתגונן מאחוריהם. ע"פ הרמב"ן - דם הנידות הוא סם המוות שיפגע ויזיק, פיזית, לאדם הבא איתו במגע! (עוד הוא ממהר לציין שהדבר גם יפגע בתינוק שיצא מהאקט הזה, והתינוק יצא מעוות בגופו או מצורע. רואים שהוא לא ידע אז בתקופתו שאישה לא יכולה כלל וכלל להיכנס להריון בזמן שהיא במחזור, או מהם הגורמים הרפואיים לצרעת - אך זה לא הנושא שלנו).

אם זה לא מספיק, חכי עד שתשמעי את ההמשך של הפירוש בו הוא מביא תימוכין מעשיים לכך, ופה שוב הוא חוזר ואומר כי האישה מקרינה רוע ונזק לאוויר סביבה כשהיא במחזור, כך שדי לו לאדם להיות בקרבתה כדי שיינזק: "והיא מנפלאות תמים דעים בתולדה כי הנידה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל בהיר ותאריך לראות בה, יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי ורוע האוויר ידבק במראה". יש לתמוה אם ניסה זאת הרמב"ן הלכה למעשה בניסוי מדעי או שרק העתיק דברי הבל אלה מכתבי עובדי האלילים הרומאיים (ולכל עניין האמונות הטפלות בנידה ראי באנציקלופדיה העברית בערך "וסת" בסוף המאמר שם).

כל זה, ידידתי, נמצא על רצף של פירוש אחד, ובואי ואראה לך פירוש נוסף של הרמב"ן לפסוק אחר. הרמב"ן ביאר את המשפט שאמרה רחל אימנו ללבן אביה (בבראשית לא' פסוק לה') "כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי", בדרך הבאה: "כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק וגם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע" כלומר אפילו רק מבטה של אישה או הבל פיה, בזמן הוסת, מביא מזל רע!

עוד חלק מהיחס אל האישה כאל דבר מקולל ומסוכן נמצא בגמרא הבאה (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיא, ע"א): "הני בי תרי דמצעא להו אשה נדה, אם תחלת נדתה היא - הורגת אחד מהן, אם סוף נדתה היא - מריבה עושה ביניהן", ובעברית זה נשמע כך: אישה שהייתה במחזור ועברה בין שני גברים, אם הייתה בתחילת המחזור היא גורמת למותו של אחד מהם, ואם בסוף המחזור, היא גורמת למריבה ביניהם! קחי את האמונה התפלה על חתול שחור ותכפילי אותה במאה, ואחרי זה נראה אותך שמה לי שוב ארבע סימני שאלה ברצף על שאני משתמש במונח "דבר הנושא עימו קללה". הרי לך מדוע גזרו חז"ל את הנידוי וההרחקה, הסבל והעלבון וה'טומאה' על הנשים: את כל זאת ועוד עשו אנשים אלו בגלל אמונות טפלות המייחסות לאישה הנידה כוחות מאגיים של רוע, ולא יאה לך לקרוא לדבר 'טהרת המשפחה', אפילו לא בבדיחות הדעת. אין שום דבר טהור או משפחתי במה שעיני רואות כאן.

חופש

אם כבר נכנסנו לנושא מעבר של אישה בין גברים (שהוא אסור משום "סכנת חיים" ממש), נשאלת השאלה, מה בדבר מעבר של גבר בין נשים? תמצאי הסברים גם לאיסור הזה אם רק תראי את המשך הסוגיה הזו ממש: "הני תרי נשי דיתבן בפרשת דרכים, חדא בהאי גיסא דשבילא וחדא באידך גיסא, ומכוונן אפייהו להדדי - ודאי בכשפים עסיקן. מאי תקנתיה? אי איכא דירכא אחרינא - ליזיל בה, ואי ליכא דירכא אחרינא, אי איכא איניש אחרינא בהדיה - נינקטו לידייהו בהדי הדדי וניחלפו, ואי ליכא איניש אחרינא - נימא הכי: אגרת אזלת אסיא בלוסיא מתקטלא בחיק קבל". ובעברית: שתי נשים שישבו בצדי הדרך אחת מעבר הדרך מצד זה והשנייה מעבר לדרך בצד השני ופניהן זו מול זו, חזקתן שעוסקות במעשה כשפים. ומה יעשה אדם שנצרך לעבור בדרך בו הנשים יושבות משני צדדיו? אם יש דרך אחרת יעבור בה, ואם לאו ימתין לאדם נוסף ויתנו יד זה לזה ותוך כדי שיעברו יחליפו את הידיים בניהם. ואם לא נמצא אדם נוסף? יעבור בין שתי הנשים לאחר שיאמר משפט זה: "השדים ששמותיהם - 'אגרת', 'אזלת', 'אוסיא' ו'בלוסיא' נהרגו על-ידי חיצים".... אמונות תפלות, כבר אמרנו?

על קביעה תלמודית זו ועוד כמה שכמותה כתב בעל השולחן ערוך את פסק ההלכה הבא, שאמור לחייב גם אותך (קיצור שולחן ערוך, פרק ג', הלכה ח'): "יש להיזהר שלא ילך איש בין שתי נשים ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו אנשים שתלך ביניהם אישה או כלב או חזיר".

כאן הוא אומר לנו (וזוהי ההרגשה הנוראית שאני נאלץ להסתובב איתה בכל פעם שאני קורא את ההלכה הזו) שהאישה אינה נמנית עם 'האנשים' ושהיא איננה בחזקת יהודיה בפני עצמה, או אם תרצה - אינה בחזקת אדם כלל. לפי ההלכה הזו, נאמר לנו שהדין החל על אישה הוא כמו זה שחל על כלב ועל חזיר - חיות שהפכו סמל הטומאה, הסלידה והרתיעה בתרבות ובחברה היהודית לדורותיה. זוהי, אפוא, ה'חברותא' של האישה, ואני לא יכול למצוא מקום טוב יותר להניח בו שלט שהכיתוב עליו הוא "סכנה רעל" מאשר המקום הזה ממש.

חופש

יכולתי להביא כאן עוד כהנה וכהנה התייחסויות לכשפים שנשים מטילות על גברים (תלמוד בבלי, סנהדרין, דף סז' ע"א: "מה תלמוד לומר 'מכשפה'? מפני שנשים מצויות בכשפים"), כיצד הן מביאות אותם לדברי עברה ו'רוח זנונים' (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיא ע"א: "אחדא ליה לדידיה רוח זנונים", וכדאי שתקראי את ההקשר בסוגיה הזו), כיצד הן גורמות להם לנזק (תלמוד בבלי, קידושין פב' ע"א: "תנו רבנן: כל שעסקיו עם נשים סורו רע") העלבות לאינספור (תלמוד בבלי, שבת, קנ"ב ע"א: "אישה חמת מלא צואה ופיה מלא דם, והכל רצין אחריה") ועוד ועוד ועוד, אבל נדמה לי שהפואנטה ברורה.

לו היו הדברים האלה נכתבים במדור רכילות של עיתון צהוב לגברים - היינו יכולים להתעלם מהם. ברם, כאשר הדברים מובאים מפי תנאים ואמוראים ופרשנים מגדולי הרוח של דת היהדות, מתקדשים בתור שכאלה, ונלמדים דור אחר דור על ידי הזכרים בעם ישראל - אי אפשר שלא להידרש להם כגורמים המעצבים את דעת החברה ביחס לנשים ואי אפשר שלא להזדעק בו במקום כנגדם, בכל החומרה האפשרית!

חופש

אישה - אין לך מה לחפש בעולם החרדי!


ינואר 2012



חברים ב- עוצב על ידי