מעמד האישה בהלכה היהודית

ד"ר צופיה מלר

(10) "כל כבודה בת מלך פנימה"?

פסוק זה מקורו בתהילים מ"ה / 14. זהו המנון למלך מאושר ומבורך, ובו מוצגת האישה - כנראה בת מלך ניכר, שממלכתו נכבשה בידי המלך הכובש - כחלק מן הפרסים בהם זכה, אולי בזכות צדקתו וגבורתו, ושאר מידות טובות שהמשורר המזרחי קושר לראשו. פסוק זה, שבהחלט הוצא מהקשרו, נהפך בידי דמגוגים יהודים דתיים לסמל של האישה, שכביכול כל פועלה עלי אדמות צריך להתחיל ולהסתיים בתוך ד' אמות ביתה. עצם המבנה הביולוגי שלה מכתיב, לפי תפיסה זו, את מקומה ומעמדה הסוציולוגי. גם לסטריאוטיפ זה תשובות מספר:

א) המושג 'כבודה' (על פי מילון אבן-שושן) אינו בא כלל מן המושג 'כבוד', שפירושו יקר, חשיבות, הערכה רבה, כפי שרוצים שנחשוב, אלא מן 'כבד' - רכוש, מטען, כלל חפצי ערך של אדם או של ציבור (כמו בשופט' י"ח/ 21). כלומר, בנוסף לבת המלך השבויה, מקבל המלך הכובש גם את כל רכושה כשלל. לפיכך, אין כל דמיון בין המקור לבין השימוש המאוחר שנעשה בפסוק זה.

ב) השונות בין בני אדם איננה מחייבת היררכיה ביולוגית, וודאי שאיננה מצדיקה היררכיה תפקודית. ברור שגבר ואישה אינם זהים לחלוטין, ממש כשם שאין הרזה זהה לשמן, הגבוה לנמוך, בהיר העור לכהה העור, חם המזג לקר המזג, או, כשאר הבדלים בין בני אדם בתוך אותו מגדר או לאום, או גזע. אף הקיצוניות שבפמיניסטיות אינן טוענות לקיומה של זהות בין נשים לגברים, כעילה לתביעתן לשוויון הזדמנויות. הטענה היא רק שהשונות במערכות הקשורות ברבייה, אינה מלמדת על נחיתותה של האישה ביחס לגבר מבחינה ביולוגית, נפשית, רוחנית, וודאי לא תפקודית. לעניינים אלה ההבדלים בין שתי הקבוצות - נשים מזה וגברים מזה - הם קטנים מן ההבדלים בין בני האדם בתוך כל אחת משתי הקבוצות הללו. אנתרופולוגים נודעים בני תקופתנו, כמו פרנץ בועז, מרגרט מיד, רות בנדיקט וברונסלב מלינובסקי, חולקים על הטענה כי חלוקת התפקידים בין המינים מקורה הוא ביולוגי, וכדי להוכיח את גרסתם כי החלוקה היא חברתית, הם מצביעים על דרכים אחרות של חלוקת תפקידים בחברות אחרות.

החוקרת הנודעת ויונה אקרמן, פרסמה לפני למעלה מעשרים שנה מחקר, שתוצאותיו אף מרחיקות לכת יותר, ומצביעות על כך, שאפילו תופעות לוואי פיזיות כמו שרירים וגודל, הן במידה לא מבוטלת - תולדה של תנאים חברתיים ותרבותיים.

ג) עצם הדימוי למלכה ולבת מלך, לא זו בלבד שהוא אנכרוניסטי (מיושן) לחברתנו ולתקופתנו, אלא שגם פיוטי איננו עוד. השימוש שנעשה בפסוק זה, כדי להנציח בעזרתו את שעבוד האישה היהודיה לבעליה-אדוניה, מונע ממנו מלמלא את ייעודו המקורי בתודעתנו, שכן, על איזו ממלכה, ועל מי, בדיוק, מולכת 'בת המלך' או 'המלכה' היהודיה? שמא על ילדיה? והרי אפילו בניה שלה, מרגע שהגיעו למצוות, עוברים אוטומטית להשתייך למעמד האדונים, ובצעירותם - אף לגבי לימודיהם אימם הבורה אינה יכולה ואינה רשאית לשמש סמכות, כנאמר: "אישה לא תלמד קטנים" (רמב"ם א"ב, כ"ג/ י"ג), ושמא על בנותיה היא מולכת? והרי הבת, עד שתינשא, היא "ברשות אביה", כפי שנאמר, ולא "ברשות אימה". אשר לבעלה - על היותה לו לשיפחה - הן כבר עמדנו!

על מי, אפוא, מולכת 'המלכה' היהודיה? - על הסירים והמחבתות! על החיתולים הצואים ועל המרצפות הממתינות לקרצוף? והרי גם למשל ספרותי צריך שיהיה קשר כלשהו למציאות אליה הוא מתייחס! למושג 'מלכה' בהקשר זה תהיה משמעות אמיתית רק אם נסכים שפירושו: שירותם של כל בני המשפחה, וקבלת האחריות למילוי כל צורכיהם. אך, אם אלו הם תחומי הממלכה, וההחלטות בשאלות כמו מה לבשל ומתי לכבס, הן השאלות המרכזיות של חייה, אזי כל משרתת וכל שפחה בבית אדוניה היא בבחינת 'מלכה'!

סיכום

אם נחזור להשוואה בין מעמדה של האישה היהודיה בחברה שומרת ההלכה, לזה של אחיותיה בארצות התרבות המערבית, נראה כי היעדר התקווה והסיכוי לשינוי בעתיד, הוא המכריע את הכף לרעתה של האישה היהודיה.

סיכוייה להיחלץ ממלכוד זה יבוא רק כאשר תכיר בכך שבד בבד עם מאבקה למען שוויון זכויות והזדמנויות, עליה לעשות גם למניעת השתלטותן על החברה בה הן חיות של תפיסות מיושנות שאבד עליהן הכלח. שכן, הן הראשונות שתשלמנה את מחירו של כל קיפוח חברתי ודתי, כפי שאומנם לימדה אותנו ההיסטוריה האנושית השוביניסטית במשך אלפי שנים.

עתליה (גוסטב דורה)