אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     


כת הטמאים ביהדות הדתית

מאת כתב 'חופש' לענייני כתות


כת הטמאים בהודו נקראה באנגלית "האסורים במגע", ואחד מכינוייהם היה 'פאריה'. עד היום מקובל באנגלית הביטוי 'פאריה' כשרוצים לשם תיאור של מישהו מנודה ומוקצה. בני הכתות העליונות נמנעים מכל דיבור ומגע עם הטמאים, ואפילו דאגו לכך שצילם לא ייפול עליהם. "אין זה נאות שאדבר עם צ'אנדאלה - אישה מכת הטמאים", אמר ברהמין לעמוס נבו. "מדוע?" שאל עמוס, "כל מגע אתם הוא חטא שיש לכפר עליו בעולם הבא, ובגלגולים נוספים בעולם הזה", ענה לו הברהמין.

מעבר לאפלייה הבוטה והבלתי אנושית, מדהים להיווכח, שחברי כת הטמאים מקבלים בהכנעה את טענת נחיתותם, עד כדי כך שהם 'מבינים' לנפש חברי הכתות הגבוהות מהם, ונמנעים מכל מעשה שעלול 'לפגוע' באותם אנשים 'עילאיים' מעצם הנוכחות בקרבתם. "האיש הזקן", מספר בהאו קאלצ'ורי באחד ממכתביו, "השתייך לכת הטמאים. מאחר ואנשים השייכים לכתות גבוהות יותר לא הירשו לבני כת הטמאים להתערבב עימם, חברי כת הטמאים לא הורשו ללכת לשום מקום. בני הכת הגבוהה יותר אפילו לא רצו לדרוך על צילם. וכך אותו איש זקן עמד וחשב כל היום: עד כמה ביש הוא מזלי; האווטאר הגיע, אלפי אנשים מקבלים את הדארשאן שלו (דארשאן הוא מפגש עם מורה רוחני), ואינני יכול לכת לשם ולפחות להתבונן בו מרחוק, משום שאם הייתי הולך, ומישהו היה דורך על צילי, הייתי מסתבך בבעיות...".

תשאלו - מה לכת הטמאים בהודו וליהדות הדתית, ואשיב לכם: לכו אל הזמרת קרני אלדד, שספרה בעיתון 'הארץ' (16.11.2009) סיפור שלא ייאמן על כת טמאים, או ליתר דיוק - כת הטמאות הקיימת ביהדות הדתית, הכוללת, כמובן, נשים בלבד. בבתי הכנסת ובאירועים חברתיים (כמו חתונות וכו') מקומן נפרד כבר מאות בשנים, אך לאחרונה החילה עליהן הכת העילאית סוג א' (החרדית) איסורים חמורים בהליכה על אותה מדרכה בה הולכים חברי הכת העילאית (הגברים), ומתגברת הדרישה להפרדה מלאה גם באוטובוסים, הפרדה הקיימת לאחרונה ב"קווי מהדרין" של אגד. בכת העילאית סוג ב', הלא-הוא ציבור הכיפות הסרוגות, שמשום מה נחשבים אנשיו בעיני הציבור שאינו דתי כ'מתונים', 'סובלנים' ו'מתקדמים', חל איסור "להאזין לאישה שרה, שנגזר מדברי הגמרא קול באישה ערווה", כעולה מהדברים שכתבה קרני אלדד, בשטחה את צרותיה כשחיפשה לפרנסתה מגזרי אוכלוסיה לשיר בפניהם.

"אתמול התקשרתי ליישובים... באחד מהם אמרה לי רכזת התרבות, שלא תוכל להזמין אותי... כי המופע אינו תואם את רוח היישוב...". "רוב הנשים שלפניהן אני מופיעה", ממשיכה קרני ומסבירה, "קבלו עליהן לשמור על האיסור הזה, האמור להגן על הגבר מקולה המפתה של האישה".

מה לנו להזדעזע ולמחות על החרפה האנושית הבלתי קבילה הקיימת בחברה ההודית, שם האפליה מגיעה עד כדי פחדיו של 'הטמא' להתקרב לציבור 'עילאי' על מנת לשמור ולהגן עליו - על ה'עילאי' - מחשש שמא ידרוך, חלילה, על צילו של ה'טמא', כאשר בביתנו שלנו, מדינת ישראל של המאה ה-21, נשים אינן מעזות לשיר או אפילו להאזין לשירתה של אישה מחשש שתטמא את בן הכת העילאית, הגבר הדתי? עצם הישיבה בחברה 'מעורבת' ('עילאיים' עם 'טמאות') הוא חטא נורא לכשעצמו. 'בני עקיבא', שבעבר גילו סימני 'קידמה' כשהתירו פעילויות משותפות לבנות ולבנים - גם הם הקצינו בשנים האחרונות, 'התחזקו' באמונתם, ומקפידים עתה על הפרדה גמורה, כמו הקיצונים שבחרדים.

דומה שחוקי כת הטמאים ביהדות הדתית, במדינת ישראל הנאורה, מתעלים בהישגיהם התרומיים על הכת ההודית. משהציעה קרני לרכזת התרבות לקיים הופעה בפני נשים בלבד, 'זכתה' לקבל סירוב נוסף: "את הופעת לפני גברים, הטיחה בי הרכזת...אז אני לא יכולה להזמין אותך... כי הופעתי בישוב אחר מול קהל מעורב... אַת הפרת את האיסור בפרהסיה...". דהיינו, לא זו בלבד שעצם עָבָרָה של אותה זמרת, ששרה בפרהסיה בזמנים עברו אינו מחול לה גם בהווה, אלא העבדות הפנימית, כפי שקורא לה אחד-העם באחד ממאמריו, של 'הטמאות', המקבלות בהכנעה את נחיתותן - היא החמורה כאן יותר מכל - ראה בעניין זה את מאמרה של ד"ר צופיה מלר.

* * * * *

עצם השימוש במונח מושאל מאברי המין - ערווה - לתיאור קולה של האישה הוא עיוות חולני. "אחד הדברים המעוררים תמיהה אצל רבותינו הוא עולם הדימויים המיני שלהם" כותב "דעת אמת" במאמר החשוב "שיחתן של חכמים אינן אלא דברי ניאופים...". השימוש במונח ערווה, שאינו אלא אבר מינה של האישה, נועד להעליב את האישה ולגרום לנחיתות מעמדה בעיני הגבר והחברה הדתית בכללה, כולל היא עצמה.

האיסור "קול באישה ערווה" נקבע הן בתלמוד הבבלי, הן בירושלמי, וכל התייחסותם של חז"ל לאישה מעוותת, מרושעת ואפילו חולנית. ניתוח פסיכולוגי של גישתם וביטוייהם ביחס לנשים יכול ללמד על תאווה מינית בריאה, חיובית ושופעת, אלא שהחשש ש'אלוהים' יעניש אותם על תאוותם זו, שלכאורה אסורה, הביאה אותם להתייחסות בלתי נורמאלית, החוזרת על עצמה בביטויים שונים עד עצם היום.

בגמרא במסכת ברכות, פרק ג', דף כד כתוב: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף אלא באשתו ולק"ש אמר רב חסדא שוק באשה ערוה שנאמר (ישעיהו מז) גלי שוק עברי נהרות וכתיב (ישעיהו מז) תגל ערותך וגם תראה חרפתך אמר שמואל קול באשה ערוה שנא' (שיר השירים ב) כי קולך ערב ומראך נאוה אמר רב ששת שער באשה ערוה שנא' (שיר השירים ד) שערך כעדר העזים.

בתלמוד ירושלמי במסכת חלה, פרק ב' דף יב כתוב: הדא אמרה עגבות אין בהן משום ערוה. הדא דאת אמר לברכה. אבל להביט אפילו כל שהוא אסור. כהדא דתני המסתכל בעקיבה של אשה כמסתכל בבית הרחם. והמסתכל בבית הרחם כילו בא עליה. שמואל אמר קול באשה ערוה מה טעם (ירמיהו ג) והיה מקול זנותה ותחנף הארץ וגומר. רב הונא אמר עומד הוא אדם על הצואה ומתפלל ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בצואה. וכך גם במסכת שבת קנ"ב: אישה חמת מלא צואה ופיה מלא דם, והכול רצין אחריה.

לפנינו אינוס מכוער ועיוות מרושע של דברי נביאים וכתובים לצורך אישוש דמיונם החולני של חז"ל, עד כדי השוואת תכונותיה הטבעיות של האישה, שכמותן קיימות גם אצל האיש, לזנוּת, לאברי-מין נשיים (רחם, ערווה) ולצוֹאָה. אוי לאותה תורה, אבוי לאותם "חכמים" שקבעו את משנתה.

כת הטומאה ביהדות הדתית שונה מכת הטמאים בהודו רק בכך, שהיא מוגבלת לנשים בלבד. גברים, כמה מוזר, אינם נכללים בה. בני הכתות העליונות נמנעים ממגע עם הטמאות (פרט לנשותיהם בימים שהן "נקיות"), הקצו להן פינה אחורית בבית התפילה, את החלק האחורי של האוטובוס, כפי שנאמר במסכת עירובין פרק ב' דף יח "ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ולא לפני האיש; אמר רבי יוחנן אחרי ארי ולא אחרי אשה; אחרי אשה ולא אחרי עבודת כוכבים; אחורי עבודת כוכבים ולא אחורי בית הכנסת בשעה שמתפללין" ואף דאגו לכך שקולן לא יישמע בציבור.

ככל שמדובר ביחסם של גברים דתיים לנשים - גם אם בעינינו יחס זה הינו גסוּת ורשעוּת - ניחא, זו גישתם, וזה מה שהם למדו בחייהם - לא ניתן להבין, ובוודאי לא לקבל, את כניעתן המבישה והבזויה של הנשים הדתיות לאותה עריצות מתנשאת ושתלטנית.

נשים מהוות לפחות 50% בכל ציבור, גם בציבור הדתי והחרדי. ככלל הן אינן פגומות, אינן נחותות ובוודאי אינן טמאות יותר מגברים בכל חברה בה הן חיות. הדעת אינה מסוגלת להבין כיצד נשים נורמאליות מוכנות לספוג עלבונות מגברים, המשווים אותן לכלב, לחזיר, לנחש ולצואה, מגבילים אותן במיקומן בבית הכנסת או באוטובוס, ומכתרים אותן בכינויים מיניים שלא נועדו אלא להעליבן בפומבי. תגובתן המבישה וחסרת עמוד שדרה אנושי של הנשים בחברה היהודית הדתית זהה לתגובתם של בני 'כת הטמאים' בהודו, ורחמינו נתונים לאותם אומללים, שאין בהם עוז מינימאלי לעמוד על זכויות האדם שלהם.

* * * * *

שגרירת 'חופש' שלחה לנו את המכתב הבא:

"תגידו, האם עד כדי כך הנשים הדתיות-היהודיות מטומטמות, שהן מאמצות טלאי צהוב של טומאה ללא מאבק נגדו? מה הקשקוש הזה המכונה "קול באישה ערווה"? אם קולה של אישה ערווה הוא, קולו של הגבר הוא קולו של שק אשכים מסמורטט. למקרא עבירות המין הרבות שעוברים גברים דתיים, ולמולם מיעוט שבמיעוט של עבירות מין שעוברת נשים דתיות, אם בכלל, אין לי ספק טומאתו של מי גדולה יותר, ומיהו זה הראוי שקולו יכונה כאבר מינו".


נובמבר 2009



חברים ב- עוצב על ידי