אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

שימושי לשון כגורם מעכב שוויון
(בעקבות מכתב ה"רבניות")

מאת דר' צופיה מלר


בעיירה היהודית ('שטייטל') של מזרח אירופה נהגו לכנות את אשת הרב בתואר הכבוד: רבנית. לא קראו לאשת החלבן 'חלבנית' או לאשת העגלון 'עגלונית', או לאשת הסנדלר 'סנדלרית'. אלה האחרונים, או כל כינוי אחר שהועתק ממקצועו או מעיסוקו של הבעל אל אשתו, שמשו בפי הדובר רק לשם הומור, או לגלוג. וראה עדויות לכך בסיפורי שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים ושאר ליצני דורם מקרב הסופרים ומחברי הסאטירה היהודים, בעברית או ביידיש.

מקורה ההיסטורי של ההבחנה ה'מקצועית' הזו בין נשים לגברים הוא בנורמה החברתית המקובלת באותם ימים, לפיה מרבית תחומי הפרנסה הגבריים היו חסומים בפני נשים. בעיקר אלה העוסקים ב'קודש'. וכי שמעת מימיך על 'סופרת סת"ם'? או על מוהלת? על חזנית, או על גבאית? הרי זה בלתי קביל ממש, כשם שבלתי קביל בלשוננו למצוא כינוי גברי חלופי לזונה, למרות שיש גברים העוסקים במקצוע עתיק זה מאז ועד עולם! מבחינה לשונית זה, פשוט, איננו קיים. יוק. אך לא רק במקצועות אלה, אלא גם במרבית תחומי העיסוק האחרים, המביאים פרנסה לבעליהם.

הכינוי מסייע בהנצחת תלות חברתית וכלכלית

הכינוי הנובע מעיסוקו של הבעל ניתן לנשים, אפוא. ככינוי סימוני, כלומר, לא כמתאר את זה שנושא אותו, אלא מסמן אותו כשייך לבעל המקצוע הזה, ולענייננו - אשת העגלון מסומנת כשייכת לבעלה העגלון. והרי גם שם משפחתה משתנה עם נישואיה מאותה סיבה, אך לא להיפך. עצם כינויה של האישה בשם סימוני מצביע על כך שהיא איננה אישיות עצמאית, אלא תלויה בזולתה. בילדותה ובנעוריה - באביה, ולאחר נישואיה - בבעלה. יתר על כן. התלות גם מגמדת את אישיותה, בהשוואה לבן-זוגה, עד כי כינויים וביטויים שליליים לא מעטים, ולא רק בתחום המקצועי, יוצרים אסוציאטיבית קשר לנשים, ובעיקר - לנשים זקנות: "אילו לסבתא היו גלגלים", כביטוי שנועד לבטל השערה לא הגיונית. מדוע לא 'לסבא'? וכך המושגים "שמחת זקנתי", "ספר לסבתא", או "בובע מאייסס" ככינוי ביידיש לסיפורי מעשיות חסרי שחר.

אין זה מקובל, בלשוננו, להשתמש בגבר הקשיש - להבדיל מהאישה הקשישה - כאל משהו שאיננו מכובד. זקנים (בלשון זכר) הפכו שם נרדף למועצת חכמים, לפוסקי הלכה, לגופים הקובעים והמחליטים בכל עניין ודבר, ומשמשים מורים לעם. למשל: "אספו זקנים כעצרת" (סדר מועד, מסכת תענית, י"ב/ב), או "מקובל אני מפי שבעים ושניים זקנים..." (סדר טהרה, מסכת ידיים, ג/ו). יחס זה לא השתנה גם עתה. בהקשר זה ראוי לציין, שהמושג 'זקנים' (ברבים) אינו כולל בתוכו גם זקנות. וכיצד אנו יודעים זאת? - בערב שארגנה עיריית אשדוד לפני שנים מספר לציבור נשים, הצהיר 'כוכב הערב' הרב אליהו איבגי: "ידוע שנשים, בעיקר זקנות, מביאות עין הרע" (ראובן קפלן, מעריב, 27.7.98, עמ' 9). בעקבות העצות שנתן לנשים "למניעת עין הרע לגבר הנשוי לאישה רעה או לגבר השונא את אשתו" שאלה אחת המשתתפות: "האם יש פרק נגד בעלים רעים", השיב הרב 'המלומד': "אין דבר כזה בעלים רעים".... ומכאן - כמו שהוא רב, כך אשתו היא רבנית....

"ידוע שנשים, בעיקר זקנות, מביאות עין הרע"

קטגוריה שונה של הבחנה לשונית בין המינים היא זו שלפיה ניתנו לאותו תחום-עיסוק עצמו שמות שונים, המבדילים, דווקא, בין אישה לגבר, ושוב - תוך הבלטה אסוציאטיבית של נחיתות האישה. עם קטגוריה זו ניתן למנות פרנסות כגון תופרת מול חייט, ובזמננו ובמקומנו: מבשלת מול שף, או מזכירה מול 'מנהל הלשכה', וזאת גם כשהעיסוק של האישה מקביל לחלוטין לזה של הגבר. ללמדך, שבין האישה לגבר קיים לא רק שוני בין-מיני, ביולוגי, קוגניטיבי או רגשי, אלא, ובעיקר, שוני מדרגי: מן המקובלות הוא, שחייט זו רמה מקצועית גבוהה מתופרת, כשם שמנהל לשכה נחשב לבעל רמה מקצועית גבוהה מסתם מזכירה, ושף נחשב לבעל רמה מקצועית יותר גבוהה ממבשלת בעלמא. הייפלא, אפוא, שהדבר מוצא את ביטויו המעשי בימינו אלה גם בפערי המשכורות בין נשים לגברים?

אך לא רק בכינויי מקור המחיה משדרת הלשון נחיתות של האישה בהשוואה לגבר. הבחנה ממין זה מתחילה עוד לפני-כן, במשמעות האטימולוגית (אטימולוגיה = התחקות אחר מקורה של מילה, או הדרך בה נוצרה), שניתן למצוא בעצם הכינוי המגדרי: זכר ונקבה, גבר ואישה. הכינוי זכר מקורו מן הסתם בכך שהוא המותיר זכר לעצמו ולדורו, באמצעות זרעו, בעוד נקבה זה כינוי המתאר אותה כבעלת נקב, חור, בית קיבול, או בלשון מאוחרת יותר: "האישה היא מסגרת לרחמה...". גם המילה היסטריה, כביטוי של מחלה, מקורה ברחם הנשי (ביוונית היסטריון פירושו רחם, ורק בעלות רחם נתקפות כביכול בהיסטריה, שנחשבה כמחלה) . כך גם לגבי המושג גבר, שמקורו בתיאור הגבר כגיבור, כמתגבר. ההבחנה בין צמד זה: גבר ואישה, אין מקורו בסיפורי בראשית, אפילו, כיון ששם נאמר מפורשות: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִישָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת" (בראש' ב'/24), לפיכך מול השם "אישה" היה עלינו לומר: "איש" ולא "גבר", כמקובל.

למרות שבמשך השנים אין המשתמש בביטויים אלה מתכוון בכל פעם מחדש למובן המקורי שלהם, ולענייננו: לגמד את האישה, או להאדיר את הגבר, אולי כדאי לשנות, ולו בהדרגה, ביטויים מעין אלה, בעקבות השינויים החברתיים שהתחוללו במרוצת אלפי השנים מאז היווצרותם ועד היום. שפה היא גורם דינאמי בחייה של כל תרבות, כידוע לנו, ואין סיבה לשמר באמצעותה ערכים ונורמות שעבר זמנם.

בין רבנית לרבה

אם נשוב לעיירה היהודית - הכינוי 'רבנית', המלווה את אשתו של הרב, והמוענק לה, לא בזכות עצמה, או בזכות שנות לימוד רבות והשקעה אישית מפרכת, הוא דוגמא טובה לצורך בשינוי. הכינוי 'רבנית' ניתן לאשת הרב לא כשם סימוני, וגם לא ככינוי לעג והומור, כמו 'החלבנית', 'הסנדלרית' או 'העגלונית', אלא אך ורק בזכות העובדה שהיא חולקת את יצועה עם הרב, או האדמו"ר או הדיין לו נישאה.

היום, כשדלתות ההשכלה האקדמית ומקצועות לימוד ועיסוק רבים נפתחו לנשים, לא יעלה על הדעת שלרעייתו של המהנדס יקראו - במלוא הרצינות - המהנדסת, ולאשתו של הרופא יקראו: הרופאה, ורעייתו של השופט תיקרא: השופטת, וזוגתו של המורֶה תכונה המורָה. תארים אלה שמורים, ובדין, לאותן נשים שטרחו ועמלו על השגתם, והקדישו להם לא רק שנות לימוד רבות, אלא כביטוי לעיסוקן ולמקור פרנסתן, ולעיתים - פרנסת משפחותיהן.

'רבניות' פונות לציבור הנשים בתביעות חברתיות מרחיקות-לכת ושנויות במחלוקת בחברה הישראלית

היום, כשאפילו מקצועות 'קודש' פתוחים בפני נשים, עדיין מושג 'הרבנית' מיוחס, כתואר של כבוד, לאשת הרב. היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית מכשירות נשים לתפקידי רבנות, ונשים אלה מכונות בלשון רבים - 'רָבּוֹת'. ביחיד(ה) - רָבָּה. לא רבנית. השם רבנית נשאר בלשון העברית שמור לאשת הרב, וטוב עשו שתי קהילות אלה, הרפורמית והקונסרבטיבית, שהקפידו על ההבחנה בין שני המושגים, כביטוי להבדל המהותי שבין השתיים: זו שזכתה בתואר בשל השקעתה האישית, וזו - בזכות נישואיה.

ברם, עדיין יש מקום לתהות, אם מוצדק הוא הדבר, לייחד את התואר 'רבנית' לנשים שזכו בו בלא שעמלו ובלא שטרחו בהשגתו. תהייה זו עולה בעיקר לאור העובדה, שהוא מקנה לנושאות אותו לא רק יחס של כבוד בקהילה בה הן חיות, אלא גם סטאטוס חברתי פורמאלי למחצה, כמו במקרה של 'מכתב הרבניות', התומך ב'מכתב הרבנים' שקדם לו, ושהעניין המשותף להם, במקרה הספציפי הזה (ר' העיתונות הכתובה והאלקטרונית של הימים האחרונים בדצמבר 2010), הוא ביטוי מתנשא של בדלנות ויצירת איבה וחשדנות בין יהודים לערבים. מכתב הרבנים עושה זאת באמצעות האיסור להשכיר דירות לערבים, ומכתב ה'רבניות' - באמצעות הקריאה לבנות ישראל הכשרות להימנע מכל מגע חברתי עם צעירים ערבים. קריאה זו באה לא רק להחזירן אל בין קירות בתיהן, אלא - וזה חמור יותר - למנוע בעדן מלקחת חלק אפילו בשירות הלאומי, שנועד להחליף את השירות הצבאי, בשל החשש שתיתקלנה במסגרתו, רחמנא ליצלן, בצעירים ערבים, תושבי ישראל ואזרחי המדינה.

כאשר 30 נשות רבנים המתקראות בפי העם ובפי עצמן 'רבניות' פונות לציבור הנשים בתביעות חברתיות מרחיקות-לכת ושנויות במחלוקת בחברה הישראלית, אין כל צידוק להילה הרוחנית ולסטאטוס החברתי-תרבותי המתלווה לקריאתן. הציבור, בעיקר הציבור החילוני, חייב להתנער - ולו גם באמצעות הלשון של דובריו בתקשורת - מן המשמעות הנלווית לקריאה כזו, מפי אלה המשתמשות, שלא בדין, בתארים שאינן ראויות להם, ולא להשתמש בשם 'רבניות' כשהוא מתייחס לנשות רבנים.


ינואר 2011



חברים ב- עוצב על ידי