אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
כל מה שרציתם לדעת על ברית מילה או שהעדפתם לא לדעת
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

האם מכיר המקרא בהישארות הנפש?

מאת ד"ר משה גרנות

דיון בסיפור גן העדן, בתלונות של משוררי ספר איוב וספר תהילים, בסיפורה של האישה החכמה מתקוע, בסיפור בעלת האוב ובחזון העצמות היבשות של יחזקאל - הרצאה בתאריך 3.9.2018 בספרייה המרכזית בבית "יד לבנים" ברמת השרון

סקירת המקרא כולו מצביעה על תופעה אמונית מפתיעה: אין בו שום סיפור על מאמין שהיה צריך לשלם בחייו על אמונתו, כלומר, הספר שגרם לאינספור מרטירים לאורך ההיסטורי אינו מביא אף דוגמה של אף מרטיר (=קדוש מעונה). סיפור העקידה (בראשית כב) ממש מזמין מרטיריות, ובאמת גם אברהם וגם יצחק היו מוכנים לכך, אבל התערבות אלוהית מונעת את המעשה הפאטאלי הזה. רצפה בת איה, שדויד הנכלולי הורה להוקיע את שני בניה, עושה מעשה דומה מאוד למעשיה של אנטיגונה בטרגדיה של סופוקלס, אשר בסוף משלמת בחייה על מעשיה. רצפה בת איה איננה נדרשת לשלם בחייה (שמואל ב' כא 1-14). נבות היזרעאלי אמנם משלם בחייו על דביקותו בנחלת אבותיו, אבל מותו לא נגרם בשל רצונו להיות קדוש מעונה, אלא משום נכלוליה של איזבל ובוגדנותם של בני עירו (מלכים א' כא). בסיפור המסגרת של ספר איוב מתוארת התנכלותו של השטן לאיוב על אמונתו, אבל האל מזהיר את השטן שלא ייקח את נפשו (איוב א 12). רעי דניאל מוכנסים לכבשן האש בשל אמונתם, והאל מצילם, דניאל עצמו המוכנס לגוב אריות ושוב האל מצילו (דניאל ו). הקרוב ביותר למעשה מרטירי במקרא הוא סיפורו של הנביא אוריהו בן שמעיהו, שניבא כמו ירמיהו, והמלך יהויקים רדף אותו להמיתו, אלא שאוריהו איננו מוכן למות על אמונתו, בורח למצרים והמלך מביא אותו משם והורגו (ירמיה כו 20-24).


דניאל בגוב האריות
ציור שמן מאת פטר רובנס, צייר פלמי 1577-1640, הגלריה הלאומית וושינגטון, ארה"ב

מדוע אין קדושים מעונים במקרא?

כיוון שהמקרא כולו (גם ספר דניאל המאוחר מאוד!) איננו מכיר בעולם הבא, בהישארות הנפש, כלומר, איננו מכיר באפשרות שהמקריב את חייו על אמונתו יזכה בשכר אחרי מותו. בנושא הזה המקרא יוצא דופן בכל הספרות העתיקה מהמחוזות שעטפו את ארץ כנען, היא ארץ ישראל:

במצרים העתיקה הושקע מאמץ אדיר בחניטה ובעיצוב קברים מתוך אמונה שאלה מושבן של הנשמות אחרי מותן. עמק הקברים המפואר והפירמידות מצביעים על ההשקעה האדירה בהאדרת עולם המוות. ב"ספר המתים", שחובר על ידי חכמי מצרים, יש הנחיות ברורות איך על המת להתנהג בעולם המתים, אילו שערים הוא עובר ואילו תפילות עליו לומר כדי לעבור בשלום את התחנות השונות. התפילות הללו היו כתובות גם על החיתולים שבאמצעותם היו עוטפים את הגופה החנוטה. אפשר לומר, שהמצרי העתיק טרח כל ימיו להכין לעצמו כניסה נכונה בעולם המתים.

בהודו העתיקה ובהודו של היום אין הכרה בתוקף המוות. ההינדים מאמינים בגלגול נשמות, לכן אינם מעניקים חשיבות רבה לחיים. אנשים נולדים ומתים על המדרכה בתקווה שבגלגול הבא יזכו לחיים אחרים. אנשים המוגדרים "טמאים" אינם מוֹרדים אלא מקבלים את מעמדם הנחות בתקווה שבגלגול הבא הם עשויים להיות אפילו בכת הברהמינים. המרד באנגלים היה פאסיבי והתאפיין בשביתות רעב, כי לא חשוב כמה סובלים ונהרגים בעולם הזה כשמובטח להם גלגול נשמות. זו גם הסיבה שהם שורפים את מתיהם ולא קוברים אותם.

בשומר ובבל האמינו בקיום של צללים בשאול. יוצאי דופן זוכים לחיי עולם בין האלים (כך אותנפישתים, ה"נוח השומרי", שזכה לחיי עולם בין האלים, כמפורט ב"עלילות גלגמש"). בחוקי חמורבי מוזכר שאחד העונשים על העבריין יהיה שרוחו תצמא למים בשאול. במיתוס "ירידת עשתר לשאול" מתואר איך היא עוברת שערים רבים עד שהיא מגיעה לשם. במיתוס "חזיון הנסיך כומה" מתוארות המפלצות שבשאול.


עשתר בשאול
מתוך Dictionnaire Infernal‏, 1818

ביוון העתיקה וברומא האמינו בקיום של צללים בשאול: אודיסאוס שומע על כך מהרוחות של המתים, אותם הוא מעלה באוב ("אודיסיאה" של הומרוס); איניאס, הניצול מחורבן טרויה, מצליח להגיע לשאול ולדבר עם רוחות המתים ("איניאדה" של ורגיליוס). בפרק "פיידון" של אפלטון משוחח סוקרטס עם תלמידיו על הישארות הנפש. המיתולוגיה היוונית יודעת לתאר את אל השאול האדס ואת אשתו פרספונה, את שופט הנשמות מינוס ואת הנידונים לעינויים מצד אחד ולחיי שדות העדן מצד שני. אל עולם המוות מוביל שייט זקן בשם כרון, שחייבים לתת לו מטבע, ועל פתח השאול מגן צֶרְבֶּרוּס, הכלב בעל שלושה ראשים.


הרקולס וצרברוס, שומר השאול

בקוראן - ספר הקודש של האיסלאם, מובטח למי שנהרג במלחמת מצווה כי יזכה בחיי נצח בגן-עדן. החיים שם מתוארים בצורה גשמית למדיי - מזג אוויר ממוזג, גינות פאר, נשים בעלות שדיים גדולים וכד'. כך ניתן להסביר את האימפריאליזם הערבי מהאוקיאנוס האטלנטי עד האוקיאנוס ההודי, ממערב סין ועד אינדונזיה. כך ניתן להסביר את מבול המפגעים המתאבדים הגורמים להרג וחורבן בכל העולם גם בימינו.

המקרא:

דעת חז"ל, מסכת סנהדרין צ ע"א: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ... ואלו שאין להם חלק ... האומרים אין תחיית המתים מן התורה." אילו התורה הייתה מזכירה עולם הבא ותחיית המתים - לא היה צורך באיומי חז"ל. מסתבר שהמקרא מתייחס אל החיים כאל הרכב של חומר - עפר - ונשמת חיים שהאל הפיח בו (בראשית ב 7). אין לאדם נשמה פרטית שלו, שיש לה המשכיות אחרי מותו. עפריותו של האדם מוזכרת בכל המקרא:

  • בראשית ב 7: "ויצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה";
  • שם, ג 19: "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב";
  • תהילים ל 10: "מה בצע בדמי, ברדתי אל שחת? היודך עפר? היגיד אמיתך?";
  • איוב ז 21: "ומה לא תישא פשעי, ותעביר את עווני, כי עתה לעפר אשכב, ושיחרתני ואינני"; לפי הפסוק הזה אפילו לאל אין שליטה אחרי המוות!
  • שם, י 9: "זכור נא כי כחומר עשיתני, ואל עפר תשיבני";
  • שם, י 18-22: "ולמה מרחם הוצאתני, אגווע ועין לא תראני. כאשר לא הייתי אהיה, מבטן לקבר אובל. הלא מעט ימיי, וחדל, ושית ממני ואבליגה מעט, בטרם אלך ולא אשוב, אל ארץ חושך וצלמוות...";
  • שם, כא 23-26: "זה ימות בעצם תומו, כולו שלאנן ושלו... וזה ימות בנפש מרה, ולא אכל בטובה. יחד על עפר ישכבו, ורימה תכסה עליהם";
  • קהלת ג 19-20: "... הכול הולך אל מקום אחד - הכול היה מן העפר, והכול שב אל העפר";
  • איוב ז 7-10: "זכור כי רוח חיי, לא תשוב עיני לראות טוב. לא תשורני עין רואי, עיניך בי ואינני. כלה ענן וילך, כן יורד שאול לא יעלה, לא ישוב עוד לביתו, ולא יכירנו עוד מקומו";
  • איוב יד 7-12: "כי יש לעץ תקווה, אם ייכרת, ועוד יחליף, ויונקתו לא תחדל. אם יזקין בארץ שורשו, ובעפר ימות גזעו - מריח מים יפריח, ועשה קציר כמו נטע. וגבר ימות ויחלש, ויגווע אדם ואיו? אזלו מים מני-ים, ונהר יחרב ויבש, ואיש שכב ולא יקום עד בלתי שמיים, לא יקיצו ולא יעורו משנתם";
  • שמואל ב' יב 14-23: דויד נענש על הניאוף עם בת-שבע בכך שבנו חלה ומת (עונש "צודק" על פי תורת הגמול המעוותת שהמקרא מציע). דויד צם ומתפלל לשלומו של הילד, וכשנודע לו שהוא מת, הוא מתרחץ, סך את גופו, נכנס למקדש להתפלל, ומצווה לשים לפניו לחם. לתדהמת עבדיו על התנהגותו - "... ויאמר (דויד): בעוד הילד חי צמתי ואבכה, כי אמרתי, מי יודע, וחנני ה' וחי הילד. ועתה מת, למה זה אני צם? האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו, והוא לא ישוב אליי." המסקנה מדברי דויד היא שאין שום מוצא מהמוות.


דויד מתאבל על בנו ההולך למות

  • בשמואל ב' יד מסופר על אישה חכמה מתקוע שמנסה לשכנע את דויד להחזיר אליו את אבשלום שהרג את אמנון לאחר אונס תמר. פסוק 14: "כי מות נמות, וכמים הניגרים ארצה, אשר לא ייאספו, ולא יישא אלוהים נפש, וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח." שוב, המסקנה שמה שאין מספיקים בחיים - אין לו תקנה אחרי המוות.


האישה החכמה מתקוע

  • תהילים פט 49: "מי גבר יחיה ולא יראה מוות, ימלט נפשו מיד שאול? סלה";
  • שם, צ 10: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות - שמונים שנה, ורהבם עמל ואוון, כי גז חיש ונעופה".

גן העדן במקרא איננו מקום שמיועד לצדיקים אחרי מותם, אלא מקום אגדי שסגור לנצח לאדם בגלל חטאו. הגיהנום הוא מקום גיאוגרפי בירושלים. השאול במקרא היא פנים האדמה, לא מקום ענישה למתים:

  • בראשית לז 35 - דברי יעקב על יוסף בנו האובד: "כי ארד אל בני אבל שאולה";
  • מלכים א' ב 6 - דויד בצוואה לשלמה: "ולא תוריד שיבתו (של יואב) בשלום שאול";
  • שם, ב 9 - שוב בצוואת דויד לשלמה: "והורדת את שיבתו (של שמעי בן גרא) בדם שאול";
  • במדבר טז 30 - פרשת קורח: "ואם בריאה יברא ה', ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם, וירדו חיים שאולה, וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את ה'";
  • ישעיהו יד 11: "הורד שאול גאונך (מלך בבל), המיית נבליך, תחתיך יוצע רימה, ומכסיך תולעה";
  • יחזקאל כו 20-21: "והורדתיך (צור) את יורדי בור אל עם עולם, והושבתיך בארץ תחתיות ... בלהות אתנך ואינך, ותבוקשי, ולא תימצאי עוד לעולם...";
  • איוב ג 11-19: "למה לא מרחם אמות, מבטן יצאתי ואגווע ... כי עתה שכבתי ואשקוט, ישנתי אז ינוח לי, עם מלכים ויועצי ארץ הבונים חורבות למו, או עם שרים זהב להם, הממלאים בתיהם כסף ... שם רשעים חדלו רוגז, ושם ינוחו יגיעי כוח. יחד אסירים שאננו, לא שמעו קול נוגש. קטון וגדול שם הוא, ועבד חופש מאדוניו." ברור שיש בפסוקים אלה אירוניה על מלכים וגדולי עולם שאוספים זהב וכסף, כשבסופם הם מגיעים לקבר שבו כולם שווים...


איוב ושלושת חבריו
ציור שמן מאת ז'אן פוקה, צייר צרפתי, 1420-1481, מוזיאון קונדה, שנטילי, צרפת

מסתבר שאלוהים נעדר מהשאול, כי הוא מקום של חוסר קיום:

  • ישעיהו לח 18: "כי לא שאול תודך, מוות יהללך, לא ישברו יורדי בור אל אמיתך";
  • תהילים ו 6: "כי אין במוות זכרך, בשאול מי יודה לך?";
  • שם, ל 10: "מה בצע בדמי, ברדתי אל שחת, היודך עפר, היגיד אמיתך?";
  • שם, פח 11-13: "הלמתים תעשה פלא? אם רפאים יקומו יודוך? סלה. היסופר בקבר חסדך, אמונתך באבדון? היוודע בחושך פלאך, צדקתך בארץ נשייה?";
  • שם, קטו 17: "לא המתים יהללו יה, ולא כל יורדי דומה".

האם סיפור בעלת האוב שמעלה בקסמיה את שמואל המת יכול להפריך את הטענה שאין קיום אחרי המוות? שמואל א' כח 13-15: "ויאמר לה המלך: 'אל תיראי כי מה ראית?' ותאמר האישה אל שאול: 'אלוהים ראיתי עולים מן הארץ'. ויאמר לה: 'מה תוארו?' ותאמר: 'איש זקן עולה, והוא עוטה מעיל'. וידע שאול כי שמואל הוא ... ויאמר שמואל אל שאול: 'למה הרגזתני להעלות אותי?'..." ההסבר של ר' אברהם אבן עזרא - הפרשן היחיד שהבין כי אין סיכוי שמשה חיבר את התורה (שמות כ 2: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי") - הוא כדלהלן: "דיבר הכתוב 'אלוהים' כנגד עובדימו ... וככה דיבר שמואל 'למה הרגזתני', כי הכתוב דיבר כפי מחשבת שאול..." כלומר, שאול לא ראה דבר, ורק שמע (כנראה את קול בעלת האוב), ודימה שהוא שומע את שמואל.

האם חזון העצמות היבשות שראה יחזקאל סותר את האמונה המצויה במקרא כולו שאין קיום אחרי המוות? יחזקאל לז 11: "ויאמר אליי: בן אדם, העצמות האלו כל בית ישראל המה, הנה אומרים 'יבשו עצמותינו, ואבדה תקוותנו, נגזרנו לנו'." כלומר, תחיית המתים בחזונו של יחזקאל הוא משל על תחייתה של האומה היהודית, לאחר "מותה" בגלות.


חזון העצמות היבשות
תחריט מאת גוסטב דורה, צייר ותחריטאי צרפתי, 1832-1883

המקרא קובע שהגמול מקבל האדם הוא בחייו, ואין גמול אחרי המוות. השקפה זו החזיקה מעמד כל זמן שסיפרו סיפורים מהעבר הרחוק, שאין עליהם תיעוד. כשהחל התיעוד, עם קום המלוכה המסודרת, הסתבר שאין שום קשר בין מעשי האדם ובין גורלו (לדוגמה, יאשיהו המלך "הצדיק" נהרג על ידי פרעה נכה, ואילו מנשה, המלך "הרשע", מלך יותר מכל מלכי יהודה, ונפטר בשלום), ובגלות החלה ההתמרמרות על חוסר הצדק: "אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עוונותיהם סבלנו" (איכה ה 7). זה היה משבר אמוני נורא, ובו טמון הזרע לבדיית העולם הבא, שחז"ל דבקו בה, ואף איימו על מי שאיננו מאמין כי מקורה כבר בתורה.

בספר דניאל (שהתחבר בתקופת החשמונאים, ימיהם של התנאים הראשונים) מוזכרת תחיית מתים במפורש: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות, לדיראון עולם. והמשכילים יזהרו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד." (דניאל יב 2-3)

 


(*) מאמרים קודמים רבים מאת ד"ר משה גרנות קיימים באתר 'חופש' במדורים 'פרשת השבוע' ו'לקט פרקי תנ"ך'.

 


ספטמבר 2018



חברים ב- עוצב על ידי