אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
האם כשרות טובה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

"על השנאה"

מאת אינג' קדיד לפר
הופיע בעיתון "העיר"

אנחנו מודים למערכת "העיר" על שאיפשרה לנו לפרסם את המאמר

שימו נא לב לטקסטים הבאים:

  1. "יבוא יום...ועם ישראל חלילה יפרד לשתי קבוצות...מצד אחד מאמינים בשם ובתורתו ומצד שני כופרים, שונאי תורה ומצוות" - האדמו"ר מבעלז, בכנס ש"ס ("הארץ" 10.6)

  2. "הם שונאים אותנו...למה הם שונאים אותנו..." - יוסי, חסיד חב"ד, ברמת-אביב ("העיר" 4.7)

  3. "הגורם המטריד, המרתיע... הוא השנאה" - שי פירון, רב, מנהל תיכון (מאמרו ב"הארץ" פברואר 97).

  4. "...אלה עם הקוקו והעגיל.. ממש שונאי ישראל" - משה חסידה, חרדי מרח' בר-אילן ("ידיעות אחרונות", 19.7)

  5. "השנאה והבעיה היהודית" - קטע סאטירי, א. אורבך, עיתונאי דתי ("ידיעות אחרונות" נובמבר 96).

"השנאה" היא אחד המוטיבים הנפוצים בהתבטאויותיהם הפומביות של הדתיים. אם להאמין לדבריהם, כולם שונאים אותם. שונאים אותם, שונאים את מנהגיהם, שונאים את תורתם. המסכנים מוקפים, לא עלינו, שנאה מכל עבר. כמעט אי אפשר למצוא התבטאות דתית בעניין יחסי חילוניים-דתיים ש"השנאה" אינה מופיעה בה, במוקדם או במאוחר.

לשימוש כזה במונחי השנאה אין מקבילה בהתבטאויות החילוניים. יש ביטויי כעס ותעוב מן השחצנות וההתנשאות של הדתיים, יש התמרמרות על הכפייה וההתערבות בחיי החילוניים ובעיקר יש ביטויי מצוקה וחשש מהעתיד. אבל נדיר מאד למצוא בתקשורת החפשית ביטויים כמו "אני/אנחנו שונא/ים דתיים" וגם לא "דתיים שונאים אותי/אותנו".

למה נושאים הדתיים את שם השנאה באובססיביות שכזו והחילוניים לא?

אחים ואחיות, לפנינו דוגמא מוצלחת וקולעת במיוחד לכלל הידוע ש"כל הפוסל, במומו פוסל".

דתיים מסכנים. הם פוסלים במומם ומומם הוא מום כמעט מולד. הם השונאים. זו שנאתם שלהם לכל מי שאינו שותף לאמונתם. השנאה הזו עתיקה כל כך ושורשית כל כך עד שהפכה לחלק בלתי נפרד מן האתוס והרטוריקה של היהדות הרבנית.

"הלוא משנאיך, אלוהים, אשנא ובתקוממיך אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי!" ספר תהילים, מזמור קל"ט. ארבע פעמים שנאה בשני פסוקים. אלוהים איננו יכול, כנראה, להסתדר לבד עם אלה שאינם סרים למרותו ומאמיניו מגייסים את כל השנאה הזו למענו ונגד הכופרים. שירת השנאה עתיקה מאד. קטעי מזמור קל"ט נמצאו במגילות של מערות קומראן.

אבל לשיאה מגיעה חגיגת השנאה בקודקס הרבני החשוב ביותר: בתלמוד. תקופת המשנה והתלמוד דומה קצת לתקופתנו. חלק ניכר מן העם ישב בארץ ישראל, בחלק מן התקופה היו לעם מוסדות שלטון משלו ואפילו מידה של עצמאות מדינית. בחלק מן התקופה גם נהנה העם משגשוג כלכלי ופריחה תרבותית. אליטה תרבותית אחת (מיני רבות) היו "תלמידי החכמים" (אלה שנהוג לקרוא להם היום בשם הכולל חז"ל - חכמינו זכרונם לברכה) שעסקו במרץ רב בהפיכת הדת היהודית המקראית מדת חצי-אלילית, פרימיטיבית וצמאת דם לדת "מודרנית", מפוצצת באלפי איסורים, הלכות ומצוות. הדת החדשה, היהדות הרבנית, היתה דת נודניקית, לעתים ביזארית (ראה דיני טומאה וטהרה), מסובכת ללא גבול וכמעט בלתי ניתנת ליישום על ידי אנשים נורמלים.

הקיצונים הדתיים בהחלט התאמצו לשמור את כל החוקים המוזרים הללו אבל, כמו בימינו, הפסיכים היו מיעוט. מה עשה רוב העם? רוב העם קיים חלק מן המצוות או לא קיים אותן כלל - הרוב הזה נקרא בתלמוד עם הארץ.

דורות על דורות של בוז ושנאה מצד היהדות הרבנית הוסיפו למונח הזה את המרכאות הכפולות ו"עם הארץ" נהפך שם נרדף לבור גס רוח. אבל בתקופת התלמוד היה עם הארץ בדיוק מה שאומר שמו: העם היושב בארץ, "עם ישראל" האמיתי! האיכרים, בעלי המלאכות, שכירי היום, סוחרים וכל שאר פשוטי העם. להם לא היה הזמן ולא הכשרון להמציא דתות חדשות וגם לא היכולת הכלכלית או החשק להתעסק יותר מדי בענינים דתיים. לכן, כמו בימינו, רוב העם לא כל כך שמר את רוב המצוות... הגמרא עצמה מגדירה במדויק את עם הארץ (בבלי, מסכת סוטה כב/א):
"איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית בברכותיהם - דברי רבי מאיר. חכמים אומרים: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. רבי יונתן בן יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלן ללמוד תורה"
בקיצור, תאור די מדויק של ה"חילוני" של ימינו: לא מתפלל, לא מניח תפילין, לא מתרוצץ עם ציציות בחוץ ולא שולח את הילדים שלו לישיבה. אחד משלנו.

וכאן אנו חוזרים לענייני השנאה. מה אומרת הגמרא על עם הארץ הזה? לא פחות ולא יותר אלא דברים אלה:
אמר רבי אלעזר: "עם הארץ מותר לנוחרו ביום כיפורים שחל להיות בשבת (!). אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור "לשוחטו". אמר להם: זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה..."
(בבלי, מסכת פסחים מט/ב)

תרגום והסבר (ברוח זמננו):
"כך אמר רבי אלעזר: לחסל חילוני (לתקוע לו שיפוד בראש) מותר אפילו ביום כיפורים שחל ביום שבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, לא נעים, לפחות תגיד "לשחוט", זה נשמע יותר טוב. אז הוא ענה להם: לא. בשביל לשחוט צריך להגיד ברכה ולא מבזבזים ברכה קדושה על חיסול של חילוני...".

לטקסטים מבחילים כאלה אפילו העיתונות החרדית עוד לא הגיעה. וזו רק דוגמא אחת מתוך מאות התבטאויות של זלזול ושנאה נגד בני עם הארץ המופיעות בספרות התלמודית הקדושה.

הקשר למוטיב השנאה? פשוט מאד: מיד בהמשך הטקסט הנורא הזה כתוב כך:
"גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם משנאה ששונאים עובדי כוכבים את ישראל ונשותיהן יותר מהן" כלומר, "החילונים שונאים דתיים יותר ממה שהגויים שונאים יהודים והחילוניות שונאות דתיים אפילו עוד יותר".
שיא החוצפה. הרי שוב הדוגמא הקלאסית ל"פוסל שבמומו פוסל". הדתיים מאשימים חילוניים בשנאת דתיים. איפה? באמצע טקסט דתי הנוטף שנאת מוות לחילוניים!

כאשר העיתונות החרדית כותבת "החילונים הם ציבור של בהמות...עדת חזירים מסואבים המתפלשים בבוץ ורפש" ("יתד נאמן" אוקטובר 96) ואח"כ מאשימה אותנו בשנאת דתיים נדע נא כמה עתיקה וכמה עמוקה שנאת עבדי האלוהים אלינו. גם נדע כמה עתיקה הטכניקה הזו של "שונאים ומשמיצים".
עוד נדע עד כמה נראית להם השנאה הזו כמובנת וכמוצדקת. הרי חכמי התלמוד הם אלה שהמציאו גם את הביטוי היחידני "שנאת חינם". ללמדך שיש שנאה בחינם שהיא פסולה אבל יש להבדילה מן השנאה האמיתית, המוצדקת, הקדושה, השנאה לכל מי שאיננו מאמין כמותם.

השנאה ל "פורקי עול" מתגלגלת ביהדות מדור לדור. אין דור בלי מופעי השנאה שלו. שנאה למינים (הנוצרים הראשונים) ושנאה לקראים ושנאה לשבתאים. שנאת חסידים ל"מתנגדים" ושנאת ה"מתנגדים" אותם ושנאת שתי הכתות האלה את המשכילים ואחר כך את הציונים. מי שלא ראה בטלויזיה ("יומן השבוע" 8.8) את פניהם ושמע את דבריהם של חברי המועצה הדתית של נתניה, כאשר נכנסו נציגת מר"ץ ונציגת הרפורמים לאולם, לא ראה שנאה מימיו. את הקונסרווטיבים ואת הרפורמים שונאים החרדים תכלית שנאה. אפילו יותר מאשר את החילונים. אולי רק את הספרדים הם שונאים יותר. כך, לפחות, סבור כבוד הרב ח"כ אריה דרעי: "רק שנאה ואפליה... הגזענות היא בדם של החרדים האשכנזים" ("ראיון עם אריה דרעי" , שלום ירושלמי, "ידיעות אחרונות" 8.8).
אגב, הרב דרעי מקיים במאמר זה את מצוות "אזכרת השנאה" למהדרין. אחרי שנאתם של החרדים מגיע בהמשך המאמר איזכור נוסף: "שנאת הדת" של התקשורת...

זו המציאות. כל החרדים וחלק ניכר מן הדתיים מוקף מילדות ברטוריקה של שנאה. חלק מן הציבור הזה מתגבר על המסר (כשם שהוא מתגבר על מסרים אחרים באתוס הרבני, כמו נחיתות הגוי והאשה) וחלק מקבל אותו ומפנים אותו. החלק הזה הוא הקולני, האלים והברוטלי בעדת הדתיים. זה גם החלק המאשים תמיד את החילונים בשנאה כלפיו. אם יישפך דם במאבק שבינינו לבינם - אלה ישפכו אותו.

ואנחנו, מה אנו אומרים לשנאה שכזו? ראשית, עלינו להכיר בעובדה שבמלחמת התרבות המתנהלת כאן השנאה הזו תהיה תמיד מרכיב קבוע וחשוב. שנית, עלינו לזכור שבמאבק הזה שנאה היא חסרון ולא יתרון. בקנאים אכולי שנאה קל בהרבה לטפל מאשר ביריב קר-רוח ומחושב. והחשוב מכל: הרעיון שאפשר להתמודד עם שנאה בעזרת האהבה הוא קשקוש סנטימנטלי, עם שנאה מתמודדים בעזרת השכל.

כה אמר היהודי החילוני הראשון בעולם:
"לא באנו ללעוג לאנשים, לא לבכות אותם ולא לשנוא אותם - אלא להבין אותם" (ברוך שפינוזה, "טרקטטוס פוליטיקוס"). שפתיים יישק. לא רק מוסרי אלא גם נבון. במאבק שבין קנאות ושנאה לבין שפיות ותבונה אין לבעלי השנאה סיכוי.


כל הזכויות שמורות לעיתון "העיר"
העיר


מאי 2000



חברים ב- עוצב על ידי