אלוהים לא היה בגטו

כשהבית השביעי פותח במשפט "לא, גם משם הוא נפקד כמו בכל אתר בחלד" הוא מחליש את הרושם החזק שנותר בסוף הבית השישי בשאלה הקשה המהדהדת - "האמנם שם היה יהוה, ושותף לפשע?..."

יום השואה הוא יום קשה לכולנו, גם אם הדברים קיימים בתודעה שלנו במשך כל ימות השנה. אין עוד מי שזכותו המלאה לזעוק ולהעלות שאלות קשות על הימצאות האלוהים כמי שהיה שם.

בעיניי שני הבתים האחרונים בשירו של חנוך נראים דבוקים גם בתוכן וגם בניסוח, ואפילו פוגמים בשיר.

בששת הבתים הראשונים קובל הדובר בשיר על היעדרו של אלוהים במקומות שנזקקו לו: בית א- אלוהים לא היה בגטו, לא בין מקבלי הפנים למובלים בטרנספורטים ברכבות, לא בתאי הגזים, במשרפות, לא כשעונו והומתו תינוקות טהורים, לא עם גיבורי המרד.

בבית השישי חל מפנה, הוא עובר ל"מחנה האחר" למצעדי הניצחון של "ממלכת הרשע", כשאלה משמיעים את הקריאה "אלוהים עימנו" הוא שואל שאלה נוקבת וחריפה מאוד: "האומנם שם היה ה'?" ומוסיף לשאלה ביטוי קשה ביותר שהוא בעיניי השיא בשיר - "ושותף לפשע?"

כלומר, אלוהים לא היה עם הנרצחים והנרמסים. אולי הוא היה במקום אחר, עם הרוצחים? ואם כך הוא שותף בפועל לפשע - לא רק בשל היעדר הרחמים החמלה והעזרה ומניעת הפשעים, אלא משום שהיה איתם גם מבחינת המקום, כי במקומות האחרים הוא לא היה.

לסיומת הזאת: "האומנם שם היה ה' ושותף לפשע?" יש עוצמה רבה, היא אקורד מסיים (בסימן שאלה נוקב), שאחריו לדעתי "כל המוסיף גורע".

כשהבית השביעי פותח במשפט "לא, גם משם הוא נפקד" (כמו בכל אתר בחלד) הוא מוביל אומנם לדיון תיאולוגי על קיום האל בכלל (דיון לגיטימי בפני עצמו), אבל הוא מחליש את הרושם החזק שנותר בסוף הבית השישי בשאלה הקשה המהדהדת...

הערותיו של חנוך לתגובתה של דלית לשיר

ששת בתי השיר הראשונים, מעלים את האבסורד ואת הניגוד של "אל מלא רחמים" לעומת הזוועות שהיו בשואה תחת עינו הפקוחה של אותו אל, כביכול. שני הבתים האחרונים באים לבטל את הניגוד הזה על ידי המסקנה המתבקשת: "לא, גם משם הוא נפקד כמו בכל אתר בחלד", דהיינו, הוא לא קיים כלל. למעשה, כל השיר מוביל את הקורא למסקנה זו.

בברכה,
חנוך.