הנכם צופים בגירסת הדפסה של הדף/מאמר הנוכחי.
לחצו כאן לגירסה המקורית

נשמה שנתת בי?

מאת שלומי טל

"למה?..." - "כי אלוהים..." - "ולמה אלוהים?..." - "לא שואלים שאלות על אלוהים"

תאוריית הנשמה ומדוע היא מושכת כל-כך

המוות הוא ודאי מוחלט וגם תעלומה מוחלטת. האדם, שהוא לדברי הפילוסוף היווני אריסטו "היצור היחיד המודע לעובדת היותו בן-תמותה", מבקש תשובה על התופעה הגורפת והמפחידה הזו, רצוי תשובה מנחמת.

כדי לענות על שאלות עמוקות כגון שאלת המוות ושאלת המודעות העצמית (איך זה שאני מסוגל להזיז את ידיי להרים חפץ מסוים וכדומה) נוסחה תאוריית הנשמה: התאורייה שלפיה ה-"אני" הוא ישות נפרדת מהגוף, שולטת בו, היא רצונו האמיתי והיא קיימת גם אחרי המוות. זוהי תאוריה על-טבעית: הנשמה היא יסוד אלוהי, בן אלמוות, שאינו מציית לחוקי טבע כמו התפרקות.

יתרונה של תאוריית הנשמה הוא שגורלה של הנשמה הוא כחומר ביד הדמיון האנושי היוצר. מכיוון שמדובר בישות על-טבעית, ממש כמו אלוהים, יש ביכולתנו להגיד כל שאנו רוצים עליה ואין עוררין. אפשר להגיד שהנשמה עומדת למשפט אחרי יציאתה מהגוף, ושהיא נצלית בגיהנום אם לא עמדה באמות-מידה מסוימות, שגם הן פרי דימיונו של "בעל הידע". אפשר להגיד שהנשמה זוכה להנאות בל-ישוערו אחרי המוות, וכדי לזכות בהנאות אלה עליה לעשות מעשים מסוימים, כגון להימנע מהדלקת אור בשבת או להטיס מטוסי נוסעים אל תוך מגדלים. מי יפריך כל אלה?

תאוריית הנשמה, אפוא, מביאה לאדם את הבשורה המנחמת כי המוות אינו סוף הדרך, ובידי פוליטיקאים מניפולטיביים היא משמשת נשק רב-עוצמה.

בואן של תאוריות חומריות

אחד מסממניה המובהקים של ההתקדמות המדעית במאות השנים האחרונות היא מציאת הסבר טבעי, מטריאליסטי (חומרי) לכל תופעה. אייזיק ניוטון החל בכך כשנתן הסבר טבעי, הוא כוח המשיכה, לגבי תופעה שהוסברה קודם-לכן על-ידי התייחסות להשגחה האלוהית. השיא של תהליך זה כנראה היה ב-1859, כאשר צ'ארלס דארווין הציג תאוריה טבעית, חומרית לחלוטין על היווצרות היצורים החיים, בלי להיזקק להיפותזת הבורא או שאר מעשי קסם וכישוף.

התגלית כי שינויים כימיים וביולוגיים בלבד הם שגרמו לכל הגיוון הרב שאנו רואים ביצורים החיים על-פני כדור הארץ, הטביעה את התפיסה כי אין ביקום שום שמץ של דבר על-טבעי, כי הוא טבעי לחלוטין, וסללה את הדרך להתקדמות המדע הטבעי, החומרי. לא מן הנמנע שתהליך יתנגש התנגשות כואבת בתאוריות המקודשות של הדתות, ויפלוש בסופו של דבר אף לתוך קודש-הקודשים: הנשמה.

השפעת המוח על האישיות

תחילתו של מחקר על השפעת המוח על האישיות היא ב-1848, כאשר קרתה תאונה לפועל בשם פיניאס גייג' (Gage). הוא שיגר בטעות חתיכת ברזל עבה בשעת עבודתו. הברזל חדר דרך פניו, גולגלתו ומוחו ועף השמיימה. גייג' סבל מזעזוע למשך כמה רגעים אך התאושש לגמרי. ואולם, אישיותו השתנתה לחלוטין: הוא הפך מאדם אחראי ומנומס לאדם גחמני וחסר-נימוס. הוא לא כיבד מוסכמות חברתיות כפי שכיבדן לפני התאונה. הוא היה לאדם אחר לגמרי.

המקרה של גייג' לא היה מקרה מבודד. היו עוד מקרים דומים שבהם תאונה שפגעה במוח שינתה את אישיות הנפגע. מכאן החלה לצמוח התאוריה שלפיה הנפש אינה נפרדת מהגוף.

השפעתו של המוח על אישיות האדם ברורה ממקרים פשוטים יותר, כגון שתיית אלכוהול במידה מוגזמת. דבר זה גורם לשינוי מבני במוח אשר מצדו גורם לשינוי האישיות. כמו-כן מחלות כגון אלצהיימר ופארקינסון הן דוגמאות שבהן שינוי חומרי במוח (הריסה או עיוות של תאי מוח) מביא לשינויים באישיות וביכולות השכליות. אם הנשמה היא האישיות האמיתית של האדם, לא ברור כיצד האישיות הזו נפגעת על-ידי פגיעות חומריות במוח. אבל אם, לעומת זאת, אין הנפש נפרדת מהגוף, אז ברורה השפעת שינויים כאלה. וכן, אם הנשמה היא האישיות האמיתית היחידה של האדם, לא ברור כיצד בעיות אישיותיות כגון דיכאון קליני נפתרות על-ידי נטילת התרופות - החומרים - הנכונות.

ממצאי המוות הקליני והפרכתם

בשנות ה-70 של המאה הקודמת חקר ד"ר ריימונד מודי (Moody) תופעה שבה אנשים שהיו קרובים למוות דיווחו על חוויה נעימה של יציאה מהגוף, כניסה אל תוך מנהרה, פגישה עם יישות אור אוהבת ופגישה עם קרובים שנפטרו. ד"ר מודי סבר כי חוויות אלה מוכיחות את קיומה של הנשמה ושל חיים לאחר המוות וליקט מקרים שתאמו את התאוריה הזו - כלומר, מקרים רבים שבהן דיווח בן-אדם על חוויה נעימה כזו. אף כי לא כל הקרובים למוות, אלא בערך רק כ-10 אחוזים, חוו חוויה כזו, וחלק חוו חוויה לא נעימה של אחר-המוות, מיהרו להודיע על כך כהוכחה לקיומה של הנשמה. מטיפים כגון אמנון יצחק מיהרו לאחוז בחדשות אלה כמוצאי שלל רב ולבשר עליהן כהוכחת אמיתות דתותיהם (כל אחד לגבי דתו הוא).

חוקרת אחת שעברה בעצמה חוויה של מוות קליני, סוזן בלקמור (Blackmore), החליטה לחקור האם יש הסבר טבעי, חומרי לתופעת חווית המוות הקליני. היא מצאה שאפשר לעורר את חוויית המוות הקליני על-ידי יריית נוירונים לתוך המוח הקטן. עומס הנוירונים היה גורם לתופעת המנהרה ולתופעת האור. כמו-כן הצליח ד"ר קארל ינסן (Jansen) ליצור חוויית מוות קליני על-ידי שימוש בסם-הזיה ושמו קטאמין (ketamine). אף כי עדיין קיימים היבטים מסוימים של חוויית המוות הקליני המעוררים תמיהה, אין סיבה לקבוע כי החוויה מוכיחה את קיום הנשמה. ההסברים החומריים של תופעת חוויית המוות הקליני מתיישבים יפה עם מה שידוע לנו על המוח, וגם תואמים את הממצאים על השפעת המוח על האישיות.

הטיעון הפילוסופי נגד קיומה של נשמה

מלבד זה שהיא נועדה לשמש אמונת-נוחם לאדם מפני המוות, הנשמה באה מנקודת מבט עתיקה שבה האדם הוא במרכז התעניינותו של היקום. אם כדור הארץ הוא מרכז ענייניו של אלוהים, והאדם הוא תכלית הבריאה, אז מכאן אך טבעי לשער שיש לאדם המשך קיום. כפי שאמר אמנון יצחק: "אם באנו לעולם כדי לחיות, למה אנחנו מתים?" אבל המילה הזו "כדי" היא שורשה של הנחה נושנה. אנחנו יודעים כי כדור הארץ אינו מרכז היקום, וכי האדם הוא רק אחד מהרבה יצורים אחרים שהטבע לא חולק לו שום כבוד מיוחד. האדם נספה בהמוניו באסונות טבעיים ממש כמו דגי הים. אנחנו לא מאמינים שלחיידקים ולחרקים יש נשמה וקיום מעבר לחיים אלה; אז למה שהאדם, שהוא כמוהם מבחינתו של הטבע, כן יהיה לו?

עוד בעיה שיוצרת תאוריית הנשמה היא היווצרותה של אישיות חדשה. הרי כל תינוק שנולד הוא אישיות חדשה. האם נוצרת נשמה חדשה עם לידת כל תינוק? אם נוצרת נשמה חדשה כל פעם, וכל נשמה חיה לעד, תארו לכם כמה נשמות ישנן! איך אפשר לתחזק מספר כזה של נשמות? למה הן משמשות, אם אין הן בתוך גופים?

ככל הנראה, התאוריה העל-טבעית של הנשמה, כמו תאוריית אלוהים ושאר תאוריות על-טבעיות, סופה להידחות מפני תאוריה טבעית, חומרית: הנפש אינה נפרדת מהגוף; עם מות הגוף מתה הנפש, ואין לנו חיים מלבד אלה כאן על פני האדמה. מכאן ברור כי החיים יקרים עד מאוד וחובה לשמור עליהם ככל האפשר, ולא להקריב אותם (ואת חיי אחרים!) על מזבח הבטחות העולם הבא.

הערת המערכת למאמר שלעיל (בסיועו של רז)

בחלק המדובר על החוקרת סוזן בלקמור (Blackmore) נפל אי-דיוק בתרגום. נוירון הינו תא במערכת העצבים שתפקידו להעביר קלט כלשהו (בהתאם למיקום הנוירון במערכת העצבים), להתמיר אותו לאות חשמלי ולהעביר אותו ליעדו הבא (בין אם מדובר בעצב אחר, בשריר או בגרעין במוח). ניתן לגרות נוירונים באמצעים מלאכותייים (למשל ע"י חומרים כימיים שונים, או ע"י הזרקת זרם באמצעות אלקטרודה) וכך לשנות את תדר הירי שלהם (בין אם בהגברתו ובין אם בשיתוקו, כל זאת בתלות בגורמים פיזיולוגיים שונים). בעזרת שיטות כאלו ואחרות הצליחו החוקרים, בין השאר בלקמור ויאנסן, לעורר באנשים בריאים את תופעת חווית הקירבה למוות (NDE - Near Death Experience), ולהראות, כי אין סיבה לקבוע כי עצם קיום החוויה מוכיח את קיום הנשמה (ללא קשר לעצם שאלת קיום הנשמה).

יש להבהיר, כי הנושא המתואר במאמר מתייחס לחלק מבעיה פילוסופית רבת שנים, שגילה בערך כשנות המחשבה האנושית, המכונה בעיית הגוף והנפש (או בלעז הבעיה הפסיכופיזית). עיקר הבעיה היא בהרגשתנו הבסיסית בה לכאורה להוויתנו ישנם שני פנים - המציאות הפיזית המשותפת לכל האנשים (זוהי מציאות לכאורה אוביקטיבית* שנמצאת ברשות הרבים - Res Publica) ומציאות פנימית אותה חווה כל אדם והיא אישית (Res Privata - ברשות היחיד). כבר בעבר שמו לב, כי ישנה התאמה רבה בין אותן שתי מציאויות (אם ידקרו אותנו במחט נחווה כאב), אך, נראה כי, על פניו, לא ניתן להסביר מציאות אחת באותם ההסברים והכללים של רעותה.

כדי לפתור בעיה זו הועלו בעבר אינספור גישות, כגון דואליזם, פרלליזם, שגרסו כי מדובר בשתי מציאויות נפרדות זו מזו במהותן, וגישות חומריות יותר כמו המטריאליזם והרדוקציוניזם, שלדידן מדובר במציאות אחת המוגבלת לחוקי הפיזיקה.

עם התפתחות תחום מדעי המוח (ומקרה פיניאס גייג' הינו אחד המקרים הקלאסיים בתחום זה) נראה, כי רוב הממצאים אכן תומכים בגישות המטריאליסטיות-דטרמיניסטיות של המציאות הפסיכופזית, קרי אותה מציאות פסיכית-אישית שאנו חווים יכולה להיות מבוטאת במונחים פיזיקאליים (פעילות עצבית במוח, תנועת אלקטרונים וחלקיקים תת-אטומיים וכו'), אולם העניין והשלכותיו רחוקים מלהיות סגורים וברורים בקרב הקהילה המדעית-פילוסופית (למשל, בנושא התבונה המלאכותית, או בנושא מוסר ובחירה חופשית: האם ניתן להטיל אחריות על פושע, אם מדובר בעולם מכניסטי-דטרמיניסטי, הלוא הוא "נדחף" לביצוע הפשע, ולא "בחר" לבצע אותו?).

קצרה היריעה מלפרט בנושא אולם בחיפוש קצר באינטרנט בנושא תודעה או מודעות יניב מאמרים אינספור בנושא, כמו כן תיאור נרחב ודי ממצה (אם כי מלווה בפרשנות מנקודת ראייה סובקטיבית) של הבעיה הפסיכופיזית ניתן למצוא בספרו של ישעיהו ליבוביץ' "בין מדע לפילוסופיה" (שהינו אסופת מאמרים שרובם ככולם נמצאים ברשת, למשל זה). בנוסף, דיון נרחב על תודעה מודעות ועל גישות שונות וויכוחים בפילוסופיה של הקוגניציה ניתן למצוא בספרו של צבי ינאי "בעקבות המחשבות".

* אוביקטיבית לכאורה, כיוון שניתן להתווכח ברמה הפילוסופית האם יש בכלל דבר כזה מציאות אוביקטיבית אבסולוטית, הואיל ויש צורך בתפישת המציאות ע"י הפרט (תהליך סובייקטיבי). אולם לשם הפשטות נניח כי אותה מציאות חיצונית קיימת בין אם אנו כצופים תופשים אותה או לא (מקלדת המחשב שלי נמצאת על שולחן הכתיבה, ותישאר שם גם אם אני לא נמצא ליד השולחן וחש בה בעזרת חושיי, וכל אדם אחר יוכל לחוש בה).