אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויברא האדם את אלוהים בצלמו
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

דת ההיגיון

מאת פרופסור דניאל דנט
פורסם בעיתון " The Chronicle Review"
20.1.2006
תורגם ברשות המחבר על ידי נטע פרח

לפי הסקרים, רוב האנשים בעולם אומרים כי לדת משמעות רבה מאד בחייהם. רבים יגידו, כי בלעדיה יהיו חייהם חסרי טעם. רב הפיתוי לתפוס אותם במילה, לא להגיד דבר - ולהסתלק בשקט. מי ירצה להתערב במה שמעניק טעם לחייהם? אך אם ננהג כך, הרי נמצא עצמנו מתעלמים במזיד משאלות כבדות משקל. האם ביכולתה של דת כלשהי לתת טעם לחיים באופן שנוכל לכבדם ולהעריכם? ומה באשר לאנשים הנוהים אחר מנהיגי כתות למיניהן, או כאלה שמתפתים למסור את כל חסכונותיהם לרמאים המציגים עצמם כאנשי דת? האם יש עדיין לחייהם טעם, למרות שה"דת" הזו ברמאות יסודה?

בסרט התיעודי "מארג'ו" משנת 1972, אודות הכומר האוואנגליסטי הנוכל מארג'ו גורטנר, רואים אנשים עניים המרוקנים את ארנקיהם לתוך קערה לאיסוף תרומות, כשעיניהם בורקות בדמעות שמחה, והם מאושרים "להיגאל" בידי הרמאי הכריזמאטי. השאלה שהטרידה אותי מאז ראיתי לראשונה את הסרט היא: מי ראוי יותר לגינוי - גורטנר, המרמה אנשים כדי לגזול את כספם, או יוצרי הסרט, החושפים את שקריו (בשיתוף פעולה נלהב של גורטנר), ובכך גוזלים מאותם אנשים תמימים את המשמעות שהאמינו שמצאו בחייהם? דמו בנפשכם כיצד נראים חייהם (הפרטים הבאים הם פרי דמיוני, ואינם מופיעים בסרט): סאם הוא תלמיד תיכון שנפלט מביה"ס ומתפרנס כמתדלק בתחנת דלק, ומקווה לקנות יום אחד אופנוע. הוא אוהד של קבוצת פוטבול מדאלאס, ונהנה ללגום בירה תוך שהוא צופה במשחקיה בטלוויזיה. לוסיל, שמעולם לא נישאה לאיש, אחראית למדפי המלאי בסופרמרקט במשמרת הלילה וגרה בביתה הצנוע שבו חיה מאז ומתמיד, ומטפלת באמה הזקנה. שום הרפתקאות או הזדמנויות אינן נראות באופק בעבור סאם או לוסיל, ואף בעבור רוב חברי הקהילה המאושרת שאנו רואים, אך כעת הם יצרו קשר ישיר עם ישו ונגאלו לנצח, והצטרפו לקהילה שכל אנשיה נולדו מחדש. הם פתחו דף חדש בחייהם בטקס רב רושם, וחייהם השוממים זכו להתרוממות ולהתרעננות. חייהם מספרים עתה סיפור, וזהו פרק בסיפור הגדול מכל אלה שסופרו מעולם. התוכלו לדמיין משהו אחר שהיו יכולים לקנות באותם שטרות של 20 $ שהניחו בקערת התרומות, שאף יתקרב כערכו לזה?

בוודאי, אפשר לענות. הם היו יכולים לתרום את כספם לדת הגונה, שתשתמש  בתרומותיהם לעזור לאחרים, הנזקקים אף יותר מהם. או שיכלו להצטרף לכל ארגון חילוני שהוא שחבריו מקדישים את כל זמנם, מרצם וכספם כדי להביא מזור לקצת מתחלואי העולם. אולי הסיבה העיקרית לכך שדתות הן כה בולטות בהשפעתן בחלקים נרחבים של אמריקה היא, שאנשים באמת רוצים לעזור לאחרים - וארגונים חילוניים אינם מצליחים להתחרות בדתות בקניית נאמנותם של אנשים פשוטים. עובדה זו אמנם חשובה, אך זהו החלק הקל של התשובה, וחלקה החשוב נשאר ללא מענה: מה עלינו לעשות בנוגע לאותם אנשים שאנו חושבים באמת ובתמים כי הולכו שולל? האם נותיר אותם באשליותיהם המנחמות, או נגלה להם את האמת המרה?

כמובן שדילמות כאלה מוכרות היטב גם בהקשרים אחרים. האם יש לספר לזקנה הנחמדה בבית האבות שבנה נשלח זה עתה לכלא? האם יש להגיד לילד המגושם בן השתיים עשרה, שלא נופה מקבוצת הכדורסל, כי אילצו את המאמן להשאירו בקבוצה? למרות חילוקי דעות קיצוניים לגבי נושאים מוסריים שונים, יש כמעט הסכמה כללית שיהיה זה זדוני ומרושע לנפץ את אשליותיהם של אחרים - אלא אם-כן אשליות אלה הנן הסיבה לתחלואים גדולים יותר. חילוקי הדעות מתגברים על השאלה בדבר מהותם של תחלואים אלה - וזה מביא להתמוטטות  מערך הנימוקים כולו. הסתרת סודות מאנשים לטובתם יכולה להיות חיובית לעתים, אך דרוש אדם אחד בלבד להסגיר סוד, ומאחר והדעות חלוקות באילו מקרים ראוי לנהוג זהירות, התוצאה היא עירוב דוחה של צביעות, שקרים, וניסיונות נלהבים אך עקרים להסחת דעת.

ומה אם גורטנר היה מנסה להונות קבוצה של מטיפים אוואנגליסטים אמיתיים ולשכנעם לעשות את עבודתו המלוכלכת? האם תום ליבם היה משנה את המשוואה ומעניק משמעות אמיתית לחיי אלה אותם עודדו לתרום את כספם? או שכל המטיפים האוואנגליסטים מזויפים כמו גורטנר? אין ספק שמוסלמים חושבים כך, למרות שבדרך כלל הם זהירים מכדי לומר זאת. והקתולים חושבים שהיהודים רמאים באותה מידה, ופרוטסטנטים חושבים שקתולים מבזבזים את זמנם ומרצם על דת שהיא ברובה כוזבת, וכן הלאה וכן הלאה. האם כל המוסלמים? כל הקתולים? כל הפרוטסטנטים? בוודאי שלא. בכל אמונה יש כאלה שיאמרו זאת, כמו כוכב הקולנוע הקתולי מל גיבסון, בראיון שנערך עמו על ידי פיטר בוייר בעיתון "ניו יורקר" בשנת 2003. בוייר שאל אותו אם פרוטסטנטים אינם יכולים לזכות בגאולה נצחית.

"אין גאולה לאלה שמחוץ לכנסיה הקתולית", ענה גיבסון. "אני מאמין בכך". הוא הסביר: "בוא נאמר זאת כך. אשתי היא קדושה. היא אדם טוב בהרבה ממני. היא אפיסקופאלית, כלומר שייכת לכנסיה האנגלית. היא מתפללת, היא מאמינה באלוהים, היא מכירה בישו, מאמינה בכל אלה. וזה לא בסדר שהיא לא תזכה לזה, היא יותר טובה ממני. אך זהו דברו של הכס הקדוש. ואני מאמין בזה."

אבחנות כאלו גורמות לבלבול רב בקרב שתי קבוצות של קתולים: אלה החושבים כך אך סבורים שעדיף שלא לדבר על כך, ואלה שאינם מאמינם בזה בכלל - ולא משנה מה הצהיר "הכס הקדוש". ואיזו קבוצה קתולית גדולה יותר, או רבת השפעה יותר? אין זה ידוע ולעת עתה אינו ניתן לידיעה, זהו חלק מהעירוב הדוחה.

באותה מידה אין לדעת כמה מוסלמים מאמינים באמת כי כל הכופרים דינם מיתה, כפי שכתוב בקוראן. אני מעריך שרוב המוסלמים כנים באמונתם כי יש להתעלם מהצו המורה על הריגתם של כל הכופרים. אך היות והפחד מפני ההכרה ככופר הוא מוטיב חוזר בעולם האיסלמי. כך שלא רק בנו, המשקיפים מהצד, קיים הספק.

סיבה אחת, אולי, לאמונות המסוות עצמן בשיטתיות כזו היא הניסיון להתעלם - או לפחות לדחות - את ההתנגשות בין אמונות מנוגדות, שאחרת היו מחויבות לנהוג באדיקות וחוסר סובלנות הרבה יותר ממה שרוב האנשים כיום רוצים. (כדאי תמיד להזכיר לעצמנו כי בעבר הלא רחוק היו מגרשים, מענים ואפילו מוציאים להורג כאלה שנחשדו בכפירה ברוב הפינות "המתורבתות" של אירופה.)

מהי אם כך הגישה השלטת כיום בקרב אלה הקוראים לעצמם דתיים, אך תומכים בכל ליבם בסובלנות? ישנן שלוש אפשרויות עיקריות:

  • המאקיאווליאנים הצבועים: אסטרטגית, טרם הגיע הזמן להצהרות גלויות בדבר עליונות דתית, לכן יש לחמוק מכך לעת עתה, בתקווה שניתן יהיה לשכנע בעדינות, במשך השנים, את המאמינים בדתות האחרות.
  • הסובלנים האמיתיים: אין זה משנה באמת לאיזו דת נתונה נאמנותך, ובתנאי שתאמין בדת כלשהי.
  • הרשלנים החביבים: הדת יקרה ללבם של יותר מדי אנשים מכדי שאפשר יהיה להתכחש לה, למרות שלמעשה אין בה כל טוב והיא רק מורשת היסטורית שאנו יכולים להרשות לעצמנו ולהחזיק בה, עד שתכלה מעצמה מתישהו ברבות השנים.

אין טעם לשאול אנשים במה יבחרו, מאחר והקיצוניות נוהגת תמיד בחוסר דיפלומטיות כך שנוכל לחזות מראש שרוב האנשים יבחרו באיזו שהיא גירסה של מתונה של סובלנות, בין אם יאמינו בה בין אם לאו.

אם כך, אנו מוצאים עצמנו במלכודת של צביעות, שאין ממנה דרך ברורה. האם אנו כמו המשפחות בהן המבוגרים נוהגים כאילו הם מאמינים בסנטה קלאוס למען הילדים, והילדים מעמידים פנים כאילו הם מאמינים בו כדי לא לקלקל למבוגרים את השמחה? הלוואי ומצבנו היה כה בלתי מזיק ואפילו מגוחך כגון זה! בעולם הדת של המבוגרים, אנשים הורגים ונהרגים, כשהמתונים נאלצים לשתוק מפחד ידם של הקיצוניים באמונתם, ורבים פוחדים לגלות במה הם מאמינים באמת כדי לא לשבור את ליבה של סבתא, או לא להעליב את שכניהם עד שיעזבו את העיר, או אף גרוע מכך.

אם אכן זוהי המשמעות רבת הערך שחיינו זוכים לה בזכות הנאמנות לדת זו או אחרת, הרי אין זו מציאה כה גדולה. האם בזה מסתכמת יכולתנו? האם אין זה טראגי שאנשים כה רבים בעולם מוצאים עצמם מגויסים כנגד רצונם לקשר של שתיקה?

מהן החלופות? ישנם מתונים המחויבים למסורת שבה גדלו, פשוט משום שזוהי המסורת שלהם, ומי יהיה מוכן לנהל מערכה, ולו אף זמנית, לבירור פרטי המסורת שלו, רק משום שבשוק הרעיונות, חייבים לדבוק בכל מסורת עד שאפשר יהיה לברור את המוץ מן הבר ולהסכים שזהו הטוב ביותר האפשרי, בהתחשב בכל הגורמים. דומה הדבר לנאמנות לקבוצת ספורט, וגם בכך אפשר למצוא טעם לחיים - אם לא מתייחסים לכך ברצינות יתר. אני נמנה עם אוהדי קבוצת "רד סוקס", פשוט משום שגדלתי באזור בוסטון ואני נושא עמי זיכרונות נעימים של טד ויליאמס, ג'ימי פירסול, קרל יאסטרזמסקי, פדג' פיסק ווייד בוגס, בין השאר. אני חש נאמנות נלהבת ל"רד סוקס", אך היא שרירותית ומוטה. ה"רד סוקס" אינם הקבוצה שלי משום שהם הטובים ביותר; הם הטובים ביותר (בעיניי) משום שהם הקבוצה שלי.

זהו סוג של אהבה, אך לא זאת הקיצונית, המביאה אנשים לשקר, לענות אנשים ולהרגם.

כדי לאמץ עמדה מתונה כזו, עליך לדעת לשחרר את האחיזה באמיתות המוחלטות, המהוות את כוח המשיכה העיקרי באמונות דתיות שונות. אין זה פשוט להיות מוסרי, ונראה שהדבר נהיה קשה יותר ויותר בימים אלה. נהוג היה לחשוב שרוב תחלואי העולם - מגיפות, רעב, מלחמות - אינם ניתנים לתיקון על ידי אנשים רגילים. לא היה דבר שיכלו לעשות, כך שאנשים יכלו להתעלם במצפון שקט מהאסונות הקורים בצד השני של העולם - אפילו אם היו מודעים להם. החיים לפי עקרונות המיושמים באופן מקומי יכולים להבטיח, פחות או יותר, אפשרות לחיים טובים במידת האפשר באותו זמן. אך לא עוד.

הודות לטכנולוגיה, יכולתו של כל אחד הוכפלה אלפי מונים, אך הבנתנו המוסרית בנוגע למה שנכון לעשות לא התקדמה באותה מידה. תוכלו ליצור תינוקות מבחנה או לקחת את גלולת הבוקר שאחרי כדי להימנע מהולדת ילד; תוכלו לספק את צרכיכם המיניים בפרטיות על ידי הורדה מהאינטרנט של חומר פורנוגראפי, או להעתיק בחינם מוסיקה אהובה במקום לקנות אותה; תוכלו לשמור את כספכם בחשבון בנק סודי מחוץ לגבולות ארצכם או לרכוש מניות בחברות סיגריות המנצלות את ארצות העולם השלישי העניות; תוכלו לטמון מוקשים, להבריח נשק גרעיני במזוודות, לייצר גז עצבים, ולהטיל "פצצות חכמות" בדיוק מרבי. לעומת זאת, תוכלו לדאוג שהבנק שלכם ישלח 100 $ מדי חודש כדי להעניק השכלה בסיסית לעשר ילדות בארץ איסלאמית, שאחרת לא ילמדו קרוא וכתוב, או לטובת 100 אנשים רעבים, או כדי להעניק טיפול רפואי לחולי אידס באפריקה. תוכלו להשתמש באינטרנט כדי לארגן אזרחים שיעקבו אחר סיכונים סביבתיים או כדי לבדוק את יושרם של פקידי ממשל - או לרגל אחרי שכניכם. במה נבחר, אם כן?

בפני שאלות כה קשות למענה, הדעת נותנת שנחפש תשובות קלות ופשוטות. ה. ל. מנקן אמר בציניות, "לכל בעיה סבוכה ישנה תשובה פשוטה... והיא שגויה."  אבל אולי הוא טועה! אולי כלל זהב אחד או עשרת הדיברות או רשימה אחרת של כללי עשה ואל תעשה יפתרו את כל השאלות הקשות, ברגע שנדע כיצד ליישם כללים אלה? אין להכחיש, כי לא יהיה זה קל לפרש כללים אלה באופן שיתאימו לתהיותינו. "לא תרצח" מצוטט בפי מתנגדים בשם הדת לעונש המוות, אך גם בפי חסידיו. עיקרון קדושת חיי האדם נשמע ברור ומוחלט: חיי כל אדם מקודשים באופן שווה, ואינם ניתנים להפרה; כמו המלך במשחק השחמט, אין להם מחיר, משום שאובדנם הוא גם אובדן הכול. אך למעשה יודעים אנו שהחיים אינם יכולים להיום כמו במשחק השחמט. קיימים הרבה "משחקים" המתנהלים בעת ובעונה אחת. מה נעשה כאשר יותר מחיי אדם אחד נתונים על כף המאזניים? אם לחיי כל אדם יש ערך עליון ואין להעדיף אחד על השני, כיצד , למשל, נוכל להחליט למי לתרום כמה כליות המיועדות להשתלה? הטכנולוגיה המודרנית רק מכבידה על הנושא, שהיה ידוע מאז ומתמיד. שלמה המלך פתר בעיה דומה ברוב חכמה, וכל אמא שאין בידה מספיק אוכל לילדיה שלה (שלא להזכיר את ילדי שכניה) נאלצת להתמודד עם השאלה כיצד ליישם את העיקרון הלא מעשי של קדושת חיי אדם.

 אין ספק שכל אחד עמד בפני בעיה מוסרית והתפלל בליבו, "אם רק מישהו שאוכל לסמוך עליו היה אומר לי מה לעשות!" האם אין זה בלתי אמין מבחינה מוסרית? האם אין באחריותנו להחליט בעצמנו החלטות מוסריות? אמנם כן, אך למשמעות המוסרית של מצוות "עשה זאת בעצמך" ישנן מגבלות, ואם תכריעו, לאחר התלבטויות רבות, שהחלטתכם המוסרית היא למסור החלטות מוסריות נוספות בחייכם לידי מומחה בר סמכא, הרי זוהי החלטה מוסרית משלכם. החלטתם להשתמש ביתרון של חלוקת העבודה שהציווילזציה מאפשרת לכם ולהשתמש בעזרתו של מומחה בעל ניסיון.

אנו משבחים את חוכמתה של דרך זו בכל התחומים האחרים של נטילת החלטות (אל תנסו להיות הרופא של עצמכם, לעורך הדין המייצג את עצמו יש לקוח טיפש, וכן הלאה). אפילו במקרה של החלטות פוליטיות, כגון למי להצביע, אפשר לתמוך במדיניות האצלת הסמכויות. כאשר רעייתי ואני הולכים לאסיפה בענייני עירנו, ביודעי כי היא למדה את הנושאים טוב בהרבה ממני, אני הולך בעקבותיה ומצביע לפי הוראותיה. גם אם אינני בטוח מדוע, יש לי סיבות רבות להשתכנע כי אפילו אם היינו שוקלים היטב את כל הגורמים, עדיין היא הייתה משכנעת אותי בצדקתה. האם בכך אני מזניח את חובותיי האזרחיות? איני חושב כך, אך זה תלוי בביטחוני בשיפוטה הנכון. אהבה אינה מספיקה.

לכן קיימת בעיה עם אלה המקבלים ללא ערעור את האמונה בנכונות הלימודי של עקרונות הדת שלהם: אם אינם דנים בינם לבין עצמם בשאלה האם המטיפים, הכמרים, הרבנים או האימאמים זכאים וראויים לכל הסמכויות הנוגעות לחיי צאן מרעיתם, כי אז הם נוקטים בעמדה שאינה מוסרית מבחינה אישית.

זוהי אולי המסקנה המזעזעת ביותר בחקירתי את תפקיד הדת בחיינו, ואיני נרתע ממנה, למרות שהיא יכולה לפגוע ברבים החושבים עצמם למוסריים ביותר. נהוג לחשוב כי יש לקבל ללא ערעור את כללי המוסר המוקנים על ידי כוהני הדתות השונות מאחר - אם נגיד זאת בפשטות - ואלה דברי אלוהים חיים (כפי שהם מפורשים תמיד בידי "המומחים" שהוסמכו על ידינו). אני טוען את ההיפך, לאמור שכל אחד הטוען שאין לערער על נכונותה של מצווה דתית כלשהי ואין לפקפק בה, פשוט משום שכה אמר אלוהים, או משום שכך כתוב בתנ"ך, או משום ש"בזאת מאמינים כל המוסלמים (הינדים, סיקים...), ואני מוסלמי (הינדי, סיקי...)", אלה הטוענים כך אינם מאפשרים לאחרים להתייחס אליהם ברצינות, מרחיקים אותם מהשיח המוסרי, מקבלים את העובדה שאין מתייחסים ברצינות להשקפותיהם שלהם והן אינן ראויות לדיון נוסף, למרות שאין זה כך.

הטיעון הוא ברור. נניח שיש לי חבר בשם פרד, אשר (למיטב הכרתי שנשקלה בזהירות) צודק תמיד. אם אומר לכם כי אני מתנגד למחקר בתאי הגזע משום ש"חברי פרד אומר שזה מוטעה, וזהו זה", תסתכלו עלי כאילו החטאתי את עיקר הדיון. לא סיפקתי כל סיבה שתוכל להניח את דעתכם. נניח כי אתם מאמינים שמחקר תאי הגזע הוא מוטעה, כי אלוהים אמר לכם כך. אפילו אם הנכם צודקים - כלומר, אפילו אם אלוהים קיים ואמר לכם אישית שמחקר תאי הגזע מוטעה - אינכם יכולים לצפות מאחרים, שאינם חולקים עמכם את אמונתכם או ניסיונכם, שיקבלו זאת כטיעון. העובדה שאמונתכם כה איתנה עד שאינכם יכולים לנהוג אחרת מראה (אם באמת אינכם יכולים), שהנכם פסולים לשכנוע מוסרי, והולכים  כסומים אחר מה שאינו נתון לשינוי. ואם תטענו שהנכם יכולים, אך לא תשקלו טיעונים בעד או נגד הכרתכם (כי כה אמר אלוהים, ויהיה זה חילול הקודש אף להרהר באפשרות שהוא טועה), תימצאו מודים בסירובכם העיקש לציות לפי התנאים המינימאליים של ויכוח הגיוני. בכל מקרה, הכרזתכם בדבר השקפותיכם המוצקות הנה בגדר העמדת פנים שאינה במקומה, היא חלק מהבעיה ולא חלק מהפיתרון, ואנו, כל השאר, נצטרך לעקוף אתכם כמיטב יכולתנו.

שימו לב כי עמדתי אינה מגלה יחס של אי כבוד או פוסלת מראש אפשרות שאלוהים אמר לכם. אם אלוהים אמר לכם, הרי חלק מהבעיה שלכם הוא לשכנע אחרים, שאליהם אלוהים (טרם) דיבר. אם הנכם מסרבים או אינכם יכולים לקבל זאת, הנכם מאכזבים את אלוהים, במסווה של אהבה חסרת ישע. הנכם יכולים לסגת מהדיון - זאת זכותכם - אך אז לא תוכלו להאשים אותנו אם איננו "תופסים".

אנשים רבים האדוקים בדתם משתוקקים תמיד להגן על אמונותיהם בבית הדין של חקירה בדרך ההיגיון והשכנוע. להם לא יהיה קשה כלל לקבל את הערותי - לבד מן הצורך לעמוד בפני ההחלטה הדיפלומטית, האם להצטרף אלי בניסיון לשכנע את הפחות הגיוניים המשתייכים לדתם, בכך שהם גורמים לדת נזק בחוסר נכונותם להתפשר.

למרבה הצער, לאנשים בעלי כוונות טובות כאלה אין השפעה יתרה על החברים הקיצוניים יותר בקהילתם. במובנים רבים הם פוחדים מהם, ובצדק. למוסלמים המתונים אין כל הצלחה בהתמודדות כנגד גל התנועות האיסלאמיות הקיצוניות, אך גם המתונים שבין הנוצרים, היהודים וההינדים מגלים חולשה כנגד הדרישות והפעולות המזעזעות של היסודות הקיצוניים שבדתותיהם.

הגיע הזמן שהמתונים בכל האמונות ימצאו את האומץ לשנות את המסורת המכבדת אהבת אלוהים חסרת ישע - בכל מסורת שהיא. אין היא רק חסרת כבוד, אלא אף בלתי נסלחת. היא מחפירה. הנה מה שעלינו לומר לאנשים הנוהגים לפי מסורת כזאת: ישנה רק דרך אחת לכבד את מהות הצו המוסרי האלוהי כביכול. לבחון אותו לאורה המלא של התבונה, תוך שימוש בכל העדויות העומדות לרשותנו. אל הנהנה מסגידה עיוורת אינו ראוי להערצה.

דניאל דנט הוא פרופסור ומנהל המרכז ללימודים קוגניטיביים באוניברסיטת טאפט. מאמר זה הוא עיבוד מספרו "שבירת הקסם: הדת כפלא של הטבע", שייצא לאור בחודש הקרוב בהוצאת ויקינג. הזכויות שמורות לדניאל דנט, 2006.


מרץ 2006


חברים ב- עוצב על ידי