האסטרונומיה בעת העתיקה
על הרצאתו של פרופ' צבי מזא"ה
מביה"ס לפיסיקה ואסטרונומיה, אוניברסיטת תל-אביב
במסגרת סדרת ההרצאות בנושא
מסע אסטרונומי אל עולמות רחוקים
3.3.2004
רשם והוסיף מקורות ואיורים: פרופ' דן מלר
קישור להקדמה
קישור לתגלית בינלאומית של פרופ' מזא"ה
את הראשונה בסדרת הרצאותיו הקדיש פרופ' מזא"ה לאסטרונומיה של העת העתיקה.
בצדק הדגיש המרצה, שאין הוא בא למתוח ביקורת על גישתם ודעתם של אנשי המדע של
העת העתיקה, אלא להציג את הידע המופלא שהצליחו לרכוש בזכות תצפיות אין-ספור,
חשיבה נכונה ונבונה, לכושר אנליזה של ממצאי התצפיות, ויישומן למסקנות מדעיות-
מעשיות כבר אז, לפני אלפי שנים.
מדע האסטרונומיה צבר תאוצה בעיקר הודות לאנשי המדע ביוון העתיקה, שעל אף העדר
ידע, אמצעים וכלים מדעיים השכילו להשתמש בתבונה וביעילות בחושיהם, ולהסיק
מהנתונים שהתקבלו את המסקנות הנכונות, והמעשיות עבורם. בדרך זו הצליחו למדוד
מרחקים על פני כדור הארץ ובינם לבין אובייקטים שראו עיניהם ברקיע מעל.
הטלסקופ של גליליאו, 1609
גלילאו גליליי על בול איטלקי
הטלסקופ הראשון הומצא ע"י גליליאו, בשנת 1609. אמנם גם בלעדיו אפשר להתבונן בכיפת
השמים שמעל לראשנו, לצפות, לחשב ולהסיק מסקנות. באותן תקופות, כאשר החשמל
כאמצעי תאורה טרם נוצר להפריע ולעמעם את מראה השמיים בלילה חשוך, ניתן היה
לראות הרבה יותר מכפי שניתן לראות כיום בלא מיכשור. הידע שנרכש נאגר במשך מאות
שנים, עד שהצטבר והתגבש לדעה מדעית ולמסקנה מעשית. כבר הקדמונים ידעו,
שהכוכבים שמעל מסודרים בסדר קבוע, וכי כיפת השמיים על תכולתה, איננה קבועה אלא
מסתובבת. הם גם ידעו, שכוכב אחד ניצב קבוע במקומו - כוכב הצפון, וכל האחרים נעים,
במסלולים ובקצב שניתן לחשבם, שוב - הודות לצפייה קפדנית ומתמדת, ולחשיבה נבונה
ויצירתית. כך ידעו הספנים הקדומים, הפיניקים והיוונים, לנווט את ספינותיהם, על פי
הזווית שנוצרה בין נקודת הימצאם לכוכב הצפון. כך נמצאו ונקבעו קווי הרוחב במפת
העולם.
אנימציה יפה ניתן לראות באתר הבא, המדגים את התנועה הסיבובית של הכוכבים סביב לכוכב
הצפון, שנמצא בנקודה קבועה ברקיע:
http://www.wwnorton.com/earth/flash/1_2.swf
עד מהרה למדו הקדמונים, שהכוכבים במערכת הכוכבים אינם זהים, ויש בהם כוכבי-שבת
וכוכבי-לכת, וכי גם תנועתם המתמדת של אלו האחרונים איננה זהה לתנועת כלל הכוכבים.
שבעה היו כוכבי הלכת באותם זמנים - שמש (Sun), ירח (Moon), כוכב חמה (Mercury),
הקרוב מכל האחרים אל השמש, נוגה (Venus), מאדים (Mars), צדק (Jupiter) ושבתאי
(Saturn). שבעה כוכבים כנגד שבעת ימי השבוע, ששמותיהם נגזרו מאותם שורשים (שמש
= Sun=Sunday, שבתאי = שבת, (Saturn=Saturday וכו').
כוכב נוגה
מאדים, כוכב הלכת הקרוב ביותר לארץ
צדק
שבתאי
על פי ההשקפה בעת העתיקה, היה כל כוכב-לכת אחראי ליום מסויים מימות השבוע,
והאסטרולוגיה בעת ההיא היתה חלק בלתי נפרד מהמדע של אותם זמנים. עד היום קשה
לרבים מבני האדם להיפרד מהאסטרולוגיה כמקור חיזוי של גורלם ועתידם, ולקבלה
כתחום שאינו מדעי.
מידע נוסף בעברית על כוכבי הלכת:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%95%D7%9B%D7%91_%D7%9C%D7%9B%D7%AA
http://www2.yarden.ac.il/bloss/astrotour/solar/observe.htm
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=158879
המזלות - הביטוי האסטרולוגי של הכוכבים - במפת השמיים
ידע היה בתחום השגתם של קדמונינו גם לגבי השמש והירח, שתנועתם גרמה, בזמנים
מסויימים, לליקוי חמה ולליקוי לבנה. הם אף הבינו את סיבת הליקוי: הסתרת אחד
מאותם שני גרמי-שמיים מעינינו ע"י הגורם האחר: הסתרת חלק מהשמש ע"י הירח,
ולהיפך. תלס היווני אף השכיל לנבא את מועד ליקוי החמה, בשנת 585 לפני הספירה. הם
גם ידעו שלירח אין מקור אור משל עצמו, והאור הנוגה עליו בעינינו מקורו בשמש.
תלס - 624 עד 547 לפני הספירה, ראה גם
http://www-gap.dcs.st-and.ac.uk/~history/Mathematicians/Thales.html
ליקוי חמה, 1973
ליקוי לבנה
מצגות של ליקוי לבנה:
http://www.cnn.com/interactive/space/0001/lunar/lunar.swf
http://gbz.users2.50megs.com/luneclipse2001.htm
השמש, ששימשה מקור יחיד לאנרגיה ולאור, והיא שקבעה לאדם את סדר יומו ואת שעות
עבודתו, נתפסה על-ידי חלק מהאנושות כמהות מיסטית, ופולחן השמש והחגיגות לכבודה
היו אירועים מקובלים בעולם העתיק.
מבנה האבנים הקדום בסטונהנג', דרום אנגליה
המיוחס לפולחן השמש של הקלטים
בקיעת קרני השמש מבעד לאבנים בסטונהנג'
כבר בעת העתיקה זיהה האדם את המחזוריות של שעות היממה ושל מחזורי החודש
והשנה. כמו כן למד, כי מערכת האור בימות השנה איננה קבועה: שעות האור ביממה
מתקצרות במסלול הדרגתי, עד ליום הקצר ביותר, ושוב חוזרות ומארכות בהדרגה עד ליום
הארוך ביותר. חגיגות החנוכה והכריסטמס, ב-24-22 בדצמבר, מקורן בחגיגות היום הקצר
ביותר ותחילת התארכות היום לאחר מכן. המשמעויות הדתיות חברו להן בתקופות
מאוחרות יותר.
ממצאים רבים שנצפו ונמדדו בידי האסטרונומים של העת העתיקה התבררו כנכונים, אבל
הפרשנות בדבר מהותם ומקורם היתה שגויה. הטעות העיקרית היתה של אריסטו, שמודל
החשיבה שלו שלט ביוון העתיקה. אריסטו אימץ את התיזה התנ"כית בהבנת המושג
"רקיע". ה"רקיע" לדידו היה מהות ממשית, פיסית-חומרית, ולא רק מונח לשוני, שבא
לתאר מראה-עיניים. על-פי ספר בראשית, הרקיע הוא חייץ בין המים שמתחתיו, עולמנו
שלנו, לבין המים שמעליו. אריסטו גרס, שכל הדברים המשתנים והניתנים לשינוי מצויים
בעולמנו אנו - העולם שמתחת לרקיע, בעוד שמעל לרקיע מצויים כל הדברים הקבועים,
הנצחיים. בעולם הקבוע מצויים, כמה מובן, האלים, ומתחת להם - בני תמותה. הרקיע
היה, על פי אותה קונספציה, מסך חומרי כיפתי, בתוכו משובצים כוכבים כיהלומים בכתר.
אריסטו, על בול יווני - 384 עד 322 לפני הספירה, ראה גם
http://www-gap.dcs.st-and.ac.uk/~history/Mathematicians/Aristotle.html
הכוכבים, הנראים לעין האדם בתפזורת חסרת-סדר, נקבצו וסודרו בידי האסטרונומים
היווניים לקבוצות, שכונו בשמות שונים, דמיוניים לחלוטין: העגלה הגדולה והקטנה,
אוריון, שור, כלב וכיוצ"ב. אין כל קשר, כמובן, בין כוכבים בקבוצה מסויימת בינם לבין
עצמם, או בינם לבין קבוצות אחרות. סידור זה איפשר זיהוי חוזר של תופעות גרמיות,
ויצירת שפה משותפת למדענים או לספנים בדברם אודות כוכבי השמיים הנראים לעין.
תנועת חלק מגרמי השמיים, מעבר ל"רקיע" של אריסטו, היתה אחת מנקודות הכשל
בתפיסתו את היקום. את השלמת התנועה הסיבובית של השמש, החייבת לעבור - גם
להבנתם - במסלול ש"מעלינו" בלילה, הסבירו הקדמונים בכך, שהשמש עוברת מעל לרקיע.
מעבר לקונספציות השגויות, היו ליוונים הקדמונים הישגים מרשימים בתחום המדעי. הם
הצליחו, למשל, לקבוע בדייקנות רבה את היקף כדור הארץ בעזרת הכוכבים, ליתר דיוק -
בעזרת כוכב הצפון. המדידה נעשתה בשני מקומות מסויימים. בכל מקום נצפה כוכב הצפון
כנקודת מוצא ראשונה, ונמדדה הזווית ממנו ועד לזניט, כנקודת מוצא שנייה (הזניט הוא
הנקודה ברקיע שנמצאת בדיוק מעל לראשו של האדם. כוכב הצפון הוא נקודה קבועה,
והזניט משתנה ממיקום למיקום). זווית זו, יחד עם המרחק שבין שתי נקודות המדידה,
איפשרו לארטוסתנס - 200 שנה לפני הספירה - את החישוב האריתמטי הפשוט של היקף
כדור הארץ - 40 אלף קילומטרים, והוא היה הראשון שהעז לחלוק על התפיסה
הגיאוצנטרית, לפיה הארץ מהווה את מרכז היקום, והציע את השיטה ההליוצנטרית,
המעמידה את השמש במרכזו של עולם הכוכבים(*).
מדידת יחסי המרחקים מכדור-הארץ לשמש ולירח
בידי אריסטרכוס, 310 עד 230 לפני הספירה, ראה גם
http://www-gap.dcs.st-and.ac.uk/~history/Mathematicians/Aristarchus.html
גדול האסטרונומים של יוון העתיקה, וזה שנחשב אחד מהגדולים בכל הזמנים, היה
היפרכוס - 120-190 לפני הספירה. הוא אמד לראשונה את גודל הירח ואת מרחקו מן הארץ
בדיוק מניח את הדעת, וקבע את אורך החודש הסינודי עד לדיוק של שנייה אחת, ואת אורך
השנה הסידרית עד לדיוק של 6 דקות(*).
היפרכוס, גדול האסטרונומים של הזמן העתיק, 190 עד 120 לפני הספירה
היפרכוס על בול יווני
היפרכוס וכלי התצפית שלו. ראה גם:
http://en.wikipedia.org/wiki/Hipparchus
http://www-gap.dcs.st-and.ac.uk/~history/Mathematicians/Hipparchus.html
ליל כוכבים - ציור מאת וינסנט ון-גוך, 1890-1853
Starry Night, Saint Remy, 1889
שמן על בד, המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו-יורק
------------
(*)
האנציקלופדיה העברית, תשכ"ה, כרך רביעי, עמודיות 784-779.
אפריל 2005
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
