אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

שדון המזל

סיפור מאת אריה גל

(הודפס ב- "צומת השרון" בדצמבר 1998)

איך תמיד קינאתי בדתיים, שאמנם אסור להם זה ואסור להם זה, אבל לפחות יש להם תמיד את הידיעה שהם לא לבד, ושיש מי ששומר ויש מי שמשגיח. ומה כבר יכול להיות יותר טוב מזה?

עד שבשבת נסעתי, עם כמעט כל המשפחה (חוץ מהילד שגמר צבא וירד לאילת לעבוד) לשפיים.

נסעתי כי קראו לי מ"עם חופשי", כי ביבי שאל בלעג - אחרי פסק הדין שמותר לקיבוצים לפתוח בשבת - אם הקיבוצים זה לא יהודים, וגם בגלל שאייכלר שאמר שחילונים הם כמו נאצים. אז קראו לי כי צריך לעמוד ולהראות שעוד יש פה גם כמה אנשים, שכאשר יורקים עליהם הם לא רק מרכינים ראש ומחייכים במבוכה ואומרים שיורד גשם.

אז כמובן שהגענו הרבה קודם, ושוטטנו וקנינו כמה ספרים, וטעמנו בשוק, ועלינו לרחבת ההיפר-סטורס, והאשה והבת עצרו לעמוד בתור לקנות לעצמן קראפ צרפתי, ואני המשכתי לשוטט טיפה הלאה. ושם הוא היה, שדון המזל שלי.

דוכן אחד קטן, בין אלף אחרים. שולחן אחד, מכוסה מפה סגולה כהה, ועליו כמות בל תיאמן של פיסלוני עץ זעירים, עזי צבעים, הגרוטסקיים ביותר שראיתי מימי. קיפודי עץ משונים באדום וצהוב עם קוצי עץ כתומים. דרקונים קטנים ומוזרים, סגולים וירוקים, פרי מוח פורה שיכול ללמד גם את סלבדור דאלי דבר אחד או שניים. ולגמרי בחזית, כולו אולי שישה סנטימטר, עמד והתבונן היישר אלי, שדון המזל שלי.

כחול כהה. של ים בלילה. עם סגול ואדום. ואם דומה בכלל למשהו אז אולי לגרמלין. כחול כהה וסגול ואדום עם ארבע רגליים ואזניים אופקיות גדולות כמו של גרמלין, ושתי כנפיים וידיים גדולות, וקרניים וחדק של יתוש מסרט מצוייר, ועל ידו, בכתב יד, שלט קרטון קטן : "שדון מזל. מגרש שדים רעים."

ופשוט היישיר מבט אלי וכל כך מוזר וכל כך חמוד וכל כך מכוער, כמו שעושים את התרופות כל כך מרות, שיהיה ברור שאם זה כל כך מר זה בטח אפקטיבי. ואני עמדתי ולרגע גיחכתי אליו בחשאי בחזרה, ואז קרצתי לו וכמעט רצתי אל הקראפ ואמרתי : "היי, אני הולך לקנות לנו שדון מזל!"

והבת שלי נדלקה תכף, והאשה עשתה פרצוף מזלזל של "אויש, אתה!" אבל כנראה נדלקה גם היא, וכבר קיבלו את הקראפ שלהן וחזרנו, ושם עדיין היה, מסתכל עלי בעין ממזרית, כקושר. ואני שילמתי וחפנתי אותו משם בעדינות, ובטח שלא קרצתי לו כשאשתי מסתכלת עלי, אבל הבנו אחד את השני וחייכנו בפנים. ועכשיו הוא יושב אצלי על המזנון וללא ליאות צופה יום ולילה בחצי חיוך על כל הבית, ואני קורץ לו בסתר כל פעם שאני עובר, והוא מרחיב מעט את החיוך וקורץ בחזרה, ומהמקום שלו על המזנון הוא צופה בעין חדה ועירנית על כל הבית, ומגרש בנחרצות ואהבה שדים רעים. ואני מחייך לי ורגוע, ויודע שיש מי ששומר ויש מי שמשגיח. וכולה בעשרים וחמישה שקל. שווה, לא?


נובמבר 2007



חברים ב- עוצב על ידי