הנכם צופים בגירסת הדפסה של הדף/מאמר הנוכחי.
לחצו כאן לגירסה המקורית

מכתבים לנעמי

משחק זהו פורים קטן

שלום נעמי

ה"הופעות" שלך ושל רחל חברתך מול המראה בחדרה, שבות ומעלות על דעתי את השחקנים. אתן, בעצם, מגלמות דמויות וגם אם הן דמויות תנ"כיות - יש כאן מרכיב של משחק, המאלץ אתכן להגיע להכרעות "מקצועיות". למשל, דוד המלך יכול לומר אותו טקסט עצמו שהוא אומר בכתובים, אבל את ורחל, "השחקניות" בוחרות בהכרח באיזה אופן יאמר אותו: האם בכעס? האם ברוך? האם בצער? ומה יעשה בידיו כשהוא פונה לעם? איזו ארשת ילבשו פניו?

ומכאן ששוב אנו עוסקות באחד ממקצועות הקולנוע, וגם התאטרון והטלוויזיה. משחק זהו פורים קטן: השחקן מופיע כשהוא מחופש למישהו אחר. מה שנקרא גילום דמות, או תפקיד. שחקן צריך להצטיין לא רק בהבנת הנקרא, אלא גם בהבנת מה שאפילו לא נכתב. הוא צריך להביע כל מה שנאמר במלים, ויחד עם זאת להביע גם דברים אחרים לגמרי, אפילו מנוגדים.

לדוגמא: ילדה בסרט אומרת למורה "כן, זה היה שיעור מאוד מעניין" וביד המוסתרת מן המורה היא אוחזת במחברת בכוח ובזעם, פרקי אצבעותיה מלבינים, וניכר שהיא מתאפקת לא לקמט ולהשליך אותה.

מטרת השחקן איננה להרגיש כמו הדמות שהוא מגלם ולהזדהות איתה, אלא להשפיע על הצופה לחוש כלפיה אהדה, חמלה, זעם, רוך. לשם כך השחקן משתמש במבט, בתנועות ובכל חלקי גופו. אפילו תנודה קלה של העפעף או התרחבות הנחיריים ברגע הנכון, יכולה לעורר ריגוש.

אני יודעת שבסרטים שנעשים אצלכם, דוגמת "הנקמה היהודית" שהזכרתי במכתב קודם, לא מופיעות נשים. לכן אני רוצה לספר לך על ז'אן מורו, שחקנית צרפתיה האהובה עלי. היא מצליחה לעורר אלף רגשות בבת אחת. כלומר, בשעה שהצופה מרחם עליה משום שנקלעה למצב ביש, הוא גם כועס עליה, כי היא מתעתעת בגיבור שלצידה, וגם אחוז סקרנות, כי היא נראית מעניינת וצופנת הפתעות. וכשהיא מצליחה לחולל את כל אלו, היא גם יוצרת תחושה שמתחת לדברים הגלויים נמצאת עוד ז'אן מורו אחת, ועוד אחת...

אם בכל זאת יתאפשר לך לצפות באחד מסרטיה, הרשי לי להמליץ על ג'יל וג'ים הנהדר של הבמאי פרנסואה טריפו, שם היא גם שרה. זוכרת את לואי בונואל, הבמאי שהזכרתי באחד המכתבים הקודמים? היא מופיעה בסרטו יומנה של חדרנית.

כל העושר הקולנועי הזה זמין בספריות וידאו, ואני אשמח להדיח אותך לדבר תרבות שכזה.

    בחיבה
    אורה לב-רון

 


אוקטובר 2006