מצבה של מדינת ישראל חמור כיום - מבחינת מעמדה בעולם ותדמיתה בעיניו - משהיה מעודה.

מדוע?

משום שמעמדה הורע כל-כך, עד שכיום לא מעשה זה או אחר, או מדיניות כלשהי, שישראל נוקטת, נתונים לביקורת, אלא עצם [שאלת] קיומה.

זה מצב חדש, שכולו שלילי - ואינו מוצדק מעיקרו.

מדינת ישראל פועלת - ביסוד דרכה ומפעלה - על-פי עקרון זכות ההגדרה העצמית וזכות ההגנה העצמית - זכויות השמורות וקיימות מכוח המוסר הטבעי וחוקי משפט העמים, לכל אדם וכל שכן לכל אומה ומדינה.

כל הפועל לשלול מישראל את זכות ההגדרה העצמית ואת זכות ההגנה העצמית - זכויות-היסוד הלגיטימיות ביותר לאדם ולאומה בימינו - פוסל את הלגיטימיות העצמית שלו, ושולל מעצמו כל זכות מוסרית.

עולמו הרוחני של אדם הוא רשות-היחיד שלו, ואין לאיש חזקה בו זולתו.

מעמדם המידרדר של החילונים בישראל הולך ונדמה למעמדה המתערער של ישראל בעולם.

כרגיל וכצפוי, מיד יקפצו ב'זעזוע' וב'תדהמה' ויאמרו: חוצפה! מה פתאום?!; מה זה קשור?!; מה/איך אתה משווה?!

הנה אני משווה:
ב-8.6.2010 שודרה במבט (הערוץ הראשון) כתבה על הפגנת-מחאה של תושבים חילונים ברמת-אביב נגד פעילות מיסיונרית אינטנסיבית וקבועה של תנועה חרדית ידועה בשכונתם ובשכנותם.

בעימות הרחוב ששודר בכתבה שטחו החילונים באוזני הכתב את טענותיהם הצודקות והמוצדקות (התגוננותם מפני השתלטות חרדית-דתית - מעשית ונפשית - בשכונתם על חייהם ועל נפשות ילדיהם). אדם דתי, שניצב שם ושמע את דברי החילונים, נד בראשו (כביכול בעצב) ואמר: "זאת שנאת-חינם. הערבים ישמחו לשמוע ולראות זאת. זאת רק שנאת-חינם" (מצד החילונים כמובן).

ביטוי עתיק זה - שנאת-חינם - צף ועולה אוטומטית כמענה-מחץ משתיק-כול ומשתיק-קול, בכל פעם ופעם שחילונים (במקום כלשהו בארץ) מוחים (אם הם בכלל מעיזים, לאחר שכנראה כבר באו מים עד נפש ביישובם-שכונתם) על השתלטות [ואין לזה שום מונח אחר!] חרדית-דתית מכוונת ושיטתית על חייהם ועל חיי ילדיהם.

[על היפוכה של שנאת-חינם - אהבת-חינם - במאמרו המעניין של גלעד זליבנסקי: האם אהבת חינם ניתנה לנו מהר-סיני או מאירופה?]

[כל] אדם באמונתו יחיה - כלל גדול הוא, בתנאי שהוא חל על הכלל [ולא רק על מאמיני הדת].

על-פי כל קנה-מידה, מחאת החילונים היא לעולם פעולה תגובתית - תגובת-מחאה מאוחרת ונדחית, וגם מאופקת יחסית, על פעילות דתית מיסיונרית מתמשכת ומתגברת. כלומר, מדובר בשני צדדים, שיחסיהם לעולם מקובעים בתבנית אחת: עוקץ (הצד הדתי) ונעקץ (הצד החילוני); יוזם - העוקץ הדתי - ומתגונן - הנעקץ החילוני; מתקפה מול מגננה.

והנה, בכל פעם שהצד המותקף (=החילוני) סוף-סוף מעז להגן על עצמו, על אורח-חייו ועל חיי ילדיו ומשפחתו, על ריבונותו הנפשית והקיומית ועל מרחבו הרוחני (וכל אלה הם-הם היוצרים את ההגדרה העצמית של אדם!) - מיד באה אותה מַנטרָה קיבעונית מדוקלמת מפי 'נשמות טובות' למיניהן (חרדים, דתיים, מסורתיים, חילונים-מזויפים, חילונים-אבל): זאת שנאת-חינם. אבוי!

כלומר: כדי למנוע מעצמו האשמה אוטומטית זו (שנאת-חינם) - על החילוני להימנע מכל תגובת-מחאה ומכל מעשה-התנגדות לפעילות דתית כלשהי, שמא יואשם שוב ושוב ושוב בשנאת-חינם, ויתרה מזו - בתסכול עצמי ובשנאה עצמית (1).

מן הצד החילוני מצופֶּה אפוא - מראש ומלכתחילה - לשתוק ולשתק את עצמו; להשלים בהכנעה עם כל הפעולות הדתיות-חרדיות שאינן לרוחו, לקבל בהתמסרות גמורה ובכניעה מלאה כל גזרה דתית שישיתו עליו 'אוהביו' החרדים-דתיים מבקשי-נפשו, לוותר כליל על כל התנגדות להשתלטותם של 'ידידיו' עליו ועל נפשו ונפש בני-משפחתו.

היינו:
התוקף התוקפני משריין לעצמו מראש חופש-פעולה של מאה אחוז; לעומת זה, למותקפיו הוא מתיר ומותיר מרחב-תגובה של אפס אחוז. 'סימטרייה' חד-צדדית מושלמת - ומציאוּת מעוקמת. במציאות המעוותת הזאת מותר בהחלט לאנוס אותך [=את החילוני] - וממך אפילו זכות הזעקה ['אונס!'] נשללת.

מתוך הספר "ציידי הנפשות", מאת צופיה ודן מלר
בהוצאת זמורה-ביתן, 1998

שני עניינים יסודיים ביותר בחיי האדם, עקרוניים ומהותיים, דורשים המיסיונרים החרדים-דתיים - וכל תומכיהם למיניהם - מן החילוני:

	א.	לוותר על הגדרתו העצמית [=חילוני - שהרי הם תובעים ממנו להשתנות מ'חילוני' ל'דתי', או, לפחות, ל'מאמין' ו'מסורתי' - הגדרות נרחבות וכוללניות, אך הדת היא שבמרכזן; ולא אחת נשמעת האמירה מן הצד הדתי אל החילוני, קרבן התעמולה: 'הרי אנחנו יודעים שבעומק נשמתך אתה בעצם מאמין'. או הביטוי הנלעג והבזוי, שגם רבנים 'גדולים' אינם מהססים לפלוט: חילוני הוא תינוק שנשבה, נעבּעך...];
	ב.	לוותר על זכותו להגן על עצמו מפניהם [שהרי כאמור אם יהין להתגונן מפניהם - בפעולות-מחאה ועוד - מיד יואשם בשנאת-חינם - ולך תוכיח שאינך 'שונא' (=במהות) אלא מתגונן (=בהגדרה) בלבד. מובן שאיש לא ישמע לך, שהרי 'שנאת-חינם' הוא מושג יהודי עתיק וחביב מאין כמוהו, ואם אפשר להדביקו לך (=החילוני) - איש לא יוותר על זכות נעלה ונפלאה זו ועל תענוג נפשי זה...].

[אגב: בתשעה באב בכל שנה - במשך 48 שעות לפחות - נערך בארץ פסטיבל חגיגי-תקשורתי-עממי סביב המושג הזה - שנאת-חינם, לשם 'תיקון' כביכול. למחרת, כמובן, הכול חוזרים לשגרה ה'ברוכה' - שונאים וגזענים בלבד. על תשעה באב - במאמרו המצוין של רון סואן: טירוף ושמו ט' באב.]

'חיה ותן לחיות' הוא המוטו החילוני לחיים אנושיים מכובדים ומכבדים בחברה מתוקנת ובריאה. ראוי שכל בן-תרבות יאמץ מוטו זה, והמסרב לאמצו - אין התואר הנכבד 'בן-תרבות' יאה לו.

הוא שפתחנו בו ואמרנו מלכתחילה:

המיסיונרים החרדים-דתיים וכל לגיונות תומכיהם דורשים מן החילונים לוותר בדיוק על מה שדורשי רעתה של מדינת ישראל תובעים ממנה:

לוותר על זכות ההגדרה העצמית שלה כמדינה יהודית-ציונית - ועל זכות ההגנה העצמית שלה מפני אויביה [ואל-נא יזעקו בזעם: 'זה לא אותו דבר! הלוא כלפי ישראל מדובר ברצון להשמיד חיים, בפיקוח-נפש ממש!'. נכון, אך מצד העיקרון, ומבחינה מהותית, עם כל ההבדלים הרבים - זה בדיוק אותו דבר (2)].

ואיך מדינת ישראל מגיבה על דרישות הרסניות אלו - בהסכמה? בהכנעה? בשיתוף-פעולה? לא ולא!

היא לוחמת, מתנגדת, נושכת ושורטת, בועטת ויורקת, מגייסת כל אדם, ארגון ומדינה שמוכנים לבוא לעזרתה (כלומר, משתמשת בכל כלי המאבק שבידה, בארץ ובחוץ-לארץ, בידי יהודים ושאינם יהודים כאחד). היא מתעלמת במפגיע, במופגן, בהתרסה, מכל דברי הגנאי והבוז, האיבה, ההעלבה והמשטמה המוטחים בה מכל עבר וכל יום, ועושה את שלה - מגינה על זכותה הבסיסית להגדרה עצמית ועל זכותה הטבעית להגנה עצמית.

וזאת וכך החילונים צריכים לעשות: מדינתם היא מוֹרָתָם. היא דגם-המופת שצריך לעמוד נגד עיניהם. מישראל [=מדינתם] עליהם ללמוד - וכן [בדיוק] לעשות. עליהם לעמוד על זכותם להגדרה עצמית [=חילונים] ועל זכותם להגנה עצמית [=מפני מבקשי-נפשם, חובבי 'שנאת-החינם' מטעם הדת היהודית ובשמה].

וכמו מדינת ישראל - עליהם להשתמש בכל הכלים החוקיים שבידם ולנצל את כל דרכי המאבק החוקיות שברשותם.
מי שנאבק למען זכות ההגדרה העצמית ולמען זכות ההגנה העצמית שלו - הוא הצודק והוא הצדיק; ומי שמבקש לשלול זכויות אלו ממנו - הוא כל מה שלהפך מזה.

על הצדיקים והצודקים להיאבק אפוא על זכויותיהם - בכל מקום, בכל עת ובכל עוז. זו זכותם - זו צדקתם, וצדקתם היא כוחם.

אשר שנוא עליך לחברך אל תעשה. כלל-מוסר זה - שטבע ותבע הילל - הוא אבן-דרך ויסוד-חיים לכל חברה אנושית מתוקנת ומשתפרת.

ושנאת-חינם - האשמה זו המופנית אל החילונים תדיר - מה תהא עליה?
האשמה זו כל-כולה היא נחלת מחנה המאמינים בלבד. אין זה אלא ביטוי-סרק - אמנם קדום - שנוצר בתוך המחנה הדתי-חרדי, ובא לבטא שנאת-אמת הרווחת כל-כך בתוך אותו מחנה, שלמעשה אינו 'מחנה' אלא צביר של פלגים ופלגי-פלגים, השונאים איש את רעהו ולוחמים אדם ברעהו על שלטון ושליטה, על כסף ועל יוקרה, על כבוד וכבוּדה, על דרכי חינוך, על גישה ותפיסה ועל מה לא [רק דבר אחד מאחד אותם לכאורה: הכפיפוּת להלכה - ואפילו בזאת אין כל אחידות...]. בשום מקום אין ולא הייתה שנאת-חינם. הייתה ונותרת באותו צובר אדיר שנאת-אמת, שנאה יוקדת, שנאה לשם שנאה, שכולה כביכול לשם-שמים ולקידוש השם [וכולם - כמובן! - מתהדרים באהבת-ישראל עצומה ומדומָה לכל יהודי...]. (על אהבתם הצבועה של מתחרדי העם הזה קראו כאן.)

והחילונים? כפי שכתבנו בתחילת המאמר: הם תמיד רק מותקפים ומתגוננים. תמיד. [מפני מה? מפני עצמם, משום התגמדותם המתרפסת לפני כל סממן דתי, מתוך הבנה שגויה או בורה, שלפיה הדת היא אמת, ובה מצויים כביכול הצדק והקדוּשה.]

שהרי בכל מקום בארץ וגם בחוץ-לארץ שיש בו שאון והמולה על רקע דתי - בדקו-נא מי מרעיש את העולם ומי מסעיר ומלהיט את הרוחות; על-פי-רוב הוא מחנה הדת, בכל דת, מחנה המאמינים הדתיים בלבד - ידם בכול וקולם רם מכול - זועם, זועק ותובע.

יהיו בוודאי מי שיאמרו שמאמר זה כולו רעל ותרעלה, גיצי משטמה ורשפי איבה, בליל של שנאה עצמית, וכמובן - שנאת-חינם ושנאת-ישראל ובלה-בלה-בלה.

אלא שמאמר זה אינו אלא כתב-הגנה של אדם חילוני למען עצמו ולמען בני-עמו, שותפי השקפת-עולמו ואורחות-חייו, הלגיטימיים, המותקפים ונרדפים בכל מקום ובכל עת ב'עוון' 'פשע' אחד ויחיד - שהם יהודים חילוניים. 'פשע' איום ונורא, 'פשע' תועבה, שכל המחזיק בו דינו להירדף בקנאות ובדווקנות מציקה עד חרמה - בביתו, בשכונתו, בבית-ספרם של ילדיו, ברחובה של עירו, ובכל אתריה הציבוריים של מדינתו.

[אגב: יהודים בעולם - בברית-המועצות למשל - נרדפו בדיוק בשל הסיבות האלה: רצונם להגן על זכויותיהם האנושיות - זכותם המובנת לחיות על-פי תרבותם ולפי בחירתם כבני-חורין. זה היה 'עוונם' בעיני המשטר הקומוניסטי - כ'עוון' החילונים כיום בעיני קנאי הדת. למרות כל ההבדלים העצומים - לאין השוואה! - בין מצב היהודים בברית-המועצות למצב החילונים בישראל - מבחינה עקרונית-אנושית ומהותית-ערכית דין זה כדין זה.]

כי החילוני הוא - בעיני מרדפיו הדתיים ואנסיו החרדיים - ישות לא-לגיטימית, שיש להשפיע עליה (תחילה, כמובן, ב'דרכי נועם' [ראה בקריקטורה], ואם לא - כי-אז...); ולהשפיע מתוך כוונה מוצהרת לשנותה - להטותה אל עבר הדת, מושגיה, ערכיה, עמדותיה, תפיסותיה ושאיפותיה. מידת ההצלחה בעניין זה - יודעים הממירים לדת - מותנית במידת הלחץ; נלחץ יותר - נכניע [מהר] יותר, לתפיסתם.

כבוד - הוא קוד-המפתח ושם המשחק. כבוד עצמי - וכבוד לזולת. לכל זולת שצלם אנוש לו. לחרדי, כאדם, בדיוק כמו לאתאיסט, כאדם. כבוד - כדרך-חיים מוסרית.

מי שדורשים ממדינת ישראל לוותר על זכותה להגדרה עצמית ולהגנה עצמית מוּנעים משנאה.

ממה אפוא מוּנעים מי שדורשים מן החילונים אותה דרישה - לוותר על זכויותיהם אלה?

בדיוק - משנאה. ולא משנאת-חינם חלילה, אלא כאמור משנאת-אמת. ושנאת-אמת - ממה היא נובעת? מפחד. פחדם הנורא והאיום של המאמינים הדתיים הקיצוניים, בכל דת, מחשיפת האמת, מהגילוי המאיים על קיומם - שלפיו הבסיס לאמונתם הוא אשליה, דמיון, הזיה שאין לה בסיס-שבהוויה, אלא בדמיונם העשיר, הממריא אל עולמות שאינם, והמנותק מכל מציאות.

לסיכום:

המאבק החילוני הוא כיום מאבק על זכויות-יסוד - זכויות, למעשה, קיומיות. מאבק זה יש לנהל בכל תוקף [=נחישות], מתוך הכרה ברורה בלגיטימיות של השקפת-העולם היהודית-חילונית, בלא כל פיחות בערך העצמי או בכניעה מתגמדת לפני סממנים ודמויות דתיות-חרדיות, ועם זה - בלא כל איבה ושנאה חלילה [=רגישות] כלפי הצד המנוגד, החרדי-דתי.

כך מדינת ישראל מנהלת את מאבקה, וכך פועלים בהתמדה ובשקידה גם אתר חופש ועמותת חופש.

וזאת חשוב לזכור: הן מאבקה של מדינת ישראל הן מאבקם של החילונים החיים בתוכה הם מאבקים של אין-בררה. של להיות או לחדול.

וכשפועלים בנחישות בוטחת - ההצלחה מובטחת.

בהצלחה!

הערות:

1

מאחורי ההאשמות הגסות והנרשעות הללו (כי ביקורת על הדת, וממילא התנגדות למרותה, הן ביטוי [חילוני] לשנאה עצמית, לתסכול פנימי ולסתם שיעמום ריקני) עומד יסוד אחד, שכל-כולו שלילי: דת קנאית, תוקפנית ויהירה, שאינה מסוגלת לשאת כל התנגדות ואפילו ביקורת כלפיה; דת שתלטנית, בולענית, פולשנית ותובענית לבלי-שובע, שאינה מוכנה בשום פנים שאפילו אדם אחד ויחיד לא יבוא בכֶפֶל-רִסְנָה, יינצל מתגרת-ידה ויחמוק משררת שלטונה. ראו-נא כמה מחוכם וערמומי תכסיסה של הדת: במקום להשיב תשובות ענייניות והוגנות על טענות ענייניות והוגנות המופנות כלפיה - היא מתגוללת עליך, בתוקפנות, בהאשמות-שווא גסות. למה? כדי לסתום את פיך מיד, להסיט בנקל את מוקד הוויכוח (הטענות נגדה) ממהלכו, ולהפוך אותך (=החילוני) ממבקר (שלה) למבוקר ולנאשם (על-ידה). כך, לפתע, אתה מוצא את עצמך נאלץ להתגונן, ולהדוף טענות אישיות חמורות המופנות כלפיך [שנאה עצמית, תסכול הנובע משיעמום וכו'] - בעוד אתה, בעצם, מלכתחילה, רק מגן על עצמך מפני תוקפנות דתית ושתלטנות נפשית נגדך. שכן הדת (בעיקר הדת היהודית) זו מומחיותה העילאית: לטפח בך תמיד רגשי אשמה, וכך להפוך כל מאשים לנאשם מלא אָשָם, לכלי מלא בושה וכלימה על עצם קיומו. [ואמנם כך הדת מחזיקה את העם היהודי לדורותיו כבצבת פלדה, כאומה מוכה תסביך אשמה נצחי, אשמה שלעולמים אין להשתחרר ממנה - בשום זמן ובשום מצב. וראה ברשימתו של יעקב סתר יום הכיפורים שלי את הקטע 'אשמנו...', מאת הסופר הנודע דוד פרישמן.]

2

ומדוע זה בדיוק אותו דבר? משום שכשמנסים - בזדון - לכוף אדם לחיות חיים רוחניים לא-לו (ולוּ בפרט שולי לכאורה), זרים לנפשו (לפי הכרתו, שאינה שגויה בעיניו!) - הרי בזה למעשה גוזרים עליו מוות נפשי; אמנם אין כאן מיתה ממש, אך יש כאן המתה של ממש - מיתה רוחנית. מבחינה מסוימת, מוות רוחני עשוי להיחשב ולהיות בפועל אף גרוע ממוות גופני. משום כך למשל מסרו יהודים מאמינים את נפשם בכל הדורות כדי שלא לעבור על מצוות דתם (על-פי אמונתם והכרתם בשעתם ובזמנם), אף שהם ידעו שבפולחן האלילים - או בהמרת הדת לנצרות או לאסלאם - אין כל ממש. אך לא רק המרת דת באונס עשויה להיות מוות רוחני - גם המרת הדעת החופשית לדת עשויה להיות כזאת, לגבי אדם חילוני בעל הכרה חילונית מובהקת. מבחינה זו - כפייה דתית (לגבי אדם כזה) כמוה כהמרת דת לאדם מאמין; סוג של הרס רקמות נפשי.

מאחורי ההאשמות הגסות והנרשעות הללו עומד יסוד אחד, שכל-כולו שלילי: דת קנאית, תוקפנית ויהירה, שאינה מסוגלת לשאת כל התנגדות ואפילו ביקורת כלפיה; דת שתלטנית, בולענית, פולשנית ותובענית לבלי-שובע, שאינה מוכנה בשום פנים שאפילו אדם אחד ויחיד לא יבוא בכֶפֶל-רִסְנָה, יינצל מתגרת-ידה ויחמוק משררת שלטונה.