בזכות השנאה ובגנות "אהבת חינם"

חלפו עברו להם ימי "בין המצרים", שהמאמינים נוהגים בהם מנהגי אבלות. והשבוע, התשעה באב, שוב ציינו את יום "חורבן הבית", ליתר דיוק - את חורבנם של שני הבתים, "בית ראשון" ו"בית שני", כי כידוע, לפי המסורת, שניהם חרבו באותו יום עצמו. החורבן הראשון היה מידיו של מלך בבל, נבוכדנאצר השני, ועלה לנו בשבעים שנות גלות (שני דורות). החורבן השני, מידיו של טיטוס, המצביא הרומי בשנת 70 לספירה, הוביל לכמעט אלפיים שנות גלות.

קובעי המסורת שלנו היו חכמים ומציאותיים דיים כדי להחריב את שני "הבתים" באותו יום, שאלמלא כן, ובתוספת כל ימי הצום והתענית של הימים ההם ושל הזמן הזה, הייתה כל השנה שלנו מתנהלת בסימן אבלות מתמדת.

הסיבה העיקרית (מתוך שלוש) לכישלונו של "המרד הגדול" כנגד האימפריה הרומית, לנפילתה של ירושלים כמעוז ההתנגדות האחרון ולחורבן היא ה"שנאת חינם" המפורסמת, שהיו לה בדורות האחרונים ובעיקר בדורנו יחסי-ציבור ענפים. כל מי שרצו כאן להרחיב עוד יותר את תחומי "הקונסנסוס הלאומי", הרחב מדי בלאו הכי, כל מי שרצו להשליט את אמונתם, בדרך-כלל אמונת מיעוט סהרורית, שלפו מיד משרוולם כשפן את שנאת החינם, מתוך תקווה שהלהטוט הזה יסיח את הדעת ממעלליהם ויקנה להם תומכים.

מעולם לא בדיוק הבנתי את פישרה של "שנאת חינם". שנאה, אני מבין. חינם, אני מבין. אבל הצירוף הזה הוא מוזר ומעושה, והתקשיתי תמיד לרדת אל סוף הגיונו. העושים שימוש תכוף בשנאת החינם, בימים ההם ובזמן הזה, הם ברוב המקרים, דוברים חסודים שמייצגים קבוצות קטנות של קנאים לאומניים, והקבוצות האלה מעוררות בדרך הטבע גם אימה וגם שנאה בליבו של הציבור הרחב. ההמצאה הזאת שנקראת שנאת-חינם נועדה להסיר מעל אותן קבוצות את השנאה, כאילו היא איננה לגיטימית וטבעית, סתם שנאה כייצר פרימיטיבי שראוי כביכול לכל בן-תרבות להיגמל ממנו.

אני בטוח שאמנם הייתה אז (ויש גם היום) הרבה שנאה, אבל היו לה הרבה סיבות טובות והצדקה מלאה ועל כן היא לא הייתה בשום פנים "חינם". אולי ניתן אפילו להגדיר אותה כ"שנאת שכר" על פי אותו משקל בגמרא של "שומר חינם" ו"שומר שכר". הקנאים עמלו לא מעט לייצר אותה, להעצימה ולשמור עליה, והם הרוויחו אותה ביושר (אם תרצו - ביושר קיצוניותם).

מה הם לא עשו הקנאים למיניהם כדי שישנאו אותם, הם עשו כמעט הכול. ראשית, הם התפלגו בינם לבין עצמם לרסיסי פלגים, שלוש סיעות נפרדות לפחות, כל רסיס יותר קיצוני וחמום ממשנהו, וכדרך הקנאים הם התיישרו תמיד לפי הסיעה הקיצונית מכולן. וכאשר ההתיישרות היא לפי הקיצון, אין מעשה טירוף שלא ייעשה במוקדם או במאוחר.

שנית, הם כפרו, כמנהגם, במנהיגות הלאומית הנבחרת. בירושלים הייתה הנהגה ראשית, שהורכבה מארבעה אנשים מיוחסים ורבי השפעה, שבראשה עמד מנהיג הפרושים, מבית הלל, רבן שמעון בן גמליאל ולצידו כוהנים גדולים חנן בן-חנן מן הצדוקים ויהושע בן גמלא והעשיר יוסף בן-גוריון. אולי לא הייתה זאת הנהגה מורמת מעם או טבעית, אבל בחרו בה והיא הייתה בעלת-סמכות. הקנאים קראו עליה תיגר, ערערו עד היסוד את סמכותה, ולא נחה עליהם דעתם עד שרצחו אותם אחד אחד. חנן בן-חנן ויהושע בן גמלא הוצאו להורג, גורלו של רבן שמעון בן גמליאל לא נודע, אך קרוב לוודאי שגם בחייו התנקשו, ויוסף בן-גוריון נדון למיתה.

הקנאים לסיעותיהם השליטו בירושלים אנרכיה גמורה, הפילו חללים, ערכו משפטי שדה, פחד הטרור היהודי נפל על כל תושבי העיר, וכאילו לא די בכל אלה, הם החליטו בשיאו של המצור, ברגע המכריע, להעלות באש, לשרוף עד עפר את כל אסמי התבואה, שהיו מלאים ויכלו להאכיל את תושבי ירושלים שנים רבות. בלאו הכי לא נשקפו למרד הגדול ברומאים סיכויים טובים במיוחד להצליח, ומלכתחילה הוא היה, ככל הנראה, מקח טעות, אבל לאחר שריפת האסמים נשרף גם הסיכוי הקלוש, האחרון, לניצחון; בלי אוכל, המרד היה אבוד. אבל, זאת דרכם של הקנאים מוכי השיגעון והעיוורון, שהמאבק עצמו הרבה יותר חשוב להם מתוצאותיו, והוא מתנהל כאילו אין יום חדש שלאחר המאבק.

אז מה כאן "חינם" בכל השנאה הזאת? איך אפשר בכלל שלא לשנוא את הקנאים ואת הקנאות הלאומנית אם היא ממיטה אסונות איומים כאלה? אותה שנאה שמכנים אותה "שנאת חינם" היא לא רק טבעית ואנושית, היא גם חיונית כמנגנון פנימי של הגנה עצמית. במובן זה היא מאוד דומה לכאב. בלי כאב, לא נדע שגופנו הותקף על-ידי מחלה קשה. איך נדע בלי כאב שיש לנו התקף לב, לדוגמה? ובלי השנאה, איך נגן על עצמנו מפני העומדים עלינו, מבפנים, לכלותנו? הקם, מתוך המחנה, להורגך ולאמלל אותך, השכם, לפחות, לשנוא אותו, ואולי בכל זאת, תימלט בעור שיניך מגורל אכזר.

אז שלא יוסיפו לבלבל את מוחנו ב"שנאת חינם". אם לא ישחקו בגורלנו - לא נשנא. אם לא תשתלט ההפקרות הקטלנית על חיינו - לא נשנא. ואם זה מה שקורה ויקרה - נשנא, ועוד-איך נשנא, מתוך תקווה שהשנאה הברוכה הזאת תחשל את מאבקנו ותציל את נפשנו ביום פקודה.

כנגד "שנאת חינם" כאיום מתמיד, נוהגים אותם דוברים חסודים להציג "אהבת חינם" כאידיאל נשגב. כמחנך, אני מרשה לעצמי לכפור גם ביתרונותיה של אהבת חינם, שלכאורה אין כמוה לטוהר ולזיכוך הנשמה. אהבת-חינם היא תופעה משחיתה ביסודה: אין איש בעולם שרשאי להניח שיאהבו אותו סתם-כך ללא תנאי, כי מגיעה לו אהבה. אם בשביל כבוד צריך לעבוד, בשביל אהבה צריך להתאמץ שבעתיים. אפילו לילדינו אסור לצפות לאהבה אוטומטית. זה לא טוב לילדים, זה מזיק להם: האהבה, כידוע, יכולה לקלקל את השורה, על אחת כמה וכמה "אהבת חינם", שמגדלת את ילדינו בחממה, ואחר-כך אנחנו עוד מתפלאים מדוע הילדים שלנו כה רכים ומפונקים, שהישגיהם הלימודיים דלים, ולפעמים גם ערכיהם. כדי שיאהבוני, אני צריך לשפר בכל יום את תכונותיי, ואתה חייב לעבוד על עצמך, כי כמו ארוחות גם אין אהבות חינם. זאת הגישה הפדגוגית הנכונה, לדעתי. אין מובן מאליו באהבה, גם לא בין הורים לילדיהם, בין אישה לבעלה, לא כל שכן בין אנשים זרים.

באותה הזדמנות, שבה יחדלו פתפותי הביצים על "שנאת חינם", מומלץ מאוד גם לפטור אותנו מעונשה של "אהבת חינם".