אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
עם אחד גיוס אחד
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

שבע מידות טובות חילוניות

צניעות, אמפתיה, אומץ, כנות, פתיחות, נדיבות והכרת תודה

דייל מק'גוון

תורגם ע"י שלומיק

הערת המתרגם: כותב המאמר הוא אמריקני, והוא מביא רעיונות ודוגמאות רבות מעולמות התרבות האמריקנית והנוצרית. כדי להקל על הקורא הישראלי, שהנצרות לרוב אינה נוגעת לו, הסרתי קטעים אלה בלי לפגוע בכוונות הכותב, עד כמה שהתאפשר.

חופש

רעיון המידה הטובה הוא רעיון נעלה: לזהות את האיכויות המאפיינות אדם ראוי להערצה, לעבוד קשה על-מנת להשיג אותן, ולעודד בכך אחרים לעשות כך גם כן. זיהוין של מעלות טובות ובנייתו של רצון אנושי להשיגן, עשויים להיות דרך ארוכה בכיוון יצירתו של עולם טוב יותר. כמו כן, רעיון טוב הוא להורים באשר הם, שתהיה להם תפיסה ברורה ואיתנה לגבי האיכויות שהם מבקשים לעודד בילדיהם.

העניין, כמובן, הוא לבחור את המידות הנכונות. הכנסייה הנוצרית העמידה שבע כאלו (אמונה, תקווה, צדקה, אומץ, צדק, מתינות וחכמה) מול שבעה חטאים שדינם מיתה (גאווה, תאוות בצע, תשוקה, זעם, גרגרנות, קנאה ועצלות). מרגע שהוסיף תומס אקווינס [1] את דעתו בעניין, נחקקה הרשימה באבן.

חושבים חופשיים אינם מחבבים רשימות חקוקות באבן. אנו יודעים כי החוקים, הרעיונות, העקרונות והתיאוריות הטובים ביותר, הם תוצאה של מחקר ומחשבה מתמידים ומאתגרים.

הרשימה לפניכם איננה רשימה כוללת של המידות הטובות האנושיות. היא גם איננה רשימה בעלת תוקף לחילונים בלבד, או מייצגת תכונות שקל לחילונים לשמור עליהן. להיפך. כמו התכונות המסורתיות - דתיות, אלו הן איכויות אליהן אנו יכולים לשאוף, ולעתים קרובות, בקושי רב.

התכונות הללו אינן כתובות באבן, אלא בחמאה, ומיועדות לגרות את חשיבתכם לגבי המידות הטובות, ולא להכתיב לכם קובץ נצחי של ציוויים.

חופש

צניעות

גאווה, המובנת בצדק כהערכה עצמית, היא תכונה שעלינו לטעת ולטפח בילדינו. מצד שני, יהירות - חשיבות עצמית קיצונית מעורבת במנה גדושה של בוז לאחר, היא דבר שיש להישמר ממנו, ומשתי סיבות טובות: בלתי אפשרי להיות בקרבתם של אנשים יהירים, ויהירות אינה הגיונית.

חשבו על אנשים שהכרתם, שהשהייה במחיצתם הייתה בלתי נסבלת. כעת חשבו על אנשים שחברתם הרגיעה אתכם, אנשים שעמם יכולתם לבלות יום שלם ולהישאר עם טעם של עוד. הסיכויים טובים, שיהירות הייתה תכונה בולטת אצל הראשונים, וצניעות - מינון יפה של ענווה והפחתה קלה בערך עצמך, הייתה מאפיין נפוץ של האחרונים.

צניעות, כמו רבות מהמידות הטובות להלן, עוסקת באכפתיות למחשבותיו ורגשותיו של האחר, בנתינת אישור והסכמה לאחר, במקום לבקש הכול לעצמך. הדרך הטובה ביותר להורים להנחיל צניעות לילדיהם היא, כמובן, להוות דוגמה לצניעות בעצמם. בפעם הבאה שאתם מנהלים שיחה, בדקו את עצמכם. כמה פעמים תתפסו עצמכם אומרים "ייתכן שאני טועה לגבי זה"? והרי איש לא יודע טוב מספקן, שיסוד הספק נמצא בכל. וכמה פעמים ישמעו אתכם ילדיכם אומרים זאת? כמה פעמים אתם מבקשים את דעתו של אדם אחר? האם אתם מבלים לפחות מחצית השיחה בהקשבה לדעתו של האדם שמולכם, או בעיקר מלהגים על עצמכם? האם אתם מוצאים משהו לאשר בדעותיו של שותפכם לשיחה, או שכל הדיון מצדכם הוא טענות ותיקונים?

אם להיות חבר נסבל בקהילה איננו תמריץ מספק, חשבו על זה: צניעות היא התוצאה הטבעית של חוסר האמונה הדתית. הגישה הדתית רואה באדם יצור מיוחד, שנברא בצלמו של בורא היקום, יצור שהניצוץ האלוהי טבוע בו, אשר השלטון על "חיות פשוטות" ניתן בידיו, ומובטחים לו חיי נצח בחיבוקו האוהב של האל.

וואו. קשה להיות צנוע כשאתה המרכז של כל זה.

אבל אנחנו איננו המרכז, כמובן. תרומתו הגדולה ביותר של המדע, אולי, הייתה התרומה לצניעות האנושית, בהבנתנו דרכו את מקומנו ביקום. במקום המחשבה כי אנו, המין האנושי, הוא המאורע המרכזי ביקום קטן וצעיר, הגענו להבנה כי אנחנו מצמוץ בזמן וכתם במרחב. ובמקום להיות שליטי החיות הפשוטות, אנו מוצאים כי אנחנו פשוט עוד קבוצה בתוכן, ייחודיים רק בהתפתחותו של איבר אחד - שבו אנו משתמשים מעט מדי לעתים קרובות מדי.

כל דבר בעולם המובן דרך הידע המדעי זועק לצניעות. בסופו של דבר, אנו קופים עם מכנסיים.

ובכל זאת, אתיאיסטים רבים מתרברבים ביהירות בעובדה שהם הבינו כי הם קופים. זה די משעשע, אם חושבים על כך.

בפעם הבאה שתביטו במראה, גרדו קצת בבית-השחי. אמרו הו הו הו.. תנו לילדיכם לראות אתכם עושים כך, והזמינו אותם להצטרף אליכם.

עשינו דברים מדהימים, אנו, הקופים בעלי המכנסיים, אבל גנטית אנחנו עדיין רחוקים פחות משני אחוזים מקרובינו השימפנזים.

כשאנו נעשים מלאים מעצמנו יתר על המידה, קצת גירוד זרועות מול המראה יעשה פלאים לשחזור צניעותנו.

חופש

אמפתיה

אמפתיה היא היכולת להבין כיצד האחר חש, וכתוצאה מכך, לדאוג ולהרגיש אכפתיות. זהו הסימן האולטימטיבי לבגרות. תינוקות מרוכזים לחלוטין בעצמם ובעולמם, אך ככל שאנו גדלים, גדל מעגל הדאגה וההבנה שלנו, וכולל בתחילה את המשפחה, ואז את הקהילה. אולם, לאחר שפיתחנו אמפתיה כלפי אלה הדומים לנו, אנו לרוב קופאים במקומנו, משאירים את גבולות ההזדהות שלנו חסומים בגבולות מדינתנו, גזענו או אמונתנו הדתית. זהו מתכון לאסון. הצהרות דאגה על "אובדן חיי אמריקנים" בסכסוך מלחמתי, נושא בחובו הכרעה בלתי מבוטאת שחיי אמריקנים יקרים יותר מחיים אחרים, וזהו כשלון חמור באמפתיה.

דחיקתם התמידית החוצה של גבולות האמפתיה היא משימת חיים. אנו יכולים לסייע לילדינו להתחיל במלאכה מוקדם ככל האפשר, לא בהטפה לאמפתיה אלא בגילומה. תנו לילדיכם להביט בעוני מקרוב. סעו לארצות אחרות אם אתם יכולים, והישארו ככל שתוכלו, עד שלא ניתן יהיה לטעות עוד באנושיותנו המשותפת. השתלבו בגזעים ובתרבויות אחרות, לא רק על מנת להעריך את השוני, אלא גם לזהות את הדמיון. קשה לשנוא את האחר כאשר אתה מתחיל לראות בו את עצמך.

ומדוע לעצור במין האנושי? הידיעה שאנו רק חלק אחד מרשת מדהימה של חיים על פני כדור הארץ, אמורה ליצור אמפתיה עמוקה כלפי אלו שבמקרה נמצאים מעבר לגבול (השרירותי למדי) של מיננו הביולוגי.

הורים חילונים מוכרחים לעמוד על המשמר מפני סוג מסוים של חוסר אמפתיה - הכישלון בהבנת הדחף הדתי. יותר מדי חילונים מניעים ראשיהם בבוז לעצם הרעיון של האמונה הדתית, ואינם רואים את הדת כפי שהיא - תגובה מובנת למצב האנושי. תנו לי לחזור על זה: אם הדחף הדתי נראה לכם לחלוטין לא מובן, לעניות דעתי, אינכם לגמרי תופסים את המצב האנושי.

תנו לי להסביר. אני הייתי בר מזל. גדלתי בבית יציב, מעולם לא הייתי בסכנת רעב, אלימות או מוות. היה לי חינוך ברמה גבוהה, והורים שעודדו אותי לפתח את תודעתי וסירבו להכתיב לי אמונות. לפי הסטטיסטיקה, אני צפוי להגיע מעל לגיל שבעים, וכנראה שגם אגיע. הנסיבות הללו, ועוד עשרות אחרות, העניקו לי את החופש, את המותרות, אם תרצו, לראות את דרכי החוצה מן האמונה הטפלה. אך זה יהיה עקשני ומטופש מצדי שלא להבין מדוע אחרים, החיים באופן מוחשי בסכנת מוות, או ללא חינוך או חופש הדעת, ימצאו נחמה באמונה הדתית.

זה אינו אומר שאיני יכול לבקר את תופעות הלוואי הרעות והרבות של אמונה זו - אני יכול ואני אף עושה, בלי להתנצל, אך אנו חייבים להתחיל בהבנת המציאות שהולידה את הדת, וששימרה אותה בחיים.

הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות הוא לעבוד קשה כדי לרפא את המציאות החולה הזו, לתת לכולם את היתרונות שעליהם עלינו עצמנו להיות אסירי תודה. עד אז, עלינו לתת לעצמנו סטירה מחשבתית בכל פעם שמתחשק לנו ללעוג, לנחור בבוז או לגלגל עיניים כלפי אלו שאמונותיהם שונות משלנו.

תדעו שנכשלתם בכך בפעם הראשונה שתראו את ילדיכם לועגים לאמונה דתית. יהיה עליכם להרגיש מבוישים כשזה יקרה, משום שהם כמעט בוודאות למדו זאת מכם. התערבו ותקנו זאת על המקום, לא משום שזה לא יפה, אלא משום שחוסר אמפתיה הוא, פשוטו כמשמעו, בורות.

חופש

אומץ

הפילוסוף פאול קורץ [2] קרא לאומץ "המעלה ההומניסטית הראשונה". משום סיבה טובה, מלבד להדגים קצת עצמאות מחשבתית עיקשת, מיקמתי אותו במקום השלישי.

חילונים צריכים אומץ משתי סיבות עיקריות: כדי לחיות בעולם שבו חוסר האמונה הוא מטרה לדמוניזציה ולהדרה מהבמה המרכזית, וכדי להתמודד בכנות עם המציאות של הקיום האנושי.

דרוש מעט מאוד אומץ כדי לחיות בזרם המרכזי. כל עוד תאמץ את הנורמות ואת האמונות של הרוב, תיתקל בקשיים מועטים, אם בכלל. לך עם הזרם, והעולם יטפח לך על כתפך ויגרגר.

אם תמחה על מה ש'נורמלי' - תתלבש אחרת, תאמין אחרת, תדבר אחרת - תיצור למכונה בעיות. והמכונה, בתמורה, תיצור לך בעיות.

על ילדים לדעת שנון-קונפורמיזם דורש אומץ. ישנם נון-קונפורמיסטים רבים לשאוב מהם דוגמא, חילוניים ודתיים, מסוקרטס דרך מרטין לותר קינג ועד מייקל נודאו [3] - אנשים שכוחם ואמונתם הובילו אותם להתמודד בכבוד ובאומץ עם התוצאות של יציאה מן המקובל והמוכר, בשמם של ערכים כנים. זה לא קל, אך לעשות את הדבר הנכון עשוי בהחלט להיות שווה את זה.

הסיבה השנייה מפחידה יותר. כפי שציינתי, הדת התפתחה בתחילה לא כדי לספק תשובות, אלא כדי להרגיע פחדים. רעיון המוות (אם מותר לי לקפוץ ישר אל הגדול שבהם) הוא מבעית עבור יצור חי. האבולוציה וידאה זאת - ככל שהיצור יותר אדיש לגבי מותו, כך ישיג אותו מהר יותר, ופחות מאותה אדישות בלתי חכמה יופיע בדורות הבאים. אשליית העולם הבא פשוט פונה אל הפחד מהמוות על ידי הכחשה כי המוות קיים. אין הרבה יושר בדרך פעולה שכזו, אך אם הצלחת להביא עצמך להאמין בזה, הנחמה היא בלתי נמנעת.

חילונים, יברכנו אלוהים, בחרו באמת. בעשותנו כך, אנו ניצבים בפני האימה הבסיסית של הקיום - אי קיומנו הסופי. לפילוסופיה יש את הנחמות שלה לעניין הזה, אך אינני משוכנע שהן עושות עבודה טובה במיוחד. אם השלמתם בשלווה עם ההתעלמות ועם השכחה, ובכן, שיבושם לכם. אתם הרבה לפניי ולפני 99.8% מהמין האנושי, שעבורנו אומץ, בפני ההכרה במוות ובעוד מובנים מאתגרים באמת של היותנו אנושיים, הוא מעלה שראוי לטפח אותה.

חופש

כנות

כנות היא מהות החילוניות. היא ההסכמה לזנוח בצד כל נחמה בכדי לראות את האמת, שהתירה לנו את הדרך החוצה מן האמונה הדתית. קצת קשה יותר הוא לדאוג שנאמץ את אותה רמת כנות בכל התחומים האחרים בחיינו. אני אומר "קצת יותר קשה", משום שרוב ההומניסטים והאתיאיסטים שאני מכיר הנם כנים בצורה עיקשת ובלתי מתפשרת, לעתים באופן קומי אפילו.

לעתים קרובות אנו מוצאים עצמנו כמו משותקים בשל האובססיה שלנו לכנות, ובכל זאת, באחת מהאירוניות הגדולות שאני יכול להעלות על דעתי, אתיאיסטים מדורגים בעקביות כמיעוט הכי פחות אמין באמריקה.

אולם, במובן אחד של כנות, אנו נכשלים לעתים קרובות מדי. כמה מאיתנו גמגמו או מלמלו כשנשאלו בידי סוקר או סתם שכן לגבי אמונותיהם הדתיות?

זה אולי לא מפתיע שאנו נרתעים מלחשוף את חוסר אמונתנו בפני אדם שייתכן ושמע פעם בשבוע, במשך שמונה מאות שבועות עוקבים, כי חוסר האמונה הוא החטא הנורא מכל, הבלתי נסלח, שדינו גיהינום. אך איזו דרך טובה יותר יש כדי להפוך תפיסות מוטעות ומושרשות לגבי אתיאיסטים מאשר לחשוף שהבחור או הבחורה שהכרתם וחיבבתם במשך שנים, הם אתיאיסטים? מה נשיג בהכרזת "עבור"?

למדו את ילדיכם לבחור את אמונותיהם בכנות, ולשמור אותן בכנות ובגאווה.

חופש

פתיחות

לפתיחות כמה היבטים, אך כולם נעוצים באותו זוג עקרונות: קבל את יכולתך לטעות וקבל את המגוון.

אנו החילונים, מהיותנו אנושיים, מועדים לדבוק ולהיאחז בדעותינו מרגע שהתבססו, ככל אחד אחר. הפתיחות כוללת הכרה באפשרות שאנו טועים: אין זה משנה כמה ביסודיות בחנו שאלה מסוימת, עדיין יכול להיות שאנו טועים. והדרך הטובה ביותר להימנע מטעויות היא לשמור את דעותיכם ורעיונותיכם פתוחים תמיד לאתגר ולסתירה אפשריים.

העיקרון הנוסף - שלרוב הולך עם השם הנורא "סובלנות" - הוא יסוד יסודותיה של הפילוסופיה הליברלית.

סטודנט ביקש ממני פעם, להגדיר בכמה מילים את ההבדל בין ליברליות לשמרנות - אחת השאלות הטובות ששמעתי במשך חמש עשרה שנה. בהיתי ברצפה במשך מה שנדמה כשעה, ואז הכה בי מה שאני מחשיב עד היום כתשובה טובה ביותר: האבחנה המרכזית היא בגישה כלפי הבדלים.

החשיבה השמרנית נוטה להאמין כי יש "דרך זהב" אחת, ושמשימתנו כיחידים וכחברה היא למצוא אותה ולהתאחד סביבה. או שאתה איתנו, או שאתה נגדנו.

החשיבה הליברלית, לעומת זאת, טוענת כי ישנן דרכי זהב רבות, וכי תפקידנו כיחידים וכחברה הוא לקבל ולאמץ את מגוון הגישות הזה.

סטודנט אחר מיד העלה את הדאגה הרגילה כי נקודת המבט הליברלית נראית כעמדת "הכול הולך". אך כך לא המצב, כמובן. הליברליות מקבלת דרכים רבות, אך לא את כל הדרכים. מישהו שבחירותיו הן לפגוע באחרים, לא יורשה על ידי החברה לעשות כן.

על כן, נוטים הליברלים להתנגד למלחמה, אשר פוגעת בחפים מפשע ללא אבחנה, ולתמוך בנישואים חד מיניים, אשר אינם פוגעים באיש ויעשו רבים למאושרים.

הדאגה שלי לגבי התפיסה השמרנית היא שאנו, בני האדם, נוטים לזהות את "דרך הזהב" עם דרכנו שלנו - ומהר מאד מוצאים עצמנו ניצבים זה מול זה במחנות צבאיים, מאוגדים סביב "דרכי הזהב" שלנו, עם אלוהים לצדנו, ונחושים להשמיד את כל האחרים. (עיין ערך המזרח התיכון, צפון אירלנד ועוד).

חילוני שמרן אולי יכריז כי דרך האמונה (או חוסר האמונה) החילונית היא היא "דרך הזהב", ויחלום על עולם ללא דת. זה יהיה, בעיניי, עולם משעמם ובלתי רצוי בדיוק כמו העולם ההפוך לו. אל לנו אפילו לבקש כי מישהו יהיה כמונו, ולמרבה המזל, מעטים החילונים המבקשים זאת. תפיסת העולם שלנו, מטבעה, היא ליברלית.

עלינו, אם כן, להביט אל עולם בו קולנו הוא קול לגיטימי אחד מני רבים, וללמד את ילדינו לפתוח את מוחם ולאמץ את קבלת המגוון כמעלה חשובה ויסודית בחייהם.

חופש

נדיבות

אם תשמעו סיפורי יציאה בשאלה רבים מספיק, תתחילו להבחין בדגם כלשהו. רבים מהיוצאים בשאלה חשים עצב ובלבול כאשר מתחילה אמונתם לדעוך - רק כדי לתאר הרגשה של הקלה ושלווה כאשר היא נעלמת לגמרי, ולאחריה תחושה של חופש. אולם אז - בניגוד להצהרות המטיפים למיניהם, במקום להרים נשק אוטומטי, אנו עוברים את התהליך שאני קורא לו "ההתגלות ההומניסטית": בהיעדרו של אל, אנו מבינים כי אנחנו הוא כל מה שיש לנו. החופש שביציאה מן האמונה מלווה בתחושה אדירה של אחריות.

אנשים דתיים יוכלו, אולי, לנקוט בגישת "שב ואל תעשה" בנוגע לנדיבות ולצדקה. האל הוא כל-יכול וכל-טוב, אחרי הכול. הוא יספק את צרכיהם של הנזקקים, אם לא בעולם הזה, אז בבא אחריו. ועדיין, אנשים דתיים רבים עושים מעשי חסד וצדקה, כביטוי ישיר ונראה לעין של ערכיהם.

לחסרי האמונה, לעומת זאת, אין כל תירוץ לשבת בחיבוק ידיים. אנו יודעים כי אין רשת בטחון אלוהית, אין צדק עולמי, אין משגיח עליון ואין גמול שלאחר המוות. עלינו מוטלת האחריות המלאה ליצור עולם צודק ולדאוג לאלו שמזלם לא שפר עליהם, כי אין איש שיעשה זאת במקומנו.

אין מדובר רק בצדקה מאורגנת. עלינו להוות דוגמה לנדיבות לב המשפרת את חיי כולם בחוויות היום יום. נתינת מחמאה - זו נדיבות. לתת לנהג להשתלב בדרך - זו נדיבות. בילוי זמן בחברת אדם בודד, הבעת אהבה, עניין, דאגה או תמיכה, נתינת קרדיט לאדם אחר על משימה שבוצעה יחד - כל מעשי הנדיבות הללו ידגימו לילדינו נדיבות מהי, טוב יותר מכל לימוד, וייצגו מעלה המתאימה לראיית העולם החילונית ככפפה ליד.

חופש

הכרת תודה

הרגע הנורא ביותר עבור אתיאיסט, כך אמר פעם מישהו, הוא כאשר הוא מרגיש אסיר תודה, ואין לו למי להודות. אני מניח שהמשפט נועד להיות שנון, אך הוא למעשה די טיפשי. אתיאיסטים מכל גווני האוכלוסייה צריכים, ואכן מרגישים הכרת תודה אדירה על דברים רבים מספור, ולי לא ידוע על שום רגעים נוראים בעקבות זאת.

ובעוד אנשים דתיים מלמדים את ילדיהם לתעל את כל רגשי התודה שלהם כלפי השמיים, הומניסטים ואתיאיסטים יכולים להודות למקורם האמיתי של כל הדברים הטובים שאנו חווים, לאלו שבאמת ראויים להכרת התודה, אך רואים אותה לעתים קרובות מדי מוסטת הלאה מהם ומכוונת לעבר ישות דמיונית.

אין לנו כל קושי להזכיר לילדנו בן הארבע לומר תודה, כאשר סבתא נותנת לו גלידה, אך במצבים אחרים - בייחוד בכאלו בהם משתמשים לרוב בביטוי דתי כלשהו, אנו לעתים קרובות מפספסים את ההזדמנות ללמד את ילדינו להביע את תודתם בדרך חילונית.

במקום להודות לאלוהים על האוכל שעל שולחנכם, הודו לאלו שבאמת שמו אותו שם - החוואים, נהגי המשאיות, עובדי הייצור, ואמא ואבא או דודה שושנה. אתם יכולים להודות לאנשים היושבים מסביב לשולחן על נוכחותם ובריאותם, ועל משפחתכם ועל החברות כשלעצמן. אין גבול. אפילו באמירת תודה על דבר מופשט כמו בריאות, עצם אמירת התודה היא כל שנדרש. אף אוזן שמימית אינה דרושה כאן - אנו מוקפים באוזניים אנושיות ובמאזינים אנושיים.

קראתי לאחרונה על אישה שאיבדה את בעלה במפתיע. היא הייתה הרוסה, ואיבדה כל תקווה - עד ששכניה וחבריה החלו להגיע. במהלך כמה ימים, הם הביאו לה אוכל, אירחו לה לחברה, צחקו ובכו, חיבקו אותה והבטיחו לה כי הכאב יוקל בחלוף הזמן, וכי הם יהיו שם עם כל צעד לאורך הדרך. "הייתי כה אסירת תודה על אהבתם ונדיבותם במשך הימים האלה," היא אמרה, "דרכם, יכולתי להרגיש את חיבוקו של אלוהים."

היא הרגישה לגמרי נוח להביע את הכרת התודה שלה לרעיון האלוהים, אך האהבה והחמלה באו לחלוטין מבני האדם הללו, הנדיבים והדואגים. אתיאיסטים והומניסטים אינם יוצאים מופסדים מחוסר רעיון האלוהים. עליהם פשוט לשים לב מי באמת ראוי לתודה, ולא להתבייש להביעה.

חופש


  1. [בחזרה למאמר] תומס אקווינס (Thomas Aquinas) - פילוסוף ותיאולוג נוצרי מהחשובים בהיסטוריה (1225-1274).
  2. [בחזרה למאמר] פאול קורץ (Paul Kurtz) - פילוסוף אמריקני וממקימי "קהילת הספקנים של ארצות הברית" (United States Skeptical Community). מכונה "אבי ההומניזם החילוני".
  3. [בחזרה למאמר] מייקל נודאו (Michael Newdow) - עו"ד ורופא אמריקני, ידוע ביותר בפעילותו למען שינוי השבועה בבתי ספר ציבוריים בארצות הברית, בשל הכללת המלים "תחת האל" בשבועה.


ספטמבר 2010



חברים ב- עוצב על ידי