אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

על האמונה

מאת עמית מיכאלי-בוקסר

עמית הוא יליד ותושב רמת-גן בן למשפחה חילונית, בוגר אוניברסיטת ת"א בלימודי מדע המדינה ומוסמך במינהל עסקים. בשנות העשרים לחייו, כשהתמודד עם שאלת הזהות, השתתף בסמינר חרדי. מאז מתעניין, לומד ומתעסק בתחום האמונה הדתות והתרבות האנושית על כל מרכיביה.

א. פשוט אינני מאמין

רבים מן החופשיים (חילוניים) מתקשים פעמים רבות להתמודד עם השאלות: "במה אתה מאמין בכל זאת?", או "לא יכול להיות שאינך מאמין בכלום...!!!". תשובתי היא: כן יכול להיות, ואני באמת אינני מאמין בכלום, פשוט אינני מאמין. ואז מקשים עלי ואומרים "אתה בטח מאמין בעצמך", ואני משיב: "אמונה" אינו המונח הנכון לעניין זה. מדויק יותר לומר "אני סומך על עצמי". גם כשאני אומר שאני מאמין בעצמי אני מתכוון לסומך על עצמי, כיוון שלאמונה יש משמעות שונה, שלילית מבחינתי. אני יודע או אינני יודע. וכשאינני יודע אני משתדל לא להמציא  - בניגוד למה שעושה המאמין הממוצע: ממציא לעצמו כל מיני "אמיתות" בהם הוא דבק ו"מאמין באמונה שלמה".

בדברי על "אמונה" אני מבקש להבהיר למה בדיוק אני מתכוון. רבים טוענים: "אני לא דתי אבל מאמין ב...". אחרים אומרים: "אני מכבד את אמונתך..."[1] בסמינר חזרה בתשובה בשלהי שנות ה-90 טען  הרב, כי לאחר דיון ארוך החילונים מבינים כי הוא באמת מאמין, ממש בטוח באמונתו, ותיאר זאת כהבנה ברורה וידיעה בדוקה.

אני מגדיר אמונה כמערכת אקסיומות שאדם מקבל א-פריורית על עצמו כאמת ברורה ובהירה ללא בדיקה, ללא ספק ובלא ערעור, ואשר משפיעה וקובעת את מערכת הערכים לפיה הוא פועל.

אמונה, כל אמונה, נושאת בחובה סכנה, באשר היא אמונה ואיננה ידיעה. "אמונה" במהותה נוגדת את ה"ידיעה". מי שיודע אין לו צורך להאמין, ומי שאינו יודע פתוח לאמונות. הבעיות מתחילות עם האמונה, כשאין יודעים, ונמצאים במצבים של מצוקה, איום, חוסר אונים וכיו"ב. זהו המצע הנפשי המבטיח התחלתה של אמונה, כלומר - להמציא דברים שיספקו את הדרישה לדעת, וימלאו את החלל שחוסר הידע מותיר בנפש האדם. שהרי מהי אמונה אם לא המצאה משוערת, דמיונית, הזויה של האדם ביחס למציאות? 'אמונה' היא ניסיון לפירוש, הסבר ותירוץ של מציאות בה נמצא האדם, סוג של מנגנון פנימי, אימננטי ובסיסי ביותר המתפתח באופן טבעי בנפש האדם, בדומה לאינסטינקטים המשפיעים עלינו ומפעילים אותנו.

אני מבקש להבהיר ולחשוף את הסכנה שיש באמונה, כיוון שהיא נתפסת כדבר חיובי ו"טוב", כשלדעתי החיובי שבה מכוון למוטיב התקווה והאידיאלים שבה. בנקודה זו אבחין בין שני מושגים הקשורים למושג האמונה: תקווה ואידיאלים.

בעיני רבים נתפסת ה"אמונה" כדבר טוב, חיובי ומועיל, בניגוד לדת, שנתפסת כמנגנון ומערכת  שלילית. כאמור, "החיוב" שבאמונה נעוץ לדעתי בתקווה שהיא נותנת לאדם. עם זאת, התקווה שבמקור האמונה מבוססת על אשליה, שיכולה להיות מסוכנת. לכן חשוב להפריד בין שני מושגים אלה.

תקווה היא מנגנון נפשי-פסיכולוגי, הנותן לאדם יכולת להתמודד עם קשיים, בעיות וחוסר ואונים, על-ידי ראייה אופטימית וחיובית של העתיד, בו "הדברים יסתדרו ויהיו טובים". התקווה יכולה להסתמך על עובדות או הערכות הגיונית, או לנבוע מאמונה כלשהי. האמונה "מאלילה" אידיאלים, כלומר עושה אידיאליזציה לאידיאלים. לאדם יש אידיאלים, וזה טוב ולגיטימי, אבל הבעיה מתחילה כשמבצעים אידיאליזציה לאידיאלים- כשהופכים אידיאלים מסוימים לחזות הכול, למוחלטים. או אז עולה וצצה האמונה: כדי להביא את האידיאלים לדרגה מקסימאלית יש להאמין בהם. שכן, אידיאלים הם רעיונות מופשטים המהווים עבור האדם אמצעי, דרך, מפה לעתיד. רצוי שפעולה על פיהם תוביל לעתיד בו המציאות הרצויה.

אמונה = מערכת אקסיומות שאדם מקבל א-פריורית על עצמו כאמת ברורה ובהירה ללא בדיקה, ללא ספק ובלא ערעור, ואשר משפיעה וקובעת את מערכת הערכים לפיה הוא פועל.

האדם החופשי וההומאני מבין שאלו הם רעיונות אנושיים, שמקורם באדם, וככל רעיון אין בו מוחלטות ווודאות סופית. האידיאל בסופו של דבר הוא רק אמצעי להגשמת מטרות עתידיות, וכידוע "אין המטרה מקדשת את האמצעים...". כלומר - ניתן ורצוי לפעול לאור אידיאלים כל זמן שאינם הופכים למוחלטים, ול"קדושים". אידיאלים כאלה מסוכנים. אידיאליזציה כזו של אידיאלים מצויה בבסיס האמונה, שהופכת בעצמה לאידיאל מוחלט ובעל תוקף ואמתות מוחלטות, שאסור לערער עליה או להטיל בה ספק.

האמונה גרמה להרבה צרות ובעיות במהלך ההיסטוריה האנושית. אמונה דתית היא כמובן הדוגמה הבולטת ביותר לאופן שבו אמונה סירסה, פגעה ועיכבה את ההתפתחות האנושית[2] . חשוב לציין כי מרכיב התקווה המשולב באמונה הדתית העניק את הפן החיובי לאמונה, ותרם לאדם יכולת רבה להתמודדות עם המציאות הקשה. אולם יש להפריד בין "תקווה" (שאנשי האמונה משתמשים בה) לבין "אמונה".

אין מדובר כאן רק באמונה דתית או אמונה בדת בלבד. המאה ה-20 הייתה משופעת ב"אמונות חילוניות": נאציזם, פאשיזם וקומוניזם, אף שהיו בהן סממנים כמו-דתיים, הן נחשבות כאמונות חילוניות, אמונות ללא אל. למעשה מדובר בדתות לכל דבר ללא אל: יש להן מנהיג, נביא, פולחנים ומנהגים, הלכות מחייבות, "ערכים" ו"נורמות" "אמיתיים ונכונים". אמונות אלו גרמו סבל בל יתואר לאנושות, למאמינים בהן ולאלו שלא האמינו בהן. נזקי האמונות החילוניות הללו קשים לא פחות  מנזקי האמונות הדתיות. דתיים רבים מזכירים את התורות והאמונות החילוניות הללו כדוגמה ל"עולם ללא אל" ומצביעים על הנזק וההרג שגרמו בגלל ש"לא היה להם אלוהים".  דתיים משתמשים בדוגמאות אלו וטוענים, כי החילוניות מביאה לנזק והרג רבים יותר מאשר הדת. טעות בידם.

"אמונה" במהותה נוגדת את ה"ידיעה"
מי שיודע אין לו צורך להאמין, ומי שאינו יודע פתוח לאמונות

היקף הנזק, ההרס וכמות הנספים בגין אמונות "חילוניות" אלו אינם פועל יוצא של מהותן הרעה והנוראה לעומת האמונות הדתיות, אלא נובעים מן העובדה, שהן התקיימו במאה ה-20, כשאמצעי ההרג והקטל היו מתוחכמים ו"יעילים" יותר מאשר בעבר. את החרב והקשת החליפו הטכנולוגיה וכוח האש של המאה ה-20, וזו הסיבה לקטל הנוראי. גם המדינה המודרנית היא כלי המשמש משטרים טוטליטאריים באופן מיטבי, וביכולתן לשלוט בחיי האזרחים ולגרום נזק כבד.

כל הדתות המונותיאיסטיות, לאורך כל ההיסטוריה, "מצטיינות" ב"מלחמות הדת", אלא שמרביתן התקיימו לפני התקופה המודרנית. רק כעת, בוודאי לאחר אסון התאומים,  אפשר לדמיין כמה נוראים היו מעשי הכנסייה והוותיקן, לו היו ברשותם אמצעים מודרניים כבימינו; מה היה קורה אם לגייסות הנוצריים או המוסלמים במהלך ההיסטוריה היה נשק מודרני. אין לשכוח גם את היהדות, "שלנו". שוו בנפשכם את מצוות האלוהים להשמיד, להרוג ולאבד את שבעת עממי כנען,  או אליהו ורצח נביאי הבעל; כיצד היה עם ישראל משתמש באמצעים המודרניים לקיום אמונתו... מפחיד לחשוב על כך, ואינני רוצה להעלות על הכתב מה היה יכול לקרות אם, אילו ולו...

אליהו - יוליוס שנור

אליהו הורג את נביאי הבעל
יוליוס שנור, צייר גרמני מהמאה ה-19

דוגמה נוספת ל"אמונה" לא דתית היא אמונת האדם בעליונות הגזע - שלו או של עמו - על האחרים: הסינים לעומת ה"אחרים"; היפנים הרואים עצמם "גזע עליון", אמונת האדם הלבן בדבר עליונותו על גזעים אחרים בכלל והאדם השחור בפרט, שהצדיקו את העבדות. העבדות קיימת עוד מתחילת הציוויליזציה וההיסטוריה האנושית, וההנחה היא שהעבדות נוצרה כאשר שבט או עם ניצח בקרב/מלחמה, ובכך הוכיח את עליונותו על האויב, ואחת הפריבילגיות הייתה להשתמש באויבים כבעבדים.

ב. מנהיגות, העברה, השלכה

כאמור, אמונה -  כל אמונה -  נושאת בחובה סכנות רבות של התנהגות המאמינים על פיה, ואין זה משנה אם מדובר באמונה דתית או חילונית. אמונה מעצם טיבה היא א-פריורית, מוחלטת וכפויה על המאמין, המפרש אותה ומבין באמצעותה את המציאות. ההיסטוריה מלאה ורצופה בדוגמאות של תוצאות האמונות השונות.

לכל אדם יש אמונות כאלה ואחרות, הנמצאות בבסיס הכרתו, והן הקובעות את הערכים הפנימיים שלו ומכוונות אותו לחשוב ולפעול בדרך זו או אחרת. כאנשים חופשיים חובה עלינו לרדת לנבכי נפשנו, לברר ולהתמודד עם אותן אמונות שבבסיס הכרתנו, ולהיות מודעים להן, לכוחן ולהשפעתן עלינו. בדיוק כשם שעלינו לברר ולהתמודד עם התת-מודע, ולשאוף ל"תקן" את עצמנו מבחינה פסיכולוגית על מנת שנפעל במודעות רבה, ככל האפשר, ונבין מה קורה לנו גם כשאנחנו פועלים מתוך התת מודע. הבנה זו של עניין האמונה תסייע לנו להשתמש בה בצורה נכונה ולא לטעות, באותה דרך בה האדם מכיר ומבין את הכוח הגרעיני ויודע, שיש לו צדדים חיוביים מאד כמו גם שליליים והרסניים מאד.

ניתן להשתמש בתופעת המנהיגות בניסיון להסביר את האמונה. הצלחתו של מנהיג להשפיע על המוני-אדם לפעול באופן המוכתב על ידו, ל"האמין" בו ולקבל את השקפתו, ערכיו ודרכו, מוסברת בפסיכולוגיה של האדם.

תופעת "המנהיג" היא סובייקטיבית לחלוטין ברמה הרגשית של המונהגים, ונובעת מתוך נפשם ומתוך מנגנונים פסיכולוגיים של "העברה", "השלכה" ו"ייחוס", המשפיעים על כל אדם.

העברה והשלכה: לאדם ישנה נטייה לא מודעת להעביר התייחסויות למנהיג שמקורן בהתייחסות אל דמויות הסמכות הראשוניות בחייו - הוריו - שהיחס אליהם התעצב בתקופת הינקות, כשהיה חסר אונים ותלוי לחלוטין בטיפולם. חוסר האונים שקיבל מענה בינקות הופך לחוויה קשה ומתסכלת בבגרות. ההשלכה משמעה השלכת חלקים שלנו ומתוכנו על האחר. זהו מנגנון הגנה, המשמש אדם בתחומים שקשה לו להתמודד עימם, ובהשלכתם הוא "נפטר" מהם. האמרה "הפוסל במומו פוסל" מבטאת סוג של השלכה. מנגנון ההשלכה מאפשר לאדם להשליך מאוויים, שאיפות ותקוות שאינו יכול להגשים ולהשיג, וביצוע ההשלכה הופך את מושא ההשלכה למעין שלוחה של "האני" וכשהוא מממש את הפנטסיות שלנו אנו מחזקים כך את "האני" שלנו. המנהיגים משמשים מוקד של העברות והשלכות, במיוחד כשמדובר במצבים של אי-ודאות, תחושת חוסר-אונים וחוסר שליטה, ומצבים הנתפסים כקשים להתמודדות. במצבים אלו מתעוררת כמיהה ל"אדם חזק", מנהיג המשחזר את הגעגוע ל"גן העדן האבוד" - התקופה בינקות בה כל צרכיך נענו וטופלו ע"י ההורים.

ייחוס: תופעת הייחוס מציגה דפוסים של הסברים אינטואיטיביים, שאנשים מאמצים בבואם להסביר קשר בין תופעות המתרחשות סביבם. אנשים מייחסים לעצמם מצבי הצלחה (ייחוס פנימי), ואילו כישלונות מיוחסים לגורמים חיצוניים (ייחוס חיצוני). ככל שהמצב מאופיין בחוסר ידיעה, אי-בהירות ותחושת משבר, מתעוררות חרדות ויצירת ייחוס לגבי מנהיגים באשר ליכולתם לטפל במצב ו"לסדר את העניינים".

מנהיגים המשמשים כ"מסכי השלכה" ו"מוקדי ייחוס" הם, בעצם, יצירי המונהגים, ותופעת המנהיגות ברמתה הרגשית היא סובייקטיבית לחלוטין ופרי תודעתם וצורכיהם של המונהגים.

באופן זהה משמש האל לאדם כמעין מנהיג, בו הוא מאמין ועליו הוא מטיל את כל יהבו. זו דרך יעילה להסיר מעל האדם אחריות לחייו ולמעשיו ולהשליכם על "אחר"- אל או מנהיג אנושי. זו דרכם של דתיים בעלי מוסר הטרונומי (הנובע מחוץ לאדם, מוסר שמקורו איננו באדם אלא בסמכות חיצונית לו). זאת - בניגוד לחופשיים ההומניסטים - בעלי מוסר אוטונומי - (מוסר שמקורו באדם עצמו) שאינם מסירים מעצמם כל אחריות לחייהם ולמצבם בעולם.

יש לזכור כי האדם אינו שולט בכל אשר קורה לו בחיים. יש דברים המתרחשים במציאות ולחלוטין אינם תלויים באדם הפרטי ואינם קשורים בו, ואין לאדם כל יכולת להשפיע עליהם. ברגע שהמציאות מתרחשת, המאמין הדתי מסביר אותה בהתאם לאמונתו הבסיסית, המפרשת עבורו את האירועים המתרחשים. למשל: שכר ועונש והשגחה פרטית ביהדות, או גלגולים וקרמה בדתות המזרח. האדם הדתי/המאמין רואה את האירועים החיצוניים לו כמכוונים בידי ישות חיצונית בעלת רצון וכוונות או מערכת חוקי-על (גורל/מזל). האדם החופשי, מנגד, מבין שמקור ההתרחשויות הוא חיצוני לו, ואין לו שליטה מלאה על אותה מציאות חיצונית, אבל אין זה מקור בעל חוקים, רצון, וכוונה כפי שמייחסים לאל, לגורל, למזל וכיו"ב.

לפיכך, לאחר התרחשות האירוע, כמו גם לפניו, האדם החופשי נוטל אחריות מלאה על ההתמודדות. ניתן לדמות את החיים לנהר זורם והאדם נמצא ונסחף בזרם החיים. ניתן לצוף על הגב או על גזע עץ ולהיסחף בזרם - זו דרכו של הדתי שטוען כי ה"זרם" (האל) סוחף ומכוון אותו ו"עושה" לו. החופשי לעומתו נמצא ונסחף גם הוא בנהר אך הוא יושב בקיאק, משוט בידיו והוא מכוון עצמו, עם הזרם, במורד הנהר, פעם מתקרב לגדה זו ופעם לשנייה, ואף יכול לעצור ולנוח ואז לחזור ולחתור בנהר.

איך מסתדרים אפוא ללא אמונה? מסתדרים בצורה נפלאה!  השימוש במילה אמונה הפך נפוץ עד זרא, והכוונה לאמונה כפי שהוגדרה בחלק הראשון. אמונה כזו היא מסוכנת ושלילית במהותה. במקום השימוש הנפוץ כל כך במילה אמונה אפשר להשתמש במילים: דעה,  תפיסה, השקפה וכיו"ב. מילים אלו אינן כוללות את המוחלטות שבמילה 'אמונה'. דעה,  תפיסה, השקפה ניתן לשנות, ואלו הן מילים המחייבות פחות ולא כלולה בהן הפנאטיות הכרוכה באמונה.

משהובנה האמונה ניתן להבין מדוע אני ושכמותי איננו "מאמינים". אני ושכמותי יודעים או שאיננו יודעים. כשאנחנו מאמינים אנחנו מבינים שזו המצאה פנימית שלנו, הבאה לפרש ולהבין את המציאות המתרחשת מחוצה לנו. אני נזהר מלהאמין בכל דבר שהוא שמא אסחף ואגיע למקומות שאינני רוצה להיות בהם. במקום 'אמונה' יש לי תקווה במצבים קשים; יש לי אידיאלים וערכים בהם אני מאמין, או נכון יותר לאמור דוגל או מחזיק בהם.

האדם אינו שולט בכל אשר קורה לו בחיים. יש דברים המתרחשים במציאות ולחלוטין אינם תלויים באדם הפרטי ואינם וקשורים בו, ואין לאדם כל יכולת להשפיע עליהם. ברגע שהמציאות מתרחשת, המאמין הדתי מסביר אותה בהתאם לאמונתו הבסיסית, המפרשת עבורו את האירועים המתרחשים. למשל: שכר ועונש והשגחה פרטית ביהדות, או גלגולים וקרמה בדתות המזרח. האדם הדתי רואה את האירועים החיצוניים לו כמכוונים בידי ישות חיצונית בעלת רצון וכוונות או מערכת חוקי-על (גורל/מזל). האדם החופשי, מנגד, מבין שמקור ההתרחשויות הוא חיצוני לו, ואין לו שליטה מלאה על אותה מציאות חיצונית, אבל אין זה מקור בעל חוקים, רצון, וכוונה כפי שמייחסים לאל, לגורל, למזל וכיו"ב.
 

[1] [הערת מערכת] המשפט "אני מכבד את אמונתך" עלול להיות שגוי ומטעה במקרים רבים, בהם קיים חוסר הבנה בסיסי לכיבוד זכויות הפרט, שבמסגרתן  כלולה גם הזכות להאמין (או שלא להאמין) בכל דת ובכל אמונה שהיא. כיבוד הזכות להאמין אינו בהכרח כיבוד אמונתו של בעל האמונה, אלא כיבוד זכותו של בעל האמונה להאמין. אתיאיסט אינו יכול לכבד אמונה דתית, אבל כאדם הומניסט, פלוראליסט וסובלן, מצפים ממנו שיכבד את זכותו של כל אדם להאמין כאוות נפשו.

[2] [הערת מערכת] לצד מגרעות חמורות אלו אסור לנו להתעלם מהתרומה האדירה שתרמו הדתות, גם אלו שקדמו למונותיאיזם, בתחומים שונים -  ביצירתם, עידודם והפצתם: השירה, הספרות, ההגות, הדרמה, הציור, הפיסול והמוסיקה.


יוני 2007



חברים ב- עוצב על ידי