הנכם צופים בגירסת הדפסה של הדף/מאמר הנוכחי.
לחצו כאן לגירסה המקורית

הֶלגָה ואני
או

"אתה אתיאיסט? צר לי עליך, אתה כמו הבן האובד"

סיפור מן החיים על האמונה באלוהים
מאת ד"ר משה גרנות


בשנת 1988 הוזמנתי על-ידי חבורת מורים ומרצים מהעיר הֶסְלינגֶן שבגרמניה להתארח בכנס ידידות בין מחנכים ישראלים ומחנכים גרמנים. התלבטתי אם ראוי שאדרוך על אדמת גרמניה, אבל חבריי שכנעוני שמדובר באוהבי ישראל אמיתיים, ובאנשים המבקשים לכפר על הזוועות שביצעו אבותיהם. ובאמת, כשהגעתי לשם, נוכחתי שהגרמנים יצאו מגדרם כדי להנעים לנו את השהות בעירם.

אין טעם לספר את קורות הכנס, שהרי מה יש לצפות מכנס - חוץ משיממון ושעמום שמייסרים את הנפש ומחלישים את כוח העמידה של הגוף? רוב הדוברים - ישראלים כגרמנים - האריכו בדברים, אף מעבר לזמן שהוקצב להם, וניסו לשכנע עד כמה הייתה האנושות חסרה לפני שהם הביאו את בשורתם החינוכית לידיעת הכלל.

רוב הלילות שיכנו אותנו בבית הארחה של המכללה העירונית, ואילו בערב האחרון התארחנו בבתיהם של המארחים עצמם. אותי אירח זוג צעיר, הורים לבת ובן בלונדינים יפהפיים - היא בת עשר, והוא בן שבע - הגרים בבית בודד, שממש לידו זורם נחל המשקה את הגינה הקטנה והמטופחת שבחצרם. לאב קראו מקסימיליאן, ובקיצור - מאקס, מורה לאנגלית, ולאם - קרולין, מורה לספרות גרמנית. אני הבאתי תשורות לכל אחד מהם, והם עשו מזה עסק גדול, והביעו התפעלות הרבה מעבר למה שהן היו ראויות. הזוג הזמין לאותו הערב שני תלמידים שלהם לשעבר, שכבר למדו באוניברסיטה בשטוטגרט, וכן חברה, שכולם קראו לה בקי - מן הסתם קיצור של השם רֶבֶּקָה, והסתבר לי שהיא...כומרית פרוטסטנטית. ממבט ראשון לא הערכתי את גילה ביותר משמונה-עשרה, אבל הסתבר שהיא כבר עברה את השלושים, היא בוגרת אוניברסיטה וסמינר לכמרים, ו... היא מדברת עברית. היא למדה עברית בסמינר לכמרים, והשלימה את ידיעותיה בשפה בשהותה כמתנדבת בקיבוץ בארץ במשך קרוב לשנה.

הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה, וכל המסובים לארוחת הערב בביתם של מאקס וקרולין ביקשו לדעת מה קורה בארץ. ואילו אני הייתי סקרן לדעת מה לבחורה נפלאה כמו בקי ולכל הבדיות המבהילות שהדת מלעיטה בהן את מאמיניה. ידעתי שהישירוּת הישראלית איננה הולמת את הנימוסים האירופיים, ונצרתי את לשוני. מאקס הבין מה מציק לי, ופלט:

"את יודעת, בקי, משה הוא אתיאיסט, וכתב כמה ספרים על הנושא. אילו ידעתי עברית כמוך - הייתי בוודאי מתעמק בהם".

בעקבות ההצהרה הזאת התפתחה ביני ובין בקי שיחה נינוחה, כשכל הסובבים אותנו מקשיבים, ואינם מתערבים. בקי התגלתה כבקיאה ביותר בכל השקלא וטריא של הפילוסופים, אשר ביקשו להוכיח את מציאותו של האל באמצעות התבונה:

"אני יודעת שלא ניתן להוכיח את מציאותו של האל באמצעות השכל, ואני גם יודעת שכתבי הקודש הם משענת קנה רצוץ, כי ניתן לאתר בקלות את כל הזיופים השלומיאליים של המחברים והעורכים, אבל אמונה איננה עניין לדיון תבוני".

"רגע, בקי, תני לי להבין, את יודעת שמחברי התורה היו זייפנים לשם שמיים, ולשם עצמם, ואת בכל זאת משתיתה את אמונתך על כתבים אלה?!"

"יש אצלכם פילוסוף בשם ישעיהו ליבוביץ', והוא בוחר מבין הפסוקים רק מה שמתאים לו, ומתעלם מאלה שנוגדים את אמונתו..."

"כן, בקי, אבל ליבוביץ' המציא אמונה שאיננה קיימת. אני לא מכיר מאמין שאיננו מצפה ל'תן וקח' עם האל, ואילו ליבוביץ מכיר רק ב'קח' ".

"אני לוקחת מליבוביץ' רק את הדרך, לא את המסקנות. אני בוררת לי מהברית החדשה את הפסוקים שליבי מזדהה עמם, ומתעלמת מאלה שמרגיזים אותי".

"רגע, והבישופים הממונים עלייך מסכימים?! הרי בעיניהם כל מה שכתוב שם הוא קדוש".

"אנחנו לא קתולים. אתה לא תאמין איזו רוח חדשה נושבת בכנסייה שלנו".

הבטתי בה: היא נראתה ממש כמו נערה צעירה, לבושה בג'ינס שחורים ובטי-שירט, שעליה סמל השלום. שום תכשיט, ונדמה לי שלא הייתה מאופרת כלל. פניה בהירים, חלקים, שערה חום בהיר, ועיניים ירוקות חכמות.

הוויכוח נמשך ונמשך, וכשהגיעה השעה תשע בלילה, מאקס ביקש מהילדים ללכת לישון. הם נישקו לאימא ולאבא, אמרו 'לילה טוב' לאורחים, והלכו לחדרם - בלי שום ערעור, בלי סימן לאי-שביעות רצון.

הייתי המום! כשילדיי היו בגילם של ברנדה וניקולאס הייתי נאלץ כל ערב לתחבל אלף תחבולות עד שהיו מואילים ללכת לישון, וכשזה כבר קרה, והם היו כבר שכובים במיטה, לאחר הרחצה ולבישת הפיז'מות, היינו רואים אותם מתגנבים יחפים אל הסלון כדי להציץ באורחים, ובהיעדרם - אל הטלוויזיה הדולקת.

מאז אותו כנס בהסלינגן, כמעט כל שנה בקיץ היה מאקס מגיע לבקר בישראל, לבדו או בלוויית אשתו, ואנחנו תמיד אירחנו אותם בביתנו.

בקיץ האחרון קבלתי טלפון ממאקס:
"אני בתל-אביב!"
"איפה אתה נמצא? אני בא לקחת אותך אלינו".
"לא, משה, אני כאן עם שנים-עשר מורים, חלק מהם אתה מכיר...באנו לסיור לימודי. נקבע לנו מחר סיור, אבל הוא התבטל..."

בוודאי התבטל! הרי כבר אפרים קישון לימדנו שהג'ינג'י תמיד שוכח את המפתח אצלו, והפרטצ'ה הישראלית חוגגת. התביישתי! אצלם הרי הכול היה מובנה ומבוצע בצורה מדוקדקת.

"מאקס - אבדוק מה אוכל לעשות. תוך שעה אני חוזר אליך".

באותם ימים עדיין היו לי מהלכים במשרד החינוך, וארגנתי להם סיור בבית-ספר "רוגוזין" בדרום תל-אביב, שם לומדים בני עובדים זרים מעשרות ארצות, בעלי צבעי עור שונים, וכן ארגנתי ביקור בבית ספר "שבח", שם שולטת, ליד השפה הרוסית, גם ההצטיינות הבולטת של המורים והתלמידים. עיריית תל-אביב ארגנה לקבוצת הגרמנים ארוחת צהריים, ורעייתי בישלה עבורם את ארוחת הערב.

מאקס, שלפני שעה היה אובד עצות, חיבק אותי בחום:
"תגיד לי, משה, איך אנחנו ניפול עליך שנים-עשר איש לארוחת ערב?!"
"אל תדאג, מאקס, אם נורית לקחה את המשימה על עצמה - מובטח לכם שתאכלו ארוחה מהסרטים".

אני מדלג על תיאור הסיור בשני בתי-הספר, ורק אציין שאני עצמי התפעלתי כיצד הוא התנהל ללא דופי. בערב הגיעו כל השנים-עשר בדיוק בשעה היעודה - לא דקה קודם ולא דקה אחר-כך. מאקס נשא זר פרחים ענק בשם כל הקבוצה, ונורית הושיבה את כולם סביב לשולחן שהוארך לצורך האירוע, ופתחה:

"מספרים על רבי מפורסם של חסידים, שהגיע לעיר בדיוק בשעה שהיו צריכים להתפלל מנחה-מעריב. הוא ציווה לערוך מייד שולחן כדי שיאכלו, ורק לאחר ששבעו, הכריז על תחילת התפילה. שאלו אותו חסידיו: 'מדוע לא התפללנו לפני שאכלנו?' ענה להם הרב: 'אילו התפללנו קודם, כשקיבותיכם מקרקרות, הייתם הוגים כל זמן התפילה על האוכל המצפה לכם; מאחר שקודם אכלנו, ורק אחר-כך התפללנו - הגיתם כל זמן הארוחה על התפילה'. לכן אני מציעה שנרים כוסית יין, ונאכל, ורק אחר-כך נשוחח, כשראשנו פנוי לדברי חכמה בלבד".

השקנו כוסיות ואכלנו מהמעדנים שרעייתי הכינה, ואני חשתי כל זמן הארוחה שאני נשאב במבטה של אחת הגרמניות, אותה לא זכרתי מביקורי בהסלינגן. אינני חושב את עצמי מצודד במיוחד. השנים בהן חיזרתי אחרי בחורות היו בעיניי התקופה הכי משפילה בימי חיי, וכאשר נישאתי, שמתי X על נושא החיזורים, וחשתי משוחרר מעול כבד. והנה, זו, אישה זרה לגמרי, גויה "כשרה", אינה מפסיקה לשפד אותי במבטה. מדי פעם הייתי מציץ אליה, ורואה שאינה מסירה את עיניה ממני.

הייתי נבוך. שיחקתי מעט בטבעת הנישואין כדי לרמוז שאינני מעוניין, אך היא בשֶלָה. הבטתי בשאר חברי המשלחת הגרמנית, רציתי לבדוק אם הם שמים לב למה שקורה פה. לא. הם אכלו בתיאבון ובנימוס ראוי, וכדרכם, הפליגו במחמאות על טיב המנות ועל האסתטיות בה הן הוגשו.

לאחר הארוחה דיברנו על החינוך המקצועי בגרמניה, ועל התקווה של החניכים שם להגיע ביום מן הימים לדרגת מייסטר, כמו אבותיהם מזה דורות. ההיא המשיכה להביט בי גם בזמן השיחה. זה נראה לי גובל בחוסר נימוס.
"מה?!" שאלתי.
"מאקסימיליאן אמר לי שאתה אתיאיסט".
אז זה כל העניין!
"כן, מודה באשמה", עניתי.
"צר לי עליך, אתה כמו... כמו הבן האובד..."
"אובד למי?"
"אובד לאל שבשמיים, אובד לאמונת האמת".
"אם תוכלי להוכיח לי שיש אל בשמיים, ושיש אמונת אמת - אני מייד אחדל להיות בן אובד", עניתי מחייך, בתקווה שתבין שאני מתבדח.
"אין קל מזה, אבל לא בקהל הזה. אתה מסכים לתת לי את כתובת הדוא"ל שלך?"

חככתי בדעתי רגע, אך לבסוף הוצאתי את כרטיס הביקור מהארנק ומסרתי לה.

כעבור שבוע קיבלתי מכתב בדוא"ל כתוב באנגלית, ומשובץ פה ושם במילים גרמניות:
"לדוקטור המאוד מכובד, שלום וברכה!
כזכור לך, כשהתארחנו בביתך, הצרתי על כך שאדוני איננו מאמין בדת האמת, ולא רק זאת, אלא שהוא כופר אף במציאותו של האל, כפירה הנראית על פניה אבסורדית לגמרי, שהרי איך יכול אדוני להעלות על הדעת שהעולם המופלא, בו אנו חיים, נברא - לולא חסדו ורחמיו של האל הטוב יתברך? אולי הסיבה לכפירתך נובעת מכך שלא נחשפו בפניך מכמניה של אמונת האמת. אתה בוודאי יודע שבתחילה האמינו בני האדם באלילים, משה העלה את רף האמונה לכדי אמונה באל אחד, ובן האלוהים העלה את האנושות בדרגה נוספת, ופתח בפניה את שעריה של מלכות השמיים.

אני מברכת אותך שתצליח לראות את האור.
בברכה ובכבוד,
הלגה אייזנר"

נזכרתי בשיחתי עם בקי, הכומרית המשכילה, והנה פתאום נפילה כזאת! התלבטתי אם לענות לה. לבסוף כתבתי:
"גב' הלגה אייזנר הנכבדה,
אם הבעיה שלך היא מי ברא את העולם - אם לא האל - השאלה המתבקשת מייד היא: מי ברא את האל? מדוע שאלה זאת היא פחות לגיטימית מהקודמת? ובאשר לאמונת האמת שפתחה בפני האנושות את שערי השמיים, ואני מניח שמדובר באמונה הנוצרית הקתולית - אני זוכר שאמונה זאת רדפה את עמי, גירשה אותו מאנגליה, מספרד, מפורטוגל, אנסה יהודים להתנצר, ערכה מסעי צלב, רציחות ופוגרומים. עד ימינו אלה מאמינים הנוצרים שאנחנו רוצחים ילד נוצרי כדי להזליף מדמו למצות שלנו, ועל העלילה הנוראה הזאת נרצחו אלפים! אחרי המהפכה הבולשביקית רצחו נוצרים טובים מאות אלפי יהודים. בימי מלחמת העולם השנייה סייעו הנוצרים הטובים בהתלהבות שלא תתואר בהשמדת העם היהודי - יופי של פתיחת שערי שמיים!
"בברכה וכו' "

"דוקטור נכבד מאוד,
אני מתפלאה עליך, הרי ידוע לכל ילד שלאל אין התחלה, ואין סוף. ובאשר לגזירות הקשות שגזרו הנוצרים הקדמונים כלפי היהודים - זה נבע מחוסר הבנה של יסודות האמונה. אל נא תאשים אותו [באות גדולה ועבה במקור!] בחטאיהם של בני האדם.
בכבוד הראוי וכו' "

עניתי לה:
"לי לא ידוע מה שידוע לכל ילד - לא ברור לי מדוע אפשר לייחס לאל נצחיות, ולא ניתן לייחס אותה ליקום. ובאשר לאשמה שאני מטיל, כביכול בטעות, על אושיות האמונה הנוצרית, במקום על הנוצרים הקדמונים, שכביכול לא הבינו את בשורת הברית החדשה, הריני לציין שהם הבינו, מאוד, והיו תלמידיה המצוינים. הברית החדשה, זאת שעל ברכיה התחנכו ומתחנכים מאות מיליוני נוצרים, מכנה את יהודה, שהוא סמל לעם היהודי, בשם שטן (יוחנן ו' 70 - 71); 'הבשורה' מספרת שהיהודים דרשו מפונטוס פילטוס לצלוב את ישוע, והם אשמים במותו (מתי כ"ו, כ"ז, מרקוס י"ד 55 - 65); מניחי התפילין נחשבים לחוטאים שלא יינצלו מיום הדין (ההתגלות ט' 4, כ' 4) דינם של היהודים שלא יקבלו על עצמם את תורתו של ישוע - הוא מוות (יוחנן ח' 23 - 24), ומי שמתפתה להתגייר - יירש גיהינום (מתי כ"ג 13 - 1, 29 - 33); ובכלל כל "ההתגלות" היא אורגיה של זוועות שיחולו על אלה שאינם מוכנים לקלוט בליבם את 'האור'. הרי לך כל 'בשורה' של הנצרות על רגל אחת".

"דוקטור מכובד מאוד,
תפקידה של נוצרייה נאמנה הוא לספוג עלבונות באהבה, כמו שאדוננו ספג יריקות והשפלות, וסלח לכולם. אבל תמהה אני עליו, דוקטור מכובד מאוד - אם אתה מתהדר בהכרת הברית החדשה, איך זה שלא ציטטת את דברי היהודים באותו מעמד נורא, כשהם הכריזו: 'דמו עלינו ועל בנינו!' - הרי היהודים עצמם מודים בחטאם, ומוכנים לקחת על עצמם לדורות את האשמה הנוראה - מה לך, אם כן, כי תלין?! אבל רחמיו של אדוננו לא כלו, ואם תהיה מוכן לראות את האור - נקבל אותך בזרועות פתוחות".

על הדוא"ל הזה כבר לא עניתי.

מאוחר יותר נודע לי שבקי נטשה את כנסייתה, הגיעה לארץ ונישאה לחבר מושב מעמק יזרעאל.


אפריל 2010