אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

אלוהים עשה את זה (או שלא?)

Dr. Massimo Pigliucci

פברואר 2005, תורגם ברשות המחבר
המאמר המקורי (באנגלית) נמצא כאן
תורגם ע"י רוני

בשנת 1775 פקדה את העיר ליסבון שבפורטוגל רעידת אדמה עזה. כתוצאה מכך נהרגו כמאה אלף איש, דבר אשר עורר את הדיון התיאולוגי העתיק והעמוק: אם האל (היהודי-נוצרי) הוא כל-יכול, כל-יודע וכל-טוב, איך יכול אסון כזה להתרחש? התשובה הייתה, כמו תמיד, שכבני-אדם איננו מסוגלים להבין איך אסונות כאלה משתלבות בתוכניות האל, אבל כך הן, ועלינו פשוט להאמין בבורא-עולם ולא להתייהר ולפקפק ללא הרף בתוכניותיו.

מנגד - כל אדם, שבמזיד גורם למותם של אלפים, ללא קשר למניע מוצהר שלו או למטרותיו ה"נעלות" - מוגדר פושע נתעב, נתפס ונשפט בכל חומרת הדין. אנשים רציונאליים חשים תסכול מסוים מאמות-מידה כפולות אלה, ואחת ההגנות מהעדר הרציונאליות בעולם, כפי שאמר פעם מל ברוקס, הוא חוש הומור בריא. אם יצא משהו "טוב" מרעידת האדמה בליסבון, הרי היא ההשראה שהייתה לפילוסוף הצרפתי וולטייר (Voltaire) לכתוב את היצירה הקלאסית קאנדיד (Candide). ביצירה זו לועג וולטייר לגישה הפשטנית לפיה אנו חיים "בעולם הכי טוב האפשרי", כפי שנטען על-ידי אחת הדמויות בספר - דוקטור פאנגלוס (המבוסס במידת מה על הפילוסופיה של לייבניץ), והעומד בבסיס ה"הסברים" הדתיים לאסונות טבע.

לאחרונה נתקלתי בשתי דוגמאות נוספות של "תסמונת פאנגלוס": האחת בתגובה לאסון טבע בעל תהודה עולמית, והשנייה בטקס דתי משפחתי לציון הגעה לבגרות. היקפם של שני המאורעות הללו שונה לחלוטין, אבל שניהם משקפים גישה לא-רציונאלית ומסוכנת זהה למה שמתרחש בעולם.

האירוע הגדול היה, כמובן, הצונאמי שגרם למותם של למעלה ממאתיים אלף איש בדרום מזרח אסיה. במהלך הימים שלאחר האסון התקיים דיון רציני באמצעי התקשורת, המזכיר את האירוע שגרם לוולטייר ליטול עט לידו: איך יכול היה אלוהים לאפשר התרחשות אירוע כזה? תיאולוגים נוצרים, רבנים יהודים וקנאים מוסלמים דנו בסוגייה, לכולם הייתה תשובה אחת, זהה: איננו יודעים, אבל בוודאי הייתה לכך מטרה נעלה. כמה מאותם מומחים אודות כלום אף הפליגו וטענו, שאולי אלה שמתו היו איכשהו לא ראויים, וכי הצונאמי היה עונש מידי אלוהים על חטאיהם. מקרה מופלג ומדהים של האשמת הקורבן! קשה לי לדמיין את הלוליינות הנפשית הדרושה במקרים כאלה על מנת לשמור על השקפות דתיות יקרות. אירועים מסוג זה יוצרים מידה בלתי נסבלת של דיסונאנס קוגניטיבי, ונדרש כישרון רב בהונאה עצמית על-מנת לא לחוש באבסורד הטיעונים. עם זאת, זהו כנראה המנגנון הפועל ביעילות רבה עבור מאות מיליונים בעולמנו. גישה זו "הסבירה" את האירוע בליסבון, את מתקפות האחד-עשר בספטמבר, ומסבירה, בעצם, כל דבר רע שמתרחש בעולם: או שזה נגרם באשמתנו, או שמדובר בחלק מתוכנית אלוהית בלתי מובנת, אך ללא ספק טובה באופן עילאי.

אותו הגיון מוזר פועל גם להיפך, כמובן: בדיוק כשם שאלוהים לעולם אינו אשם כאשר קורה לנו שמשהו רע, הוא נוטל את כל (או לפחות את רוב) הקרדיט כשמשהו טוב קורה. סידור לא רע, כשחושבים על זה! הדוגמא השנייה שהייתי עד לה מצויה בקטגוריה של "אלוהים עשה את זה - כי זה טוב". נכחתי בטקס דתי חגיגי של הגעתה לבגרות של נערה צעירה, שאחריו הייתה סעודה, בה כולם נהנו מאד. בשלב מסויים נטל אבי הנערה את המיקרופון לידו וסיפר סיפור מרגש: בתו נולדה פגה, והיא ואימה בקושי שרדו את הלידה. יתרה מזאת - הילדה הייתה במצב אנוש בבית החולים לאחר לידתה, והרופאים כמעט נואשו מסיכויה לשרוד. לאחד הרופאים היה רעיון מבריק ונועז - לנסות תרופה ניסיונית חדשה, לאחר קבלת רשות מההורים, כמובן. הטיפול הצליח והתוצאה היא הנערה היפה שאת בגרותה חוגגים.

לו הסתיים כאן הסיפור, הייתה זו בוודאי עלילה יפה של חמלה ותושייה אנושית. אבל, כמובן, האב היה חייב להמשיך ולהוסיף, שלמרות בטחונו ברופאים - שלהם היה חלק בתוצאה, לאמתו של דבר מדובר בדוגמה מובהקת של נס משמים - התערבות ישירה של אלוהים כדי להציל את בתו. בגישה זו יש הרבה דברים שפשוט אינם נכונים, וקשה לתאר איך אנשים נורמאליים לחלוטין יכולים לקבל בכנות "הגיון" מסוג זה. ראשית - מדוע נזקף פתרון המצב לזכותו של אלוהים? הרי מלכתחילה הוא אינו מואשם ביצירת המצב? שנית - האין זה עלבון אדיר לגזול את הקרדיט מהרופאים, שביצעו את העבודה הקשה ונטלו על עצמם אחריות אדירה למקרה של כשלון? בהכללה, אם כולנו (כולל רופאים) היינו נוקטים בגישה זאת, האם לא היה הדבר שם קץ לכל ניסיון לשפר את מצב האנושות? אם הכול בידי שמיים (ומדוע השמיים צריכים בכלל ידיים) - לשם מה לטרוח? אגב, זוהי בדוק גישתם של קיצונים דתיים, המשאירים את ילדיהם למות כי הם בטוחים שכל מחלה היא תוצאה של אמונה בלתי מספקת, וניתנת לריפוי אך ורק על-ידי השבת האמונה.

אינני וולטייר,ומאמר זה אינו קאנדיד, לכן אשאיר לאיש-הרוח הדגול של ההשכלה הצרפתית את משפט הסיום: "ספק אינו מצב נעים, אבל ודאות היא אבסורד." היינו מוצאים את עצמנו בעולם הרבה יותר טוב לו רבים מאיתנו היו חיים על-פי גישה זו.


הערת המערכת: ראה גם את המאמר האדם ואסונות הטבע בעיני הדת שפורסם במדור זה לפני מספר ימים.


מרץ 2005



חברים ב- עוצב על ידי