אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

בזכות האתיאיזם

מאת דוג ג'סף (Doug Jesseph)
תירגום מאת רוני - תורגם ברשות המחבר

המחבר הוא פרופסור לפילוסופיה במחלקה לפילוסופיה ודת באוניברסיטת צפון קרולינה, ארה"ב

אינני מאמין באלוהים, ולדעתי גם אתה אינך צריך להאמין בו. כל דיון על קיום אלוהים צריך להתחיל, אני חושב, בהגדרות ובעקרונות ראשוניות. אתיאיזם בדרך כלל נתפס כהכחשת קיומו של אלוהים. אני מעדיף הגדרה מעט שונה, האומרת שהאתיאיזם טוען שאין הצדקה רציונלית באמונה בקיומו של אלוהים. ליתר דיוק, הטענה של האתיאיזם היא, שכאשר שוקלים את הראיות בעד ונגד, המסקנה המתבקשת היא שאין אלוהים. תיאיזם, לעומת זאת, היא הדוקטרינה הטוענת שיש סיבות טובות ומספיקות כדי להאמין שאלוהים קיים. לפי הגדרתי, אדם שלעולם לא שקל את שאלת קיומו של אלוהים, לא נחשב אתיאיסט, וגם לא מי שדוחה בצורה עיוורת את המושג "אלוהים" מתוך מרדנות או סערת רגשות. יתרה מזאת, האתיאיזם אינו דורש וודאות. אינני טוען בדבר היותי 100% בטוח שאין אלוהים, בדיוק כמו שאיני יכול לטעון בוודאות מוחלטת שיש 9 כוכבי לכת במערכת השמש. יחד עם זאת, אני טוען שהצטברות הראיות הופכות את קיומו של אלוהים למאוד בלתי סביר.

כאתיאיסט, אני מכחיש את קיומם של כל האלים: של האצטקים, הרומאים, המצרים הקדומים, והאל של הברית הישנה והחדשה. אם אני צודק, כל אלה הם המצאות פיקטיביות שהומצאו על ידי אנשים פיקחים למספר מטרות, החל מנחמה פסיכולוגית וכלה בבידור. ובכל זאת, למרות היותי אתיאיסט "שווה הזדמנויות", אתרכז במושג "אלוהים" המוכר במסורות של הדתות המערביות. על פי מושג זה, לאלוהים 8 תכונות חיוניות או מגדירות. הוא (1) ישות, (2) כל יכול, (3) מוסרית מושלם, (4) יודע כל, (5) הבורא הבלתי-נברא של היקום, (6) מתעניין בפרט בבני-אדם, (7) אל יחיד, ו-(8) רוחני, או לא-חומרי.

חשוב להרחיב קצת על הקריטריונים האלה. האל שאת קיומו אני מכחיש אמור להיות ישות; להיות בעל מוח, רצון, תבונה, כוונות ורצונות. אינני מעונין לדון בקיומו של אל לא אישי, שניתן להגדיר כטבע, גורל, או כל "משהו" מעורפל שאמור לנהל את היקום.

פירוש "כל יכול" הוא שאין מצב של דברים שהאל אינו יכול לגרום לו, אם רק ירצה. אני חושב שהשלמות המוסרית של האל מובנת מאליה. אלוהים, כפי שנתפס לרוב, אינו מחולל פגיעה לא מוצדקת, ואי אפשר להאשים אותו במאומה.

הטיעון שאלוהים יודע כל הוא גם חלק מההגדרה הסטנדרטית. אם אלוהים קיים, אזי אין שום עובדה שלא ידועה לו. הסטטוס של אלוהים כבורא היקום גם לא אמור להיות בעייתי, אבל ברצוני להדגיש כאן נקודה חשובה: בהנחה שאלוהים הוא הבורא, המאמין טוען שקיומו של אלוהים מסביר משהו על מצב הדברים, ולכן אמונה באלוהים אמורה איכשהו להפוך את העולם למובן יותר.

בנוסף, נהוג לחשוב שלאלוהים עניין מיוחד בבני אדם. הוא אינו נתפס כצופה אדיש, אלא אמור לאהוב את הבריות, להיעלב ממעשי עוול, ובמיוחד לכעוס אם כמה אנשים אינם מאמינים בקיומו. קיומו של אל אחד בלבד הוא גם כן חלק מהתמונה הסטנדרטית. בהשקפה שאני בוחן, צריכות להיות הוכחות חותכות לאמונה שיש אך ורק בורא ושולט יחיד ליקום. לבסוף, התפיסה המקובלת של האלוהים דורשת שיהיה לא-חומרי ומחוץ למרחב. אלוהים במובן הזה לא יכול להיתפס כיישות פיזית הכפוף לחוקי הפיזיקה.


בריאת העולם
הירונימוס בוש

הרשו לי כעת להציג את הטיעונים בזכות אתיאיזם. להלן ההנמקות המביאות אותי למסקנה שלא קיים אל אישי כל-יכול, מוסרית מושלם, כל-יודע, בורא בלתי-נברא של היקום עם עניין מיוחד בבני אדם. סיבה בסיסית להכחשת קיומו של אלוהים היא מה שאני מכנה "עיקרון השמרנות". לפי עיקרון זה אנחנו צריכים, במידת האפשר, להימנע מתיאורי עולם שמניחים דברים לא סבירים או לא ידועים כדי להסביר את מה שניתן להסביר במונחים יותר ברורים ועל ידי דברים יותר מובנים. לדעתי, העיקרון הזה מקובל על ידי כמעט כולם. למשל, נניח שאני שומע רעש מוזר בעליית הגג, ואתה אומר לי שזה בא מהשדון שעבר להתגורר שם. ללא הרבה ראיות נוספות, לא צריך לקחת את ההסבר שלך ברצינות. כל אדם הגיוני היה מעדיף הסבר לרעש שלא דורש שדונים, והמתבסס על דברים מוכרים היטב, כגון מאווררים רועשים, או קורה תומכת שמתרחבת, וכדומה. נניח שחקירה נוספת לא העלתה שדון, אבל גם לא משהו אחר היכול להסביר את מקור הרעש. אתה מסביר את העובדות האלה בטענה שהשדון ביישן בטבעו, וברח כדי שלא יגלו אותו. אני טוען, שלמרות שהשערה זו תואמת את כל העובדות, היא עדיין חשודה, כי היא מסתמכת על משהו שרחוק מאד מהמציאות כפי שמוכרת, בהנחה (שלדעתי תסכים לה) ששדונים אינם דבר שנתקלים בו יום-יום.

עלי להדגיש שעקרון השמרנות אינו אומר שבשום מקרה אין להציע הסברים מקוריים. ההתקדמות במדע נעשית לעתים קרובות על-ידי הצעה של חפץ, אירוע או תהליך חדש. אף על פי כן, פניה ללא-ידוע או ללא-מוכר מקומו כאמצעי האחרון, ולפי עקרון השמרנות, צריכים להימנע מסברות כאלה כשיש הסברים יותר מוכרים.

מה בין העיקרון הזה לאלוהים? אני טוען שאלוהים תואם להגדרה של משהו מסתורי, לא מובן ולא מוכר מניסיון היום-יום. אלוהים אינו נצפה, אינו מוחשי ואינו ניתן לגילוי על ידי אמצעים "אמפיריים". אלוהים אמור לפעול במרחב ובזמן, מבלי שיהיה נוכח בהם. מהותו, על פי המסורת, איננה נתפסת, והיא מעבר ליכולת ההבנה של מוחות אנושיים סופיים. ולמרות זאת, האמונה ביישות הזאת, שאיננה ניתנת להבנה, אמורה להפוך את המצב הנוכחי של העולם ליותר מובן. כל דבר שנצפה אמור היה להיווצר על ידי אלוהים, אבל אלוהים עצמו גם לא נצפה וגם לא נברא. יתרה מזאת: אירועים בעולם הנצפה בדרך כלל ניתנים להבנה ללא צורך באלוהים כהסבר. סופות רעמים, רעידות אדמה, מגיפות, ליקויי מאורות, מגוון הזנים בטבע, ואפילו מקורות החיים עצמם - לכולם יש הסברים אתיאיסטים מפורטים, למרות שפעם נחשבו לפרי יצירתו הישירה של האלוהים.

בנוסף, השימוש באלוהים כהסבר לכל תופעה הוא בעייתי. מספרים לנו הרבה אודותיו, אבל אף פעם אין מספרים לנו מספיק כדי לבחון את קיומו. דמיינו לכם, למשל, איכר המתפלל לאלוהים לגשם כדי לעזור לגידוליו מוכי הבצורת. נניח שאחר כך יורד גשם. האיכר המאושר שלנו מסביר את הגשם כמעשה האל בתגובה לתפילתו. אבל נניח שלא יורד גשם. האיכר מסביר שלאלוהים היו סיבות אחרות למנוע את הגשם. בכל מקרה, השערת קיומו של אלוהים איננה מסבירה כלום, כי ניתן בעזרתה להסביר כל דבר בצורה דומה.


הפרדת האור והחושך
מיכלאנג'לו

סיבה שניה - קשורה לקודמת - להכחשת קיומו של אלוהים, נובעת מהצורך בעקביות מצד המאמין. אני קורא לזה טיעון מ-"אסימטריה", כי הוא מצביע על גישה אסימטרית של המאמין בין אמונותיו לאמונות של דתות אחרות. ברור לי שכל מי שמאמין באלוהים התיקני של הדת המונותיאיסטית המערבית, חייב להכחיש את קיומם של כל אל או אלים של התרבויות האחרות. אולי הם אינם רוצים להודות בכך, אבל מאמינים חייבים להיות בדעה, שכל האלים האחרים הם בדייה, וכל המאמין בהם שוגה ביסודו. יתרה מזאת, המאמין בדרך כלל יטען שכל דבר שלכאורה מוסבר על ידי אלים אחרים ניתן להסביר על ידי תהליכים טבעיים, או אולי על ידי האל שלו, שלא דורש בעצמו הסבר.

חשוב, בהקשר קצת שונה, על התגובה הטיפוסית של הנוצרים לתופעות "עידן חדש", כמו כוחם המרפא של גבישים. בדרך כלל הם יבטלו בבוז טענות לכוחות-מרפא מיסתוריים של גבישים, ויסבירו את כוחות המרפא כביכול של הגבישים במונחים של הרפואה הקונבנציונלית. במקרים כאלה, המאמין משתמש בקנה-מידה כפול. הוא משתמש בעיקרון השמרנות על מנת לפסול אלים חלופיים, אך סותר אותו עיקרון כשמדובר באל שלו. אבל עקרונות אינם דומים למוניות. אינך יכול פשוט להשתמש בהם כדי להגיע לאן שאתה רוצה ואז לרדת. הנקודה כאן היא, שהמאמין ישתמש בהסברים טבעיים לחלוטין לאמונות על-טבעיות "סוטות" או "שגויות", ובו בזמן יכחיש הסבר כזה לאמונותיו העל-טבעיות. לדעתי, אסימטריה זו צריכה להפריע למאמין. האם נוצרי, למשל, יכול ברצינות לטעון שהסיפור העל-טבעי שלו הוא הנכון, ולבטל את אמונותיהם העל-טבעיות של ההינדים או של כתות "העידן החדש" כאוסף של אמונות תפלות מבוססות בכמיהות מחשבתיות, תרמית, או אשליה? קשה מאד לראות איך ניתן לעשות זאת באופן עיקבי.

הסיבה השלישית לדחיית התיאיזם היא הבעיה המוכרת של רשע. איש לא יכחיש שיש סבל רב מאד בעולם. חלק מזה נובע ממעשי ידי אדם, וחלק מכוחות הטבע. סבל לכשעצמו הוא דבר רע. ההצדקה היחידה לגרימת סבל בכוונה היא על-מנת להביא לתועלת יותר גדולה, או כעונש צודק על עוול. כל דבר אחר הוא סאדיזם לשמו. בהינתן העובדה הבלתי ניתנת להכחשה של סבל, חייבים לשאול האם ניתן ליישר עובדה זו עם קיומו של אל כל-יודע כל-יכול כל-טוב שיש לו עניין מיוחד בבני-אדם. ודאי שאלוהים כזה היה מודע לקיום הרשע בעולם. ככלות הכל, אלוהים אמור להיות כל-יודע, וכבורא עולם, הוא כנראה (ברמה מסוימת) הממציא של הרשע הזה. כל אל כזה חייב לרצות להפחית את הרשע. אומרים לנו הרי שהוא מושלם מוסרית, שהוא אינו יכול לגרום לסבל בלתי מוצדק, ושיש לו עניין מיוחד בבני אדם. וכמובן, הכוח העליון של האלוהים נותן לו את היכולת להפיג כל סבל. אך לו באמת היה כזה אל, אני טוען שסיפור המין האנושי היה שונה בהרבה ממה שהוא כיום. לא היה זכר לסבל שאנו רואים סביבנו יום-יום, החל מרעב, רצח המוני, רעידות אדמה, וכלה בסרטן המוח.

אחדים ניסו לתרץ את הרשע בעולם בטענה, שהרשע הוא רק "לכאורה", או שהוא חלק מתוכנית אלוהית, או אולי לא באחריות אלוהים בכלל. מפאת חוסר זמן לא אתייחס בפירוט לטענות אלה, אלא רק אציין שהן נראות כנסיונות נואשים משהו להתחמק מהתמודדות עם הקושי. בסופו של דבר, כולן נסוגות למין עמדה של מסתורין, הגורסת שלאל יש סיבות בלתי ניתנות לתפיסה לאפשר רוע, ושבני תמותה אינם יכולים להבין את המסתורין הזה. "תמרון המסתורין" הזה הוא ויתור עקרוני לאתיאיסט. בעצם, זו הודאה שלאמונה הדתית יש השלכות לא רציונליות. ברצוני להדגיש שאיני חושב שבעיית הרשע מראה שקיומו של אלוהים בלתי אפשרי לוגית, אבל הוא כן הופך את הסברה של קיום האלוהים לבלתי-סבירה עד כדי ביטול. הגיונית, אפשרי שלאל טוב יש סיבה לא מובנת לאפשר רוע, אבל זה איננו עוזר לטיעון קיומו של אל כזה. הרי, אפשרות לוגית בלבד מפרשת הרבה דברים. לוגית אפשרי שהיקום כולו נברא לפני חמש דקות, עם זיכרונות מדומים לכולנו, ועם הכל מסודר כאילו שהיקום קיים כבר מיליארדי שנים, אבל אינני חושב שאפשר להתייחס לסברה כזו ברצינות. בדומה, האפשרות שאיכשהו ניתן לגשר בין רשע לקיומו של אל טוב מספקת מעט מאד הגנה רציונלית לתיאיזם.


בריאת השמש והירח
מיכלאנג'לו

לאור הסיבות המוזכרות לעיל, אני מסיק שההשערה בדבר קיומו של אלוהים היא מיותרת. אין לה הצדקה רציונלית. היא אכן מועמדת בכירה לדחייה. ובכל זאת, יש כמה טענות בזכות התיאיזם שאליהם אתייחס בקצרה. סקירה של כמה מהטענות המובילות בזכות האמונה באלוהים, והחולשות מהן סובלות טענות אלה, מייצגות את הקושי בהצדקת הטיעון התיאיסטי, ומחזקות בכך את הטיעון בעד האתיאיזם. בטרם אעבור לטענות, עלי לציין נקודה מאד חשובה, האומרת ששום טיעון בזכות קיומו של אלוהים אינו יכול להסתמך על אמיתותם של כתבי-קודש כלשהם. זאת, כיוון שאמיתותם של כתבי-קודש מוטלת בספק. ברור, שאם אתה מקבל את אמיתות כתבי הקודש, אז תאמין באל זה או אחר. אבל אז עלינו לשאול, האם יש לך בסיס רציונלי לקבל את כתבי הקודש. שקול, לדוגמא, את המקרה של ההינדי העובד את האל שיווה, אשר נשאל להוכחות לקיום אל זה, ואשר טוען שכתבי הקודש שלו מוכיחים זאת בבירור. לדעתי גישה זו אינה משכנעת, מהסיבה שהיא מסתמכת על מה שהיא מנסה להוכיח.

הטיעון הראשון שברצוני לדון בו הוא הטיעון הקוסמולוגי. לפי טיעון זה, לכל מה שמתחיל להתקיים חייבת להיות סיבה. היקום החל להתקיים, לכן ליקום יש סיבה. הסיבה ליקום מזוהה כאלוהים. ישנן מספר בעיות לטיעון זה שראוי לציין כאן. ראשית, גם אם מקבלים את ההנחות, אין בטיעון הוכחה בדבר תכונות האל: טוב, כל-יודע, כל-יכול, ייחודי או בעל עניין בבני-אדם. לכן הטיעון הזה לבדו אינו מספיק להוכחת קיום האל המונותיאיסטי המערבי, לפחות לכשעצמו. יתירה מזו: ההנחות אינן חסינות לביקורת. מדוע, למשל, עלינו לחשוב שהיקום החל להתקיים? מדוע לא להאמין שהיקום היה קיים תמיד? אפילו השערת "המפץ הגדול", שכידוע טוענת לעבר סופי של היקום, גורסת כי הזמן עצמו החל עם המפץ הגדול. על פי קוסמולוגיה זו, היקום לא החל להתקיים, כי לא קיים זמן בו הוא לא היה קיים. לבקש אירוע שקדם למפץ הגדול זה כמו לבקש משהו מצפון לקוטב הצפוני. יתר על כן, העיקרון הסיבתי המיושם בטיעון הזה חשוד. הקשרים היחידים של סיבה ומסובב שאנו רואים, מתרחשים בין אירועים פיזיים. אבל, אם אלוהים נתפס כלא-חומרי במהותו, מאד קשה לראות את ההצדקה בהחלת העיקרון הסיבתי מעבר למגבלות המרחב והזמן לתחום של אלוהים.

עוד טיעון מסורתי בזכות האלוהים הוא הטיעון מתוך תיכנון. על פי טיעון זה, היקום מראה רמה גבוהה של סדר, אחידות ומבנה שמאד לא סביר שיהיה פרי המקרה. תחת זאת, יש התאמה מרשימה של יצורים חיים לסביבתם, והאופן בו תהליכים ביקום משלימים אחד את האחר. לכן, על פי הטיעון, חייב להיות איזשהו מתכנן עליון האחראי לסדר, לאחידות ולמבנה שלפנינו. הטיעון הזה היה מאד מקובל במאה ה-18, כחלק מהתהליך של תיאולוגיה טבעית, אבל קשה היום לקחת את ההנחה של מעצב עליון ברצינות, מכמה סיבות.

ראשית, אם אנחנו מסוגלים להכיר בעיצוב הנפלא של העולם, אנחנו גם זכאים לבקר אותו. ברור, למשל, שגוף האדם היה יכול להיות מתוכנן יותר טוב: מסנני ריאות נשלפים למניעת מחלות ריאה, עורקים מצופי טפלון למניעת סתימות עורקים, שיפור במערכת העיכול המאד לא יעילה שלנו, וכדומה. עם פגמים כאלה בעיצוב, מתכנן האנושות רחוק מלהיות אמן מושלם. אכן, היה לו מזל אם היו נותנים לו ציון "מספיק" בקורס עיצוב תעשייתי.

שנית, ביולוגיה דרוויניסטית, ויחד אתה תיאורית הברירה הטבעית, יכולות להסביר את כל הראיות לכאורה לתיכנון (לפחות על פני כדור הארץ) בלא צורך להניח קיומו של מתכנן. לכן, לפי עיקרון השמרנות שלנו, אין בסיס להניח קיומו של מעצב על-טבעי.

בנוסף, הטיעון איננו נותן סיבה כלשהי לחשוב, שקיים רק אל יחיד. בעצם, אם נחשוב על כך שכמעט כל דבר שאנו יודעים כי תוכנן הוא פרי של עבודת צוות, אזי הטיעון מתוך תיכנון מצודד בעצם בסברה של "צוות תיכנון" פחות ממושלם. אבל זה עומד בסתירה לדוקטרינה המונותיאיסטית, שהטיעון בא לחזק.

ולסיום, טיעון התיכנון יכול לכל היותר לספק הוכחות לכוחות או תהליכים טבעיים מהסוג שאנו רואים בטבע סביבנו. להוכחת קיומו של אל או אלים על-טבעיים נדרש הרבה יותר מכך.


הפרדת היבשה והמים
מיכלאנג'לו

טיעון שלישי הוא הטיעון המוסרי לקיום אלוהים. לפי טיעון זה, האתיאיזם הופך את ההתנהגות המוסרית לבלתי אפשרית, כי הבסיס למוסר חייבת להיות הבטחה שהטוב ייגמל והרוע ייענש. אבל בלי שופט עליון שיפקח על מעשי בני האדם, בלתי אפשרי לקבל הבטחה זו. לכן, המסקנה היא שאנו חייבים להאמין באל, על מנת לאפשר התנהגות מוסרית. קו המחשבה הזה לגמרי איננו משכנע. ראשית - ישנה ההנחה, שאי-אפשר לבסס התנהגות מוסרית על עקרונות לא-תיאיסטיים, אבל איני רואה שום פגם ברעיון, שמעשים יכולים להיות נכונים או שגויים מסיבות שאינן קשורות לאלוהים. גם אם היינו מקבלים את הטיעון, נראה שהוא מוריד את המוסריות לדרגה של מין משא ומתן בין האדם לאלוהים. "אתנהג טוב כדי להימנע מעונש אם אלוהים יגמול לי באושר נצחי בעולם הבא". אבל מי מתנהג בצורה יותר מוסרית - האתיאיסט שעושה דברים טובים כי הוא באמת מאמין שזה הדבר הנכון לעשות, או המאמין שמקפיד על מעשיו רק מפחד לעונש והרצון בפרס גדול בעולם הבא? בנוסף, אין שום דרך סבירה לקשר בין הציוויים של אלוהים לערכים מוסריים מבלי לחתור תחת כל ההגיון שבטיעון. נניח, לצורך הדיון, שאלוהים מצווה עלינו לנהוג בחסד איש לרעהו. האם יש לאלוהים סיבות לתת ציווי כזה? אם כן, אז יש עובדות מוסריות בלתי תלויות באלוהים, ועקפנו את הטיעון. אם לא, אז המאמין הפך את המוסר לעניין שרירותי לגמרי, והטיעון עדיין לא תקף. מסקנה: אי-אפשר להגיע מבסיס מוסרי לקיומו של אלוהים.

הטיעון האחרון בזכות קיום אלוהים שאני רוצה לדון בו מתרכז בדיווחים הרבים של חוויות דתיות, והשכיחות של אמונה דתית בתרבויות רבות. על פי טיעון זה, יש לקחת את העובדות האלה ברצינות, וההסבר הטוב ביותר - כך נאמר לנו - הוא לקחת אותם כפשוטם: "דיווחים מהעבר" המעידים במהימנות על קיומו של אלוהים. הקושי העיקרי בקו מחשבה זה הוא ההתעלמות מהסברים במונחים של גורמים פסיכולוגיים. איני מטיל ספק בכך שאנשים מדווחים על הרגשה של נוכחות אלוהית, ועצם העובדה שחוויות כאלה מתרחשות במקומות רבים ובזמנים שונים בהחלט מעיד על מקור משותף. אבל מדוע לחשוב שהמקור הוא מחוץ למוח האנושי? אני מניח, למשל, שאנשים המדווחים על חווית חטיפה על ידי חייזרים אינם משקרים. הם מדווחים בכנות את מה שהם מאמינים שקרה להם. אבל איננו מתלהבים לקבל דיווחים כאלה כפשוטם, בדיוק מהסיבה שהם ניתנים להסבר על ידי מנגנונים פסיכולוגיים אשר אינם דורשים קיומם של חוטפים חוצניים. אנחנו יודעים שאנשים מאוד פיקחים ביצירתיותם. בכל התרבויות יש מגוון צורות של ביטויים יצירתיים כגון מוסיקה, ספרות, מיתולוגיה ושירה. מדוע לא לצרף את הדת לרשימה זו? לעתים תכופות אנשים מחפשים משהו מעבר לעובדות המשעממות של הקיום היומיומי, ומאמינים מרבים לטעון, שהם מרגישים שלחייהם יש משמעות ותכלית עמוקים יותר מאשר ללא אמונתם באלוהים. אבל האם זה מהווה סיבה לחשוב שהאמונות נכונות? אני סבור שלא. באותה מידה ניתן להסביר עובדות אלה על ידי ההנחה, שהאמונה באלוהים מקורה בתגובה רגשית לפחד ממוות, או לתחושה של חוסר-אונים, או לבדידות. העובדה שאמונה גורמת לך להרגיש יותר טוב איננה, אולי לרוע המזל, ראייה לאמיתותה.

ולסיום, הייתי רוצה להתייחס בקצרה לשאלה האם עובדת קיומו של אלוהים יכולה להתבסס על אמונה בלבד. האמונה שאני מתכוון אליה היא אמונה ללא ראיות כלשהן, או אמונה מתמשכת לנוכח הר של ראיות סותרות. לפי הגדרה זאת, אני טוען שהאמונה היא שרירותית לחלוטין. אם אין ראיות רלוונטיות לתוכן אמונתך, אתה יכול בעצם להאמין בכל דבר. מדוע, אם כך, לא לחשוב על בסיס האמונה שהיקום נוצר על ידי המספר 17?

מסקנתי הסופית היא, אם כך, שאין אלוהים. אנחנו לבד.


אוקטובר 2003



חברים ב- עוצב על ידי