אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

ברסלב ודיסטופיה

מאת: שגיא אגמון

פסגת חלומותיו של כל משטר טוטאליטרי הוא עולם בו מושג החופש אינו קיים. עוד בתחילת המאה שעברה טענו ויטגנשטיין (ואחרים), שאדם אינו יכול לחשוב על מה שאינו נכלל בשפתו. עולם שאין בו מושג של חופש, הוא עולם שלא ניתן לחלום בו על חופש. עולם שאין בו מושג של מרד, הוא עולם שלא ניתן להתמרד בו. בעצם, אומר לנו ויטגנשטיין, אם השתלטת על השפה, שוב אין צורך להשתלט על המרחב, על הזמן או על הגוף. "על מה שעליו לא ניתן לדבר", מסכם ויטגנשטיין את הטרקטטוס הלוגי-פילוסופי שלו, "אודותיו יש לשתוק".

את התובנה של ויטגנשטיין הפך ג'ורג' אורוול, בספר "1984", לחזון אימים דיסטופי (אנטי- אוטופי), אולי המחריד מכל הדיסטופיות שפורסמו אי פעם. הספר, שנכתב בשנת 1949, מספר על תושבי אוקיאניה (דיקטטורה אדירת ממדים הכוללת את צפון ודרום אמריקה ובריטניה) החיים תחת משטר טוטאליטרי כל יכול. השלטון משתלט על המרחב, כי עינו של "האח הגדול" פקוחה עליהם בכל עת. השלטון משתלט על הזמן, ומדי מספר שנים משכתב את ההיסטוריה מקצה אל קצה, כך שאיש אינו יכול עוד לדעת אם זיכרונותיו הם אמת או תעתוע. השלטון משתלט על הגוף, וכל מי שמעז לצאת נגד דרכו של המשטר נחשף (כמו גיבורו האומלל של הספר, וינסטון סמית) לסדרת עינויים מזוויעה במרתפי "מיניסטריון האהבה".

אבל אולי המצמרר ביותר מכל מאפייני העולם האורווליאני היא ה-Newspeak, "שיחדש" בתרגום העברי. ה-Newspeak מעקר, בהדרגה, את משמעויותיהן של מילים בכך שאותה מילה משמשת לבטא הן משמעות והן את היפוכה. את הסיסמאות הישנות של המשטר - "מלחמה היא שלום"; "חופש הוא עבדות"; וכמובן, "בורות היא כוח" - מחליפה בהדרגה שפה חדשה, שבה מילה אחת תייצג הן את המלחמה והן את השלום; מילה אחרת, הן את החופש והן את העבדות; וכו'. אחרי שעוקרה משמעות המילה שוב אין בה צורך, והיא תיעלם מהשפה.

חופש

קשה לי להשתחרר מחזונו המצמרר של אורוול כאשר אני רואה את הסיסמה רבת החן של חסידות ברסלב, "תן חיוך, הכל לטובה", עם אותו דרדק חרדי חייכן, ואת אחותה התאומה "אין שום ייאוש בעולם". צמד הסיסמאות האופטימיות, הצצות על כל בית עסק ותחת כל פגוש רענן (לא מעט מהם של חילונים גמורים) היא דוגמה מפחידה לאופן שבו, עקב אחר אגודל, חודר ה-Newspeak הברסלבי לשפת היומיום שלנו.

את הפופולאריות העצומה של הסלוגנים הבנאליים האלה בקרב החילונים אפשר לייחס לכמה מקורות: חדירת "הרוחניות החדשה" והשפעת הדתות המזרחיות, תורות הזן (Zen), ולא פחות מכך בבואתן המערבית - הפוסט-מודרניזם. בין התפיסות הללו קיים שוני רב, אבל גם דמיון בסיסי: הנחת יסוד על פיה כל מערכת ערכים, או תפיסת ידע, היא סובייקטיבית. ואם היא סובייקטיבית, היא גם שרירותית. אין כל קריטריון להוכחה שמערכת ערכים אחרת טובה יותר או פחות מחברותיה, ואלפי שנות פילוסופיה לא קידמו אותנו כהוא זה למציאת קריטריון כזה, כפי שאין כל קריטריון להוכחת עליונותו הספרותית של שייקספיר על רם אורן או עליונותו המוזיקלית של מוצארט על רוני סופרסטאר. מכאן, ועד להנחה שלמערכת ערכים כשלעצמה - או במילים אחרות, לטוב ולרע - אין כל משמעות, הדרך קצרה; ומשם קצרה עוד יותר הדרך לתרבות הרייטינג, המודדת איכות במכירות.

אותו משפט תמים לכאורה, "הכל לטובה", אינו תמים כפי שהוא נראה. בניגוד לפרשנות החילונית המקובלת, אין זו אמירת עידוד בנאלית, מסוג ביטויי הנימוסין חסרי השחר שכולנו אומרים כשאין מה לומר, או דרך להסכין עם רע שאין לנו דרך להתמודד עמו. אין כאן גם תפיסת עולם של תקווה, שהרע יוביל לטוב יום אחד: ה-Newspeak הברסלבי אינו גורס שתמיד יש תקווה, או שאסור לייאוש להכריע אותנו. הוא גורס שהייאוש אינו קיים כלל.

עולם אשר אין בו ייאוש אינו עולם של תקווה. מונח התקווה שואב את משמעותו מן הייאוש, כפי שהמונח "ארוך" חסר משמעות ללא הבנת המושג "קצר". עולם שאין בו ייאוש, הוא עולם שבו התקווה היא חסרת משמעות; ועולם שבו "הכל לטובה", הוא עולם שבו הטוב והרע הם חסרי משמעות. אם "הכל לטובה", וכל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא "לתת חיוך" כדי שטובה זו תשרה עלינו, מתמוטט הבסיס המושגי להבחנה בין טוב לרע. אז מות ילדים הוא לטובה, וסרטן הוא לטובה, ומלחמה היא לטובה, כי הכל רצון האל, ורצון האל הוא (בהגדרה) לטובה.

חופש

ב-Newspeak הברסלבי מאבדים הטוב והרע, הייאוש והתקווה, את משמעותם. בהיעדרם, אין כל צורך ביכולת שיפוט, ואין כל ערך למוסר. וכמו ב-Newspeak האורווליאני, יוכלו מילים מיושנות אלה - רוע, שיפוט, מוסר - להימחק בהדרגה מן המילון.

זוהי אמירה מרחיקת לכת הרבה יותר מאמירות כגון "הכל מידי אללה", או "הכל ביד שמים". כולנו בני תמותה, וחוסר התוחלת של האדם במאבקו באיתני הטבע היא עובדה מוגמרת - בדת, במדע או בפילוסופיה. אבל עדיין נשמרה לו, לאדם, גם ברגעיו הקשים ביותר, היכולת לדעת מנין נפל, ולאן לשאוף: תקווה. זוהי מהות קיומו האנושי. אפילו איוב הצדיק, אחרי שנחתה עליו נחת זרועו של השטן פעם אחר פעם, אינו מחייך ואומר "הכל לטובה". הוא עומד מול איתני הטבע - או מול בורא עולם - וקורא תיגר עליהם. הוא מוכיח אותם על רשעותם. ובכך - במחאתו הדלה של המצורע חסר הכל הזה, באה לידי ביטוי אנושיותו. לא נותר לו דבר, מלבד יכולת ההבחנה בעוול שנעשה לו. דבר, מלבד הידיעה, שהיה טוב, וכעת רע. מאלה שואב הוא את האומץ לזעוק אל השמים את העוול אשר עשו.

איוב הברסלבי לא יכול היה לזעוק, כי אין שום ייאוש בעולם. לאיוב הברסלבי אין על מה לזעוק, שהרי הוא יודע שהכל לטובה - אבדן משפחתו, רכושו, בריאותו וחבריו. אך חמור מכל: לאיוב הברסלבי איבד את מושג הזעקה. משנמחקו מושגי היסוד האלה - הטוב והרע, הייאוש והתקווה - שוב אין בנמצא שפה שבה יוכל לנסח את זעקתו. ועם אבדנה של השפה, אבדה יכולתו לחוש את הזעקה בקרבו. בעולמו, עולם של "עץ הדעת טוב וטוב", גם הסבל הוא גן עדן. נותר רק לשאול, האין זה גן עדן של שוטים.


מאי 2007



חברים ב- עוצב על ידי