אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
האם כשרות טובה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

השקפה אתאיסטית חופשית מדעות קדומות

מאת דן מלר

במסגרת פעילות רבת-שנים באתר ובעמותה חופש זכיתי לקבל אלפי מכתבים מגולשים שונים - דתיים, מסורתיים, מתלבטים, אגנוסטיים ואתאיסטים למיניהם, ולהשיב לכל אחד ואחד על שאלתו, טענתו או דברי ביקורתו. באותו שפע חומר הצטברו אמרות והתבטאויות שונות, שבעת כתיבתן לא נתתי עליהן את דעתי די הצורך. כיום חומר זה גדש את מגירות שולחני, ומצאתי לנכון לצרף כמה מהדברים יחדיו כקובץ בפני עצמו. בביטויים ובאמרות המובאים להלן אני מביע את השקפת עולמי האתאיסטית-האישית על האמונה הדתית, בהנחה שחלקים ממנה נֶהֶגו ונאמרו מפי גדולים ממני כבר לפניי.

מסיבות שלא כאן המקום לדון בהן, השתרשה בלב בני האדם - כמעט בכל ארצות תבל - הנחה אכסיומטית תמוהה, לפיה חובה לכבד את אמונתו הדתית של הזולת, ואין לפגוע בה, עד כדי עיגון התביעה גם בחוק. הנחת יסוד זו פתחה פתח ליחס גם כלפי פרנסי דת ושמשיה והענקת כבוד להם גם במקרים בהם אין שום בסיס או צידוק לכבוד זה. דוגמה קלאסית היא הפתיח שכמעט כל אזרח, כולל האזרח מס' 1 של המדינה, פותח בו בפנותו אל אדם הנושא את התואר "רב" (בצדק או שלא בצדק).

באתר חופש ביטאנו לא אחת, וגם פט קונדל בהרצאותיו האסרטיביות חסרות-המורא אומר זאת בבירור: לציבור החילוני הגדול, שאינו דתי, בוודאי האתאיסטי, האמונה הדתית היא אמונה בדבר שאינו קיים, במקרה הטוב, או אמונה בהבל או איוולת במקרה הפחות טוב. אין שום הצדקה לפיכך לכבד את "אמונתו של המאמין הדתי", בוודאי לא להעניק לו יחס מיוחד בשל כך, או גרוע מזאת - לממן את פעילותו בתחום אותה אמונה.


יהוה 1
יהוה
האל העברי-יהודי
מתוך הציור "בריאת העולם" מאת מיכלאנג'לו בואונרוטי


הקטעים המובאים להלן לוקטו מתגובותיי השונות לנושא זה במשך שנים רבות, ולא בהכרח קיים קשר רציף ביניהם.

*  *  *  *  *

אמונה דתית היא תהליך מוחי (קוגניטיבי-רגשי), המורכב מצובר השערות, רגשות, דעות קדומות, פנטזיות חסרות שחר, ציפיות ותקוות,המצטברות לבניין קלפים מרקיע-שחקים שבבסיסו דמות דמיונית חסרת ראייה מדעית-עובדתית כלשהי הנחשבת לאֵל, הנושא שמות שונים בדתות השונות, ובדת היהודית "יהוה", "אלוהים", "יהוה אלוהים", "אדני יהוה", "יהוה צבאות". ראה דבריו של סאם האריס.


אנובּיס
אנובּיס
אל מצרי


אני סובלן לאמונותיהם ולשיגיונותיהם של מאמינים דתיים גם כאשר דעתם שונה משלי. אבל סובלנות זו אינה מחייבת אותי לכבד אותם או את אמונתם בשל כך. זכותי לאחוז בהשקפת עולמי אינה נופלת מזכותו של המאמין הדתי להאמין במה שלבו חפץ. אלא שלא פעם בן-שיחי הדתי נפגע מהביקורת שאני מותח על אמונתו, משום שהוא מפרש ביקורת כזאת כפגיעה מעליבה שלו כאדם, ושל אמונתו ושל נשוא האמונה - ה"אלוהים". מקורה של גישה שגויה זו הוא האיסור הקיים בדת להטיל ספק, לפקפק ולמתוח ביקורת על הכתוב בהלכה הדתית. אני זכאי שתהיה לי דעה משלי גם ביחסי אל המאמין הדתי מתוך כבוד הדדי וכיבוד זכויות האדם שלו אבל רק בתנאי שגם הוא מכבד את זכויותיי שלי. כאן המקום לצטט פלאייר שעלה בפייסבוק מטעם "אתאיסטים ישראלים" שסמלם טבוע בקצה השמאלי העליון של הפלאייר:

פלאייר מטעם "אתאיסטים ישראלים"
פלאייר שעלה בפייסבוק מטעם "אתאיסטים ישראלים"


הילת שווא מעטרת ומקיפה את הדת, את פולחניה ואת שמשיה-כוהניה, עד כדי כך שהיא מרעידה גם את נימות נפשם של רבים מבין הלא-מאמינים, שברטט חרדה ואימה מהלא-נודע נושקים לאביזר מוזר הצמוד למשקוף הדלת, או פונים אל שמש הדת בחרדת כבוד חסר-פשר: "כבוד רב...". נבצר מבינתי מה יש בתואר "רב", שאין בכל תואר מקצועי אחר.וזאת לדעת: רָב ורֶבּ אינם אותם תארים. התואר רָב ניתן למי שזכה בו בהסמכה ואילו רֶבּ פירושו מר, אדון, בשפה האידית-הדתית. הטעות של כלל הציבור היא גם בכך, שלשני הכינויים סימן קיצור ר'.


ניסרוך
ניסרוך
אל אשורי


אין אבסורד גדול יותר מאשר לדון בלא-כלום. לא-כלום איננו אלא לא-כלום, ולצורך הגדרתו אין מילה פשוטה יותר מאשר לא-כלום. אין גם כל צורך להוכיח שה"לא-כלום" הינו לא-כלום, שהרי כל בר-בי-רב יודע מהו לא-כלום, ולערך זה אפילו האנציקלופדיה המקפת ביותר איננה מקדישה ולו גם אפס-קצהו של טור. ואף על פי כן קיים לא-כלום אחד, שמרבית תושבי תבל סוגדים לו, טוענים לקיומו ככוח-עליון על כל נברא ועל כל היקום, ואף מאלצים את מתנגדיהם - איזה עלבון לאינטליגנציה - להוכיח את טענתם בדבר אי-קיומו. ואתה - לך ותוכיח, שלא-כלום הוא בסך הכול לא-כלום!


מרדוק
מרדוק
אל בבלי


בתחום הקרוי "אמונה" ו"חוסר-אמונה" לא קיימת דמוקרטיה. כאן הרוב איננו קובע. שכן הרוב בעולמנו קובע ומנציח את מימסד הלא-כלום, ומשליט, כמה עצוב, את ההבל בדמות האמת. בתחום זה של כפירה באמונה, גם אדם בודד אחד, הניצב יחיד אל מול שבעה מיליארד בני-אדם אחרים - יצדק, וכל שבעת המיליארדים ישגו: "אלוהים" פשוט אינו קיים.

ככל שמדובר באמונות, בייחוד דתיות, האדם המצוי מעדיף לאמץ שקרים מקובלים הנמסים בכוס מים כקפה-אינסטנט, מאשר לדבוק באמת, או לפחות לחפש אותה -דבקות המחייבת זמן ומאמץ. לכן, בזמן שה'אמת' בקושי מספיקה לנעול את נעליה - ה'שקר' כבר הספיק להקיף מחצית מכדור הארץ.


אֵל
אֵל
אבי האלים הכנעני


קורבנותיהם של מטיפי-דת אינם מוכנים להאזין לאמת. עבורם הדמיון - גם אם הוא שקרי - הינו המזון הטוב ביותר. הוא נספג בלבבותיהם הישר מן העיניים ומן האוזניים מבלי שהדברים יעברו עיכול מוחי של ממש.

"אלוהים" אינו מהות ריאלית, אלא מענה על צורך אנושי לנצרכים מסוימים. "אלוהים" הוא אמת לנזקק לו, ודמות דמיונית-בדיונית למי שאינו זקוק לו. "אלוהים" משמש חיק-חם לבוגר שאיננו יכול להשתחרר מחיק אִמוֹ, בקתת-יער מְגֵנה למי שמבקש ואינו מסוגל להימלט ממצוקות החיים, או כוכב זוהר בקצה שמיים לזה, שאֵימַת המוות איננה נותנת לו מנוח. "אלוהים" הוא אולי הדוגמה הטובה והמוכרת ביותר לטעות האנושית בשימוש במושג אמת.


דמטר
דמטר
אלה יוונית


הפחד - פחד מהבלתי-ידוע, מעתיד לא נודע, אבל בעיקר פחד מהמוות - הוא הגורם העיקרי ליצירת אֵל בלבו (מוחו) של אדם, אם כיצירה עצמית-עצמאית, אם כתוצאה של הפחדה(ות) בידי אחרים. הפחדות ואיומים הם הכלים היותר יעילים המשמשים את מטיפי הדת (מיסיונרים) למיניהם בתהליך ציד-הנפשות שלהם לדתם (ראה גם כאן וכאן).

את מסע ההפחדה והאיומים ביהדות הדתית יזמו ופתחו פרק כו בספר 'ויקרא' ופרק כח בספר 'דברים'. מי שקורא פרקים אלו רואה, ש"אלוהים" לכאורה מציג בפני האדם שתי אפשרויות, כביכול ל"בחירה חופשית" מצדו: "והיה אם שמוע תשמע בקול יהוה..." ו-"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה... אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם... וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם... וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית, וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב. בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ... וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ. וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם... וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה...", ועוד.


יופיטר
יופיטר
אבי האלים הרומי


הקורא את תוכנם של אותם פרקים מבין, שכלל אין מדובר כאן ב"בחירה חופשית", אלא בבחירת אפשרות אחת ויחידה - לחיות. כאותו אומלל ששודד עומד עם גרזן על צווארו ואומר לו: "אם תיתן לי את כספך - תחיה. ואם לא - אערוף את ראשך"... שום בר דעת לא יבחר באופציה שתביא עליו ועל משפחתו כליה או שואה, עד כדי "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ". בין חיים למוות אין בחירה חופשית. יש רק אינקוויזיציה, האוזקת אדם למיטת-סדום סדיסטית, ובאיומי הפחדה מוציאה מפיו את המילים "אני אוהב אותך אדוניי אלוהים, בדרכך אלך ואת מצוותיך אשמור". הרי כל חשוד בפשע שנתפס בידי משטרות העולם יודה בכוח עינויים נוסח "והיה אם לא תשמע בקול יהוה" בביצוע מעשה שלא עשה.

אין ציווי דתי אבסורדי יותר מהציווי "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ" (דברים ו5). אפשר לצוות על אדם לבצע פעולה או לא לבצעה, אבל אין שום אפשרות ליצור אצל אדם באיומים ובהפחדות רגש כלשהו, בוודאי לא לצוות עליו לאהוב או לשנוא. אפשר לבקש, אפשר לחנך לקראת, אבל הרעיון שצו חיצוני ישפיע על אדם לקיים רגש כלשהו הוא רעיון עוועים. צו כזה גורר בהכרח תחושות אשם בלבו של המאמין הדתי, החושש שמא "לא אהב מספיק" את אדונו האלוהים, ומסיבה זו יירש, חלילה, גיהינום או יוטל אל כף הקלע. צווי זה נותן כוח בידי שמשי הדת, שלהם - ורק להם - ה"יכולת" לבטל את רוע הגזירה. בנצרות זה הווידוי והתמורה הכספית. ביהדות - אני משאיר לכל אחד להבין מהי התמורה.


בודהה
בודהה
דמות האל בבודהיזם


הפחד הנורא מידו המענישה של האל גורר פחד משני מעצם הגיית שמו של האל. הקיצור ה' והכינויים 'השם', 'שמו יתברך', 'הקב"ה', ועוד הן צורות שניתן - אולי - להבין את סיבתן. קשה יותר להבין את השינוי האווילי שנעשה באיות שמו של האל ע"י הארכת הקו הקטן באות ה והפיכתה ל-ק: 'אלוקים'.הפחד הנורא, המאיים על המשך קיומו וגורלו של האדם, שמא הגיית שמו המפורש של האֵל - הדמות הבדיונית שקידש לעצמו במוחו הקודח - תוליכו היישר לכף הקלע שבגיהינום - הוא הסיבה לכך. שוו בנפשכם אדם הפוחד פחד-מוות מהגיית המילה "מרגרינה", לאחר שמישהו טמטם את מוחו שיירש גיהינום אם יעלה מילה זו על דל שפתיו. מאז, כל אימת שביקש לקנות מרגרינה פנה אל הזבן במכולת וביקש "מחראינה", ולא הבין מדוע הזבן שלח אותו למזבלה בחירייה.למרבה הפלא, בחברה היהודית-החילונית בישראל בזמננו יש לא מעטים המאמצים שיבוש אווילי זה, ומשתמשים בו בעצמם.עד כדי כך התעצם הפחד מהגיית המילה "אלוהים", שגם המילה "אלוהות" - שאין בה כל אזכור השם המפורש, שאחד הגולשים הדתיים הפכה למילה המגוחכת "אלוקות". באירוניה עניתי לכותב, שהוא טעה, ומן הסתם התכוון ל"עלוקות"..

אינני מכיר את הטרמינולוגיה הדתית, וכיצד המאמין הדתי מגדיר, אם בכלל, מהו אבר ומהו גיד. האם "יד" היא אבר? או האם גפה עליונה היא אבר? האם כל אצבע מתוך 20 האצבעות בגוף הם אבר אחד או 20 אברים? לכן, למושגים רמ"ח ושס"ה אין כל משמעות עובדתית, אלא פרשנות דתית.


שיווה
שיווה
אל הינדי


מוסר ומצפון הן תכונות אנושיות, וכל המשליך אותן על גורם חיצוני, כמו "אלוהים", עושה שקר בנפשו ומחטיא את הרבים. גורמים דתיים רבים, בייחוד מטיפי הדת וסרסוריה, מרבים לטעון שהמוסר הוא 'אלוהי', ולא כך הדבר: מוסר הוא ערך אנושי, אך ורק אנושי ואינו ערך קבוע. מוסר הוא ערך אנושי יחסי לזמן ולתרבות. מעשים שהיו מוסריים בעבר, למשל בתקופתו של דוד המלך, נחשבים כיום פליליים ובלתי מוסריים בעליל. למשל: "וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה"(שמואל ב', ח2). אי-אפשר ליהודי שלא לראות מעשה זה כמעשהו של הצורר מנגלה, שעמד על הראמפה באושוויץ ברדת יהודים מרכבות המוות והורה: זה ימינה - למשרפות, זה שמאלה- לעבודות הכפייה. וכך בעמים אחרים ובדתות אחרות.

אין שום קשר בין מצפון, מוסר או תכונה נפשית-רגשית אחרת לגורם חוץ-אנושי, בוודאי לא לגורם חוץ-יקומי שאינו קיים, כמו "אלוהים". המחשבה שקיומם של 'מצפון' או 'מוסר' מהווה הוכחה לקיומו של "אלוהים" היא נאיבית במקרה הטוב, ומניפולטיבית במקרה הגרוע. זו עוד דוגמה ל"הוכחה מעגלית" - קביעת נקודת מוצא מרכזית אכסיומטית / ארביטררית, ועליה הָקָמָה של מגדל קלפים פסבדו-ראייתי.


קואטצאלקואטל
קואטצאלקואטל
אל באמונות האצטקים ובני המאיה


השימוש הנפוץ במונח 'אפסיותו של האדם' הוא פועל יוצא של טמטומו, התנשאותו וגבהות-לבו של האדם, כשמלכתחילה סבר שהוא עליון על מישהו או על משהו בטבע. החשיבה האנושית השגויה, לפיה האדם הוא 'עליון' בטבע הביאה תגובת-נגד, נבונה כשלעצמה, שלמעשה האדם 'אפסי'. לא אפסי ולא עליון - האדם הוא פרט ופריט בטבע, אין לו שום ערך מוסף על שום גורם או ישות אחרת בטבע, וכל יתרונו הוא בשכלו, כשיתרון זה מוביל, בסופו של דבר, לכישלונו-הוא, לאובדנו, להרס כל מה שעמל, בנה ויצר, ולהרס הטבע עצמו.

בני אדם הדשים ברזי התרבות הדתית ובנבכי התורה וההלכה היהודית, נוטים תמיד ובאופן קבוע לסכך את עצמם ללא צורך בתיאוריות דמיוניות מורכבות ומפותלות בשעה שכל מה שדרוש להם הוא קמצוץ של הגיון ומחשבה פשוטה וישרה של ילד קטן, שאינו חושש לומר בקול רם: המלך עירום!


אלים אינדיאנים
אלים אינדיאנים
באמריקה המרכזית


כל פיסת מידע עדיפה על חוסר מידע! על אלוהים בורא עולם אין לנו שום מידע, אלא חשיבה סובייקטיבית שלנו. לגיטימית ככל שתהיה - אין בחשיבה זו שום בסיס מדעי-עובדתי-ראייתי, אלא ליטוף-אגו עצמי, שהנה "אני חושב בצורה הגיונית". גם להיגיון חייב להיות בסיס, על מנת שיוכר כעובדה. המדע, ורק הוא, מציב בפנינו עובדות כתנאי בסיסי לחשיבה הגיונית. עובדות אלו, כמובן, משתנות, בהתאם לממצאים חדשים, אבל זו הדרך ואין בלתה, למעט בתחום הדמיון, ששם הכול אפשרי.

השימוש שבני-אדם עושים במושגים המופשטים "כוונה", "רצון", "תכלית", "מטרה" ועוד הוא בבחינת ברירת-מחדל של קוצר-ראות. מוחנו מוגבל בכושר תפיסתו את החיים ואת הטבע, וזאת משום שאנחנו ומוחנו הננו פרי יצירתו של הטבע. אין אנו אלא חלק קטן מהטבע, וסביר שלעולם לא נוכל להבין ולדעת הכול. בחשיבה זו שלי כאן יש משום הקבלה לתפיסה הדתית, שהאדם לעולם לא יבין את "אלוהים" ואת הסיבה למעשיו. אם בן-פלוגתא דתי מוכן לקבל את מה שאני מקבל, והוא - לשחק במשחק הלשוני "אלוהים=טבע" - אין בינינו שום אי-הבנות, בתנאי שיסכים שלטבע=אלוהים אין תכלית, אין מטרה ואין כיוון מחושב מראש.


טואהירי
טואהירי
אל מאורי


"טוב" ו"רע" אינם קיימים אלא בחשיבה האנושית. בטבע הם אינם קיימים. וכבר נאמר בשירו הידוע של ירון לונדון הידוע - "מה אכפת לציפור שהעץ הוא ירוק?" - מה אכפת להרים שיש צונאמי? מה אכפת לאוקיאנוס שהיום אני חש בראשי ורע לי? הטוב והרע הם אינטרפרטציות אנושיות למצבים סובייקטיביים. כשאוכלי האדם בִשלוּ את יוסי בסיר, להם היה טוב, וליוסי היה מאד מאד רע, או בדוגמה מוחשית יותר - כשהאריה טורף איילה - לאריה מאד טוב, אבל לאיילה זה מאד רע. אלוהים לא ברא שום דבר, לא את הטוב ולא את הרע. האדם, זה שברא את אלוהים, ברא לעצמו - ולעצמו בלבד - את הטוב ואת הרע. הדתיים, בכל הדתות שבעולם, ניצלו ומנצלים ביטויים אלו לתועלתם ולטובתם. הנבונים שבינינו יודעים להתעלם מהמיסיונר ומהטפתו לטוב ומהפחדתו מהרע.

גדול המיסיונרים בעולם הוא התנ"ך, הפותח במשפט המיסיונרי "בראשית ברא אלוהים...".שלוש מלים אלו אינן מוגדרות. אם הן מצביעות על מושגים כלשהם, הרי העמימות העוטפת אותם מאפשרת למטיפים תחמנים ושרלטנים להתל בבני אדם ולנווט אותם לכיוון הרצוי להם, למטיפים. שכן, הראשית הינה (עדיין) חידה מדעית שטרם נפתרה, שום גורם לא ברא דבר בעולמנו, ואלוהים - באי-קיומו כבר עסקנו רבות. פרקים רבים בתנ"ך עשירים בתוכן מיסיונרי דומה.


אודין
אודין
אל סקנדינבי


הטענה בדבר "השגחה על-טבעית" שהבטיחה את שרידותו של העם היהודי אינה עומדת במבחן המציאות לאור השמדת שליש מעמנו בשואת אירופה. טעות פסיכולוגית היא להסתכל על אלו שניצלו ולטעון: אלוהים הוא שהצילם (נס!) ולהתעלם מאלו שהושמד באכזריות ושאותם "הוא" לא הציל. זו למעשה שיטה אצל המאמינים, החוזרת על עצמה בכל אסון שקורה לבני-אדם, גם בעת הזאת. כל דבר טוב הוא "יוזמה של אלוהים", בעוד תוצאה רעה היא "עונש מאת אלוהים" על "מעשה רע" שגרמו הנפגעים, או ציבור חילוני שהם נמנו עימו - ראה ההאשמה שהאשים הרב פרץ (אז שר פנים) את ההורים החילונים במות 22 ילדים באסון הרכבת בצומת הבונים: "לא שמרו את השבת", או "המזוזות שלהם לא היו כשרות" - פרטים נוספים תמצא כאן.

בפיגוע ההמוני שאירע בשוק מחנה יהודה נרצחו לא מעט אזרחים יהודים, ואישה אחת ניצלה. הרב לאו, שהיה אז הרב הראשי לישראל, ביקר אותה בביה"ח ואמר לה, שאלוהים עשה לה נס והצילה. איש מלבדי לא שאל: מר לאו, מדוע לאלו שנרצחו אלוהים לא עשה נס? ניתן לקרוא גם על כך במאמר שראה אור באתר חופש.


יהוה 2
יהוה
האל העברי-יהודי
מתוך הציור "בריאת האדם" מאת מיכלאנג'לו בואונרוטי


זו השיטה, שהיא חלק מהטענה על "השגחה על-טבעית" שהבטיחה את שרידותו של העם היהודי. מה שפועל לקליטתה במוחם ובלבם של רבים וטובים היא העובדה, שבפועל שרדנו אסונות לאומיים רבים. אז מה? כלום אין סיבות אחרות, פרט ל"אלוהים", לאותה שרידות? אם נבדוק בקפידה וללא משוא פנים את ההיסטוריה של עמנו נמצא על נקלה, שמרבית בני עמנו כלו מן העולם: העם העברי בארצו לאחר הקמת הממלכה בידי דוד ושלמה התפלג לשניים, כשהחלק הגדול יותר (ישראל) אבד ואיננו; מממלכת בית דוד לאחר חיסול ממלכת החשמונאים והמרד של בר-כוכבא רק מעטים שרדו, ואלה - נפוצו במרחבי ארצות אירופה של אז. הגלויות הרבות היו נפרדות, במקרים רבים ללא כל קשר ביניהם, ומה ששמר על אופיים של אלה כיהודים הייתה הדת ובעיקר ההלכה הדתית. דת והלכה דתית נקבעים בידי בני אדם, לא בידי שום כוח עליון על-טבעי. עמנו, שהוא בגנים שלו "עם קשה עורף" (=עקשן) דבק באותה הלכה, והיא ששמרה בכל הגלויות על זהותו האחת. זו אמנם תופעה חברתית מעניינת, שרבים חקרו וממשיכים לחקור, אבל אין פירושה של"אלוהים" יש בה חלק. אם נסתכל על תחייתו של עמנו בשלהי המאה ה-19 ובעיקר במאה ה-20 - לא רק שלא הדת ולא אלוהים שמרו עלינו כעם, אלא דווקא אותו חלק לא דתי - הציונות החילונית, היא שהעלתה את רעיון התחיה, ועל אף התנגדותם החריפה של ארגונים דתיים, שדיברו "בשם אלוהים" (קרי - בשם 'השגחה על-טבעית') הקימו הם - היהודים החילונים - את מדינת ישראל.

*  *  *  *  *

עד כאן לפעם זו, שכן קיימים נושאים רבים נוספים בתחום הבנת האמונה הדתית והשפעתה על כלל הציבור במדינה ובחברה הישראלית, ועל-כך - בפעם אחרת.


נובמבר 2012



חברים ב- עוצב על ידי