אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
עם אחד גיוס אחד
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

מה חושבים האתיאיסטים על חיים לאחר המוות?

מאת קליף ווקר, מגזין Positive Atheism
"שש שנים של שירות לאנשים שאין להם שום סיבה להאמין"
[תורגם ברשות המחבר מכאן ע"י רועי בן-ברוך]

שאלה:

הייתי רוצה לדעת מה חושבים אתיאיסטים על חיים לאחר המוות, וכיצד הם מצדיקים את מחשבותיהם בנושא.

תשובה:

ההשערה האתיאיסטית היחידה שאני מכיר היא של גלגול נשמות נטורליסטי, השערה המקובלת על כמה זרמים אתיאיסטים.

אם לא כך הדבר, כל השערה בנוגע לעולם שמעבר למוות מערבת בחיים את העל-טבעי, ומחייבת קיומו של כוח-עליון כלשהו, בעל יכולת להחזיר את האנשים לחיים. החשיבה האתיאיסטית דוחה, או איננה מקבלת השערה זו.

על-פי הגישה המטריאליסטית, ההכרה, "האני" המודע, היא תוצאה של מבנים ותהליכים במוח. כאשר מבנים אלו נהרסים והפעילויות נפסקות, ההכרה, ה"אני", חדלה להתקיים. בדומה, תמונה במכשיר הטלוויזיה מחייבת קיומה של טלוויזיה תקינה על-מנת להתקיים. אם הטלוויזיה מקולקלת, לא תתקיים שום תמונה. במובן זה, הנפש משולה לתמונת הטלוויזיה, ולא למכשיר עצמו. כאשר מכשיר הטלוויזיה פועל, התמונה קיימת. כאשר מכשיר הטלוויזיה אינו פועל, התמונה חדלה להתקיים.

brain

כל מה שאנחנו יודעים אודות ביולוגיה, נוירולוגיה ופעילות המוח מצביע על כך, שהאורגניזם המדהים הזה מכיל את כל הדרוש בכדי לקיים מודעות. למען האמת, אפשר גם לטעון שהמודעות היא הכרחית באורגניזם השורד בזכות ניידותו, ואורגניזם שהתפתח להיות נייד, בהכרח פיתח גם את היכולת להיות מודע - בלי שום קשר לעובדה, שבאורגניזמים לא מפותחים, כמו תולעים, מודעות זו חלשה. צמחים, לעומת זאת, אינם ניידים, ועל-כן אין להם צורך לקבל החלטות כגון לתקוף טרף, לרוץ ולהסתתר מפני טורפים, או למצוא ולמשוך (או להכניע) בני זוג.

מאורגניזם המסתמך על ניידותו אנחנו יכולים לצפות שתהיה לו הכרה, כחלק מהיכולת לזהות רצף של מידע, ובכך לפתח ערנות והבנה מדויקת אל ושל סביבתו. אצל היונקים ההכרה הרבה יותר מפותחת מאשר אצל מינים אחרים. באדם, אזור אחד של המוח פיתח את היכולת המדהימה להיות מודע לעצמו ולגורלו הבלתי נמנע (המוות).

לו יכולנו לדעת, שישות אלוהית, שבראה אותנו ושדואגת לנו, אכן קיימת, יהא זה סביר להניח שעולמנו יהיה עולם הוגן. ברם, העולם בו אנו חיים אינו יכול להיחשב להוגן בשום מובן סביר של המושג: החיים יכולים להיות טובים, מן הסתם, במיוחד אם התמזל מזלך; אך החיים אינם הוגנים. ההזדמנות היחידה של אחי הקטן לחיות הסתיימה זמן קצר לאחר שנולד. אם אין אלוהים השומר על אחי, אזי אותם רגעים של "בקושי הכרה" הינם כל מה שהוא קיבל. איני רוצה לחשוב על כך אפילו, אך איני יכול להביא את עצמי לידי קבלה אף של אחד מהטיעונים שהועלו בפני, לפיהם אחי הקטן מפיק מאותם שנים מעטות וקצרות של חייו יותר מאתנו. אלא שאז, רוב האנשים שיכלו להתקיים לא התקיימו, או מעולם לא נשמו את נשימתם האחרונה. החיים אינם הוגנים. לו הם היו הוגנים, הייתי מתקרב יותר לקבלת אחד מהטיעונים ששמעתי בקשר לאלוהים.

Paradise
גן-עדן
מאת הירונימוס בוש, צייר הולנדי, 1516-1450
שמן על בד

הרעיון של סיומו המוחלט של הקיום האישי מעורר אימה אצל רובנו. מרביתנו היינו מעדיפים כמעט כל דבר למעט הוכחה חותכת לכך, שהמוות הוא מוחלט. ליתר דיוק - אנשים רבים יעדיפו לחפש דרכים להצדיק את האמונה במיתולוגיה, המנחמת והנוחה יותר, גם אם מראים להם שסיומו המוחלט של הקיום הוא הרבה יותר סביר מאשר המשך קיומו. הם אמנם ייווכחו בזאת, אך לא יקנו את הרעיון.

כמובן: אם אחד מיקיריהם נעדר, אנשים יתהו ויחפשו כל תרחיש שיאפשר איזו שהיא נחמה, ולו הפעוטה ביותר, שתבטל את היעלמותה המוחלטת והסופית של הנפש היקרה. אם אובחן אצלנו מצב בריאותי מסוכן, אנחנו נוטים לקוות, שדבר מה יקרה ואנו נהפוך לאחד מאותם סיפורי הצלחה מבריקים בתולדות הרפואה. זהו מהלך כה טבעי לאדם, שרבים יגדירוהו כתגובה "בריאה" לאבחון סופני. אבל פניו של הגורל הבלתי נמנע מסתכלים בנו בעיניים כלות, בעודנו מהלכים שורקים באפלה בגיא צלמוות.

מרבית תרחישי החיים-שלאחר-המוות עליהם שמעתי הם כה מוזרים, עד כי אינם הגיוניים כלל. ואף-על-פי-כן אנשים רבים נוטים לומר שהם מאמינים לתרחישים אלה, לחשוב שהם מאמינים בהם, ולחשוב שרעיונות אלה הם אמיתיים. ברם, כאשר הם מתבקשים לתאר את החיים שלאחר המוות, הם אינם יכולים לעשות זאת. הם מאמינים שזו האמת, מאמינים בכך בצורה חזקה מאוד, אבל אינם מסוגלים אפילו להתחיל לתאר כיצד יראה אותו מצב.

מנגד - אם הגישה המטריאליסטית נכונה, אם ההכרה, הנפש, ה"אני", היא רק תוצאה של מבנים ותהליכים במוח, אזי מה ש"אחרי המוות" יהיה כמו מה שהיה "לפני הלידה": אין. זה יהיה, בשבילנו, כאילו שמעולם לא היינו קיימים.

כשאני חושב על זה, אני יכול להזדהות לחלוטין עם אלו, שיעדיפו את אמונה הנוחה - כל אמונה - רק על-מנת להתחמק מההתמודדות עם משמעותם המלאה של הדברים. אני אילצתי את עצמי לעמוד אל מול מה שהדבר הזה בעצם אומר - אני לעולם לא אהיה מה שהייתי בעבר. ד"ר ג'ק קבורקיאן, (Kevorkian), הדוגל הגדול ביותר במוות-עם-כבוד, ואולי התלמיד הגדול ביותר של תהליך המוות, יצר ציור, "קרוב יותר לאל שלי מאשר אליכם", המראה אדם נופל אל תוך הבור השחור של המוות, אך מנסה לתפוס בציפורניו את שפת הבור בניסיון לא ליפול. הוא אומר: "זה מתאר כיצד רוב האנשים מרגישים כלפי המוות... מלבד אלו המאמינים באפשרות של המשך החיים גם לאחר המוות".

Hell
גיהינום
מאת הנס ממלינג, צייר הולנדי, 1494-1440
שמן על בד, המוזיאון לאמנות יפה, שטרסבורג, צרפת

כמו ד"ר קבורקיאן, גם אני תוהה כמה נחת הדת באמת מביאה. אני יודע שכאשר הייתי דתי, לא יכולתי להעלות על דעתי תקווה אמיתית לחיים שלאחר המוות. היה זה קל יחסית בשבילי לראות אחרים בגן-עדן, או אפילו בגיהינום, אבל לא יכולתי לראות את עצמי כך. אני חוזר: מעולם לא הרגשתי או ראיתי את עצמי במצב של אחד מהם. איני יכול לומר מה כן חשבתי, מכיוון שמחשבה זו מעולם לא נוצרה אצלי. אך מעולם לא חשתי "נחמה" או "ביטחון" מפני הפסקת קיומי לאחר המוות. אם אחת מסגולות הדת היא לעזור לי להתגבר על הפחד ממוות, אזי היא לא הצליחה. אני קרוב הרבה יותר להתגברות על הפחד הזה בעזרת התמודדות דרך דברים כמו לימוד עבודתו של קבורקיאן ואחרים, שבעצמם אינם פוחדים מהמצב של העדר קיום לנפש.

קבורקיאן מסכם: "למרות הכל, איזה עינוי יכול שום דבר להיות?" ה'שום דבר' עצמו? שום עינוי! האידיאה של לא להיות קיים, בעת שאני קיים! עד כה במהלך ניסיון חיי, למדתי לקבל את העובדה שאין שום דבר שאני יכול לעשות כדי להמשיך ולחיות לעד. שום דבר לא ישמר אותי חי לנצח, ויום יבוא ואני אמות. למדתי לקבל זאת. איני צריך לאהוב זאת; אחרי הכל, ישנם דברים רבים בחיי שאיני אוהב. ישנם דברים רבים בחיי שאחרים אינם צריכים לעמוד בפניהם ואני כן, ואיני אוהב זאת. אך אני עוד ממשיך לתפקד, ולעיתים, גם נהנה. כמו ד"ר קבורקיאן, גם אני שאלתי את עצמי עד כמה מייסר יכול להיות הכלום. לבסוף, עם חתן פרס נובל אנטוני בורגס (Burgess), הבנתי לבסוף ש"פחד ראשוני מהגיהינום" הוא, לרוב, רפלקס טבעי מתקופת הילדות.

העדר "הפחד הראשוני מהגיהינום" שלי נובע ממה שכולכם בוודאי מנחשים: גידלו אותי שני אתיאיסטים, שמעולם לא דיברו על הגיהינום היהודי-נוצרי, לבד ממה שאמרו לי, כאשר שאלתי, שהם אינם מאמינים באותו גיהינום. עצם המושג "גיהינום" הוא כה קשה, עד שאני חושב שאפילו חשיפה אחת אליו בגיל מסוים עלולה לגרום לנזק תמידי ובלתי הפיך.

Hell
מלאך מחלל לנשמות חוטאות בגיהינום
מאת אוולין דה-מורגן, ציירת בריטית, 1919-1850
שמן על בד

להצדקת דעתנו בנושא אדבר בשם כל האתאיסטים ואומר, כי אנו מאמינים בדרך זו מכיוון שאנו חושבים שהיא נכונה. אין לנו שום סיבה להאמין אף באחת מהטענות, כאילו ישנם חיים לאחר המוות. סוף פסוק.

אנשים מאמינים מאשימים אותנו בכך, שאנו מנסים להתחמק מפחד הגיהינום, כפי שמציגות אותו הדתות המערביות. אם הניסיון שלי בכישלונה של הדת למזער את הפחד שלי מהמוות מהווה איזו שהיא אינדיקציה למשהו, זה פשוט לא עובד כך: לא איתי, בכל אופן. אם הדתיים כן מאמינים שהדברים עובדים כך, זה הופך, לדעתי, לנקודת ראות פוטנציאלית על הדת, ובמיוחד על היעילות שלה בהפחתת הפחד מהמוות הפיסי (או לכל הפחות על הסחת הדעת של הדתיים מהתמודדות חזיתית עם סוגיה זו).

לפי שעה, מה שאני רואה הוא אנשים ובעלי-חיים שהתפתחו וזקוקים לתודעה בכדי לשרוד. לאחר מכן אני רואה אותם אנשים ובעלי-חיים מתים. אין לי שום סיבה להאמין שהכרתם, ה"אני" שלהם לא מת איתם. אם עולם-שלאחר-המוות אכן קיים, זהו תפקידו של האדם המאמין בכך להראות לנו כיצד ייתכן עולם כזה. בהעדר מוחלט של ראיות, ועם טיעונים חזקים מאוד מצידנו, לא נותר לנו אלא לא להאמין שדבר כזה קיים. זוהי האפשרות היחידה, בכל אופן, לאדם שמחליט ללכת אחרי האמת, בלי קשר למקום אליו היא תוביל אותו.

ישנם אנשים שאינם מעניקים לאמת כזו עדיפות גבוהה: דברים אחרים, כמו חיים שלווים, שחרור מדאגות ככל שניתן, או יחסים טובים עם הסביבה, נמצאים אצלם בסדר עדיפויות גבוה יותר. רבים, אם לא הרוב, כה עסוקים במשימה הגדולה של "לחיות", עד שאין להם זמן להקדיש מחשבה לשאלות כאלו; ה"תשובה" הראשונה שהם קיבלו כילדים, אותו "אהה!" ראשון של הבנה, היא זו שמלווה אותם כל חייהם.

Hell
גיהינום
לוקה סיניורלי, צייר איטלקי, 1523-1441
פרסקו, קפלה סן-בריזוני, דואומו, אורבייטו, איטליה

אינני רשאי לדבר בשם כל האתאיסטים, מכיוון שחלקם אומרים לי שהם אינם פוחדים מהמוות. אישה אחת, שבעלה היה אתיאיסט פעיל, פרשה לאט לאט מן הדת, ולאחר מכן אמרה לבעלה עד כמה רווח לה שלא היה לה צורך עוד להתעסק בחיים שלאחר המוות.

לא זו הייתה החוויה שלי. לגבי הייתה זו הקלה לדעת, שהגיהינום היהודי-נוצרי איננו אלא סיפור בתנ"ך, המביא סיפורים אודות התרחשותם של אירועים שונים על-פני כדור-הארץ. אם התפיסה, לפיה התנ"ך אינו מוכיח את עצמו נכונה לגבי דברים שאני יכול לבדוק - מדוע שאאמין לדברים שאיני יכול לבדוק? אין סיבה שאעשה זאת, ועל-כן גם לא אעשה זאת.


יוני 2004



חברים ב- עוצב על ידי