אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

שעשועים של מודעות

כאן

מאת: ד. ניצן

זהו פרק מתוך הספר "שעשועים של מודעות".
© 2012 כל הזכויות שמורות למחבר, ד. ניצן
מותר להעתיק ולהפיץ את הספר הזה בגירסתו העברית בלבד, בכל אמצעי, בתנאי שלא ייעשה בתוכנו שינוי כלשהו.

'יש מקום, אליו אני יכול ללכת, כשאני מדוכדך, כשאני חש עצוב, וזה הנפש שלי.'
-- 'יש מקום', החיפושיות, פול מקקרטני וג'ון לנון, 1963

'הוא איש אמתי משום מקום, שיושב על אדמתו חסרת המקום.'
-- 'איש של שום מקום', החיפושיות, ג'ון לנון ופול מקקרטני, 1965

כל עצם שאנו מכירים בקיומו נמצא במקום מוגדר כלשהו ומאכלס 'קואורדינטות' ברורות במרחב שסביבנו. [1] 'אני חושב, משמע אני קיים' אמר דקארט, ובכך נשאלת השאלה: מהו המקום בו 'אני' קיים?

לכאורה, התשובה לשאלה זו ידועה כבר זמן רב לחוקרים. אם בימי קדם ייחסו את 'מיקום המודעות' בגופנו ללב, או אפילו לכליות, [2] הרי שכבר זמן רב יחסית אנו יודעים כי המוח הוא האיבר האחראי על כל הקשור בחשיבה, פענוח תחושות ואחריות על המודעות שלנו.

עם זאת, וברוח דבריו של ישעיהו ליבוביץ, [3] נפריד בין מיקום האיבר שמייצר את תחושת המודעות לבין המיקום המיוצר על ידי התחושה עצמה: אין שום סיבה שתמקם את הרגשת ה'אני' - את תחושת ה'כאן' שלי - בדיוק באותו המיקום בו נמצא האיבר הביולוגי שאחראי על יצירת תחושות. לדוגמה, כאשר יכאיב דבר מה לאצבע ביד ימיננו, נחוש את מיקום הכאב באצבע ולא בראש, למרות שגם במקרה זה, האיבר האחראי על יצירת תחושת הכאב והמודעות אליה הוא המוח.

יתר על כן: ידועים מקרים רבים בהם תחושות שונות (המהוות, אם תרצו, חלק מה'אני') ממוקמות בפועל מחוץ לתחומו של הגוף. במקרים של איבוד איברים כגון יד או רגל, ידועה התופעה של 'תחושות פאנטום', כאשר האדם נטול האיבר מרגיש כאב או תחושות אחרות, אשר ממוקמות מבחינתו באיבר החסר. ידועים גם מקרים חריגים בהם המוח 'ממפה' תחושות מאיבר שאיננו לאיבר קיים בגוף, לדוגמה: נגיעות בפנים מעוררות תחושות של נגיעות ביד שכבר איננה. [4]

גם יצירה מלאכותית של תחושות באמצעות גירוי המוח במעבדה (למשל בעזרת פולסים אלקטרומגנטיים) הוכחה כבעלת יכולת לגרום לחוויות חוץ גופניות, בהם הנבדק חש כי הוא במקום אחר. ה'אני' של המוח בצנצנת נמצא בוודאי מחוץ לצנצנת, וה'כאן' של אדם חולם הוא לרוב במקום אחר לגמרי מהמיטה והכרית. באופן מוזר משהו הוא יכול אף לנוע במהירות העולה על מהירות האור.

-- * -- * --

נמצא שמיקומו של ה'אני' שלנו הוא גמיש למדי, ולא בהכרח קשור כלל למיקומו של האיבר המייצר את תחושת ה'אני', דהיינו המוח. ובכל זאת, עידנים של אבולוציה פיתחו תחושת 'אני' בעלת תפקיד שרידותי כלשהו עבור הגוף, וכדי לעשות זאת, על תחושה זו לייצר מודעות אשר חווה כי היא נמצאת בקירבה מסוימת לאותו גוף ולמידע הנקלט באמצעותו מהסביבה.

אברי החישה המרכזיים שלנו: ראייה, שמיעה, טעם וריח - כולם מרוכזים במרחק קטן יחסית מהמוח, ומסיבות ביולוגיות טובות. אשר על כן לא ייפלא כי מודעותנו גורמת לנו במרבית המקרים תחושה שהיא מרוכזת אי שם בין אזנינו ומאחורי עינינו. סביר להניח שאילו נצליח 'להשתיל' למאן דהוא עיניים ואזניים פעילות ומתפקדות במקומות אחרים, תנדוד תחושת המודעות שלו מעט בעקבותיהן (הואיל וחמשת החושים המוכרים אינם היחידים שמשפיעים על תחושה זו של מיקום, לא תהיה 'נדידה' זו מושלמת). למעשה אין הכרח לבצע פעלולים ביולוגיים עתידניים לצורך ביצוע ניסוי שכזה, וניתן להשתמש בעזרים טכנולוגיים קיימים של העברת תמונה וקול בין מקומות קרובים. [5]

יתר על כן, לאור כמות הזמן שלוקח לאותות העצביים להגיע מעינינו (למשל) לחלקים הרלוונטיים במוח ולהתפענח בהם - זמן אשר נמדד פחות-או-יותר במאיות שנייה - הרי שבהיותנו בנסיעה מהירה במכונית תוך הסתכלות ממוקדת החוצה, מפגר לכאורה ה'כאן' שלנו במספר עשרות סנטימטרים עד מספר מטרים מאחורי גופנו. קל וחומר בנסיעות מהירות בהרבה, בין שבאמצעי תחבורה מהירים בני ימינו ובין שבאמצעים עתידיים ומהירים אפילו יותר.

למעשה, הפיגור גדול אפילו יותר. בהמשך לדיון בנושא בפרקים קודמים, [6] מדגימים ניסויי מעבדה שונים כי חלק גדול מהזמן 'מתבזבז' דווקא במוח עצמו. נראה כי הזמן שלוקח לאותות שונים להגיע למודעות שלנו לאחר שכבר הגיעו למוח, עשוי להיות גדול אפילו מהזמן שלקח להם להגיע קודם לכן ממקור הגירוי ועד למוח.

המסקנה המצטיירת מכל האמור לעיל היא שבאופן פרדוקסלי, למרות שמודעתנו מיוצרת באמצעות המוח, וגם אם (למורת רוחם של מאמינים רבים וסתם חובבי ניו-אייג') אין לנו כל אינדיקציה על אפשרות לקיומה של 'מודעות ללא גוף' - למרות כל אלה - למודעות בכבודה ובעצמה אין מיקום מוגדר. מיקומה, על השינויים האפשריים שבו, הוא חלק ממהותה, ונסיון לחקור מיקום זה (או באופן כללי את עצם קיומו) כפוף לאותן מגבלות של 'המוח החוקר את עצמו' אשר נדונו כבר.

לפרק הבא


[1] בהערות קודמות התייחסנו כבר לעקרון אי-הוודאות של הייזנברג, הלקוח מהפיזיקה הקוונטית, ומתייחס לרמת הדיוק האפשרית במדידת מיקום של חלקיקים.

[2] מספר רב של ציטוטים מהתנ"ך (בספרי ירמיהו, תהילים, משלי) מזכירים את הכליות - לעתים יחד עם הלב - כמיקומים בגוף האחראים על רגשות שונות, במיוחד בהקשר של המצפון.

[3] הספר 'גוף ונפש - הבעיה הפסיכו-פיסית' שכבר הוזכר כאן מספר פעמים.

[4] ראו גם את המאמר 'מיפוי מוחי מחדש בקטועי וחסרי גפיים: מחקר ב-Functional MRI' (באנגלית: 'Cortical Remapping in Amputees and Dysmelic Patients: A Functional MRI Study'), מאת Cruz, Vitor Tedim; Nunes, Belina; Reis, Ana Mafalda; Pereira, Jorge Resende, משנת 2005.

[5] מעניין לציין בהקשר זה את הניסוי המפורסם לפיו חובשים לאדם משקפיים ההופכים את תמונת שדה הראייה, אך גורמים בתוך מספר ימים למוח להפכה בחזרה. ראו גם: Some preliminary experiements on vision, George M. Stratton, Psychological Review, 1896.

[6] ראו במיוחד בפרק 'עיכוב גורלי'.


מרץ 2013



חברים ב- עוצב על ידי