אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
כל מה שרציתם לדעת על ברית מילה או שהעדפתם לא לדעת
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

שעשועים של מודעות

המוח החוקר את עצמו

מאת: ד. ניצן

זהו פרק מתוך הספר "שעשועים של מודעות".
© 2012 כל הזכויות שמורות למחבר, ד. ניצן
מותר להעתיק ולהפיץ את הספר הזה בגירסתו העברית בלבד, בכל אמצעי, בתנאי שלא ייעשה בתוכנו שינוי כלשהו.

'מה קורה בלבך? מה קורה במוחך?'
-- 'מה קורה', החיפושיות, ג'ון לנון, פול מקקרטני ורינגו סטאר, 1963

שלא כמו איברים אחרים בגופנו, חקר המוח הוא צעיר יחסית. למעשה, התובנה כי המוח הוא הוא האחראי על המודעות שלנו מצטיירת אף היא כחדשה. מקורות המידע העתיקים שלנו, כולל הטקסטים הדתיים למיניהם, לא ממש קישרו בין המוח לבין התחושות השונות, אם בכלל טרחו להזכיר את קיומו. הסיבה לכך? נראה כי המוח משטה בנו ואינו ממש מעניק לנו את התחושה כי הוא האיבר האחראי על תחושות.

בפרקים הקודמים הגענו לשתי מסקנות שונות, אשר לכאורה סותרות האחת את האחרת. המסקנה האחת דנה במורכבותו המופלאה של מוחנו, החייבת להתקיים כדי לתמוך באינטליגנציה כמו זו שלנו, ובוודאי במודעות שלנו ובתחושותינו. המסקנה האחרת דנה במיגבלותיו של מוחנו, אשר העולם מורכב מדי עבורו ועבור פרשנויותיו האפשריות למציאות האמתית. אותו מוח הוא גם מורכב ביותר וגם מוגבל מאוד.

סתירה זו היא רק סתירה לכאורה, כיוון שמקורה הוא בניסוח הדברים ובמילים שבחרנו כדי לתארם. המילה 'מוח' במסקנה הראשונה (זו בדבר המורכבות) מתייחסת למוחנו כפי שהוא בעולם האמתי, על כל קשריו, [1] הכימיה שבו, האותות הזורמים בו ועוד, וגם על כל תכונותיו ואפשרויותיו הנובעות ממורכבות זו, בין שאנו מכירים אותן יותר ובין שפחות.

המילה 'מוח' במסקנה השנייה (זו בדבר המיגבלות) מתייחסת ליכולת התפיסה והחשיבה שלנו, המצויה במוחנו. [2] היא זו שמכילה את הפרשנויות השונות שאנו מעניקים לעולם החיצוני, והיא גם זו שמוגבלת ואינה מסוגלת לתפוס ולפרש כל דבר שהוא.

אם נצרף עתה את שתי המסקנות הללו למסקנה אחת משותפת, נגיע לניסוח הפשוט האומר כי המוח שלנו מורכב עבור מוחנו. המוח (במובן של מבנהו והתנהגותו במציאות) הוא מורכב מדי עבור מוחנו (במובן של יכולת תפיסתנו, חשיבתנו ומודעתנו). הישות שהיא 'מוחנו החושב' אינה מסוגלת כפי הנראה לתפוס ולהפנים חלקים מהישות שהיא 'מוחנו המורכב במציאות', גם אם שתי ישויות אלה נגזרות האחת מהשנייה. [3]

-- * -- * --

על פניו נראית מסקנה זו כלא-יותר ממשחק מילים משעשע, אך הבה נעמיק קמעא במשמעותה: אנו מנהלים כאן (וכמובן במקומות רבים אחרים) מחקרים שעיקר נושאם עוסק במוחם של בעלי חיים, ובנסיון להבין דברים הקשורים במוח. מאידך, החוקרים, הכותבים והקוראים - כולם עושים שימוש במוחם על מנת ליצור, לנהל, להעלות על הכתב ולהבין מחקרים אלה.

נניח למשל שאחת מתוצאות מחקרים אלה תהיה כי במקרים מאד מסוימים אין לסמוך לחלוטין על יכולותיו והבנותיו של המוח. האם עקב כך ניתן לסמוך על תוצאת אותו מחקר, שהוא עצמו פרי יכולותיו והבנותיו של המוח? ואולי דווקא בגלל מגבלות תפיסתנו, נדונו חלק ממחקרים אלה לכשלון מראש?

'מגבלה' שכזאת יכולה להיות מוחלטת במודעות שלנו: איננו יכולים לתפוס יותר משלושה ממדים (למעט באופן מתמטי-מספרי). [4] איננו מסוגלים להפנים את המושג 'קצה היקום', בכל פירוש מדעי שיינתן לו. אין ביכולתנו לחוש מה פירוש הדבר שחלקיק נמצא במקום מסוים בהסתברות שאינה מוחלטת. [5] גם המושג 'זמן יחסי' אינו בדיוק טבעי עבורנו.

המגבלה יכולה גם להיות חלקית: קשה לנו לתפוס דברים מסוימים, במיוחד במקרים בהם קיים ניגוד בין הרגש לשכל, אבל אם נתאמץ נצליח. דוגמה אחת כזאת הקשורה למוח שחוקר את עצמו, הובאה כבר בפרק קודם: הקושי שלנו להאמין שכל אותם רגשות שאנו חשים הם למעשה תהליכים כימיים, תוצר של מיליוני שנות התפתחות, הוא בעצמו רגש, תהליך כימי, שהתפתח במשך מאות מיליוני שנים. במקרים רבים תשמעו לכן אדם, העושה שימוש מוטעה במילה 'הגיוני' בתיאור הרגשותיו בהקשר זה, כמו למשל: 'הרי זה לא הגיוני שהחיים נגמרים סתם כך'.

ייתכן שהמיגבלות המעניינות עוד יותר הן אלה שאיננו מודעים כלל לקיומן, או אפילו איננו יכולים להיות מודעים לקיומן. דג הזהב באקווריום הביתי אינו מודע, מן הסתם, לבעיות תפיסתו בנוגע למיקומם של חלקיקים תת-אטומיים. הוא יחיה את חייו במלואם מבלי להיחשף לנושא, ולו לרגע קט. לא ברור עד כמה יצלח נסיון ללמדו את משמעות הדבר, גם אם יתחנך מאז היותו דגיג קטנטן לאורן של מצגות צבעוניות מתחום הפיזיקה הגרעינית. הרי זה רק סביר להסיק שכך גם הוא היחס בינינו, מוחנו ומודעותנו, לבין נושאים אחרים 'כבדים' יותר.

-- * -- * --

המוח החוקר את עצמו לאור מגבלותיו יכול להיחשב כעוד דוגמה של 'לולאה מוזרה' - ביטוי שטבע דאגלס הופשטטר בספרו 'גדל, אשר, באך'. [6] הפרדוקס מצוי בדרך כלל בשימוש בעובדת קיומן של מגבלות המוח - שימוש לשני כיוונים סותרים בו-זמנית. הוא בא לידי ביטוי במשפט הדוגמה הטיפוסי הבא: 'חייבים להסיק שיש משהו שמעבר להבנה שלנו ולהוכחות מדעיות - קראו לכך בכל שם שתרצו.'

המילה 'חייבים' בדברים אלה מטעה. אותו המוח עליו נטען כאן שהוא מוגבל (כי הנה 'יש דברים שמעבר להבנה שלנו'), הופך להיות 'באותה נשימה' חכם במיוחד, ויודע להסיק ממוגבלות זאת (ואולי למרות מוגבלות זו?) את 'קיומו של משהו...'

'הבנה' היא חלק מ'מודעות' והיכולת להבין את המודעות נגזרת מכך. כמו בעקרון הידוע מתורת הקוונטים, על פיו הצופה הוא חלק מהניסוי ועצם הצפייה משנה את התוצאה, כך גם חקר המוח והמודעות נקשר בצד הצופה ובצד הנצפה בו-זמנית, והתוצאות אליהן נוכל להגיע באשר ליכולותינו, מושפעות בהכרח מיכולותינו להגיע אליהן.

לפרק הבא


[1] במוח אנושי יש כמאה מיליארד תאי עצב (נוירונים), עם מעל למאה טריליון קשרים (סינפסות) ביניהם.

[2] באנגלית אפשר במקרה זה לעשות שימוש במילה 'Mind' במקום במילה 'Brain'.

[3] התייחסות נוספת, מעט שונה, לנושא זה מצויה בפרק 'לאיזה עולם שייך המוח?' בספר שכבר הוזכר קודם לכן: 'גוף ונפש - הבעיה הפסיכו-פיסית' מאת פרופ' ישעיהו ליבוביץ.

[4] במובן מסוים אנו כן מסוגלים לתפוס את 'הזמן' כמימד הרביעי.

[5] בהערה קודמת התייחסנו כבר לעקרון אי-הוודאות של הייזנברג, הלקוח מהפיזיקה הקוונטית, ואשר על פיו במערכת קוונטית קיימת מגבלה על הדיוק שבו אפשר למדוד שני גדלים משלימים של חלקיק (כגון מיקום ותנע), גם אם יהיו מכשירי המדידה שלנו מושלמים.

[6] הספר 'גדל, אשר באך: מקלעת זהב נצחית' ('Gödel, Escher, Bach: an Eternal Golden Braid') נכתב על ידי דאגלס הופשטטר (Douglas Hofstadter) בשנת 1979. המושג 'לולאה מוזרה' מתאר מצב פרדוקסלי בו תנועה בכיוון אחד (מעלה או מטה) במערכת היררכית, חוזרת לבסוף לנקודת המוצא. שם הספר נגזר מדוגמאות ל'לולאות מוזרות' מעבודותיהם של הלוגיקן קורט גדל, הצייר מאוריץ קורנליס אשר והמוסיקאי יוהן סבסטיאן באך.


דצמבר 2012



חברים ב- עוצב על ידי