אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
עם אחד גיוס אחד
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

שעשועים של מודעות

הזונה של ג'ורג' ברנרד שואו

מאת: ד. ניצן

זהו פרק מתוך הספר "שעשועים של מודעות".
© 2012 כל הזכויות שמורות למחבר, ד. ניצן
מותר להעתיק ולהפיץ את הספר הזה בגירסתו העברית בלבד, בכל אמצעי, בתנאי שלא ייעשה בתוכנו שינוי כלשהו.

'טפס מאחור עם ראשך בעננים, ואתה נעלם.'
-- 'לוסי ברקיע עם יהלומים', החיפושיות, ג'ון לנון ופול מקקרטני, 1967

האם 'מודעות' היא דבר 'אטומי'? במילים אחרות: האם היא דבר שניתן לומר עליו כי 'או שמישהו ניחן בו, או שלא'? אחד או אפס? במבט ראשון, התשובה הפשוטה לכאורה היא חיובית. במבט שני, ייתכן והדברים אינם כה פשוטים. [1]

נפתח בדברים הברורים יותר: הכרתו של אדם, כך אנו יודעים, יכולה 'להתערפל' במצבים שונים: לאחר נטילת סמים מסוימים, עקב פציעה, אם תרצו - גם בשעת שינה, בוודאי תחת הרדמה. האם בכל המצבים הללו ניתן לומר שיש לנו 'מודעות'? הרי בתקופה של הכרה מעורפלת, או של חוסר הכרה, איננו מודעים לרבים מהדברים הקורים סביבנו, ובחלק ממקרים אלה איננו מודעים אף לקיומנו שלנו עצמנו... [2]

נוכל, לצורך העניין, להגדיר 'הכרה' כאחד ממרכיביה של 'מודעות' ולטעון שבמקרים מסוימים לוקה אותו רכיב בחסר, אך השלם - המודעות בכבודה ובעצמה - לא ניזוק, אלא רק ניצב לו אי שם בצד ומחכה לשיקומו של הרכיב הפגוע. נוכל לטעון כך בקלות מכמה סיבות. ראשית, כי מדובר במצבים שהורגלנו אליהם ושאינם נראים לנו כה חריגים. שנית, כי לאחר שיקומה של אותה הכרה, אנו חוזרים בדיוק לאותה 'מודעות' שהיתה לנו קודם לכן. ה'אני' אינו מתחלף למישהו אחר, וסל הזכרונות והתחושות הקודם חוזר אלינו, בעקרון, כפי שהיה. [3]

תופעות קיצוניות יותר ניתן למצוא במקרים של מה שמכונה 'פיצול אישיות' או המצב המכונה 'דיבוק', בהם ניתן לטעון בצדק מסוים שנשוא התופעה 'מחליף' זמנית את המודעות שלו בכזו אחרת, גם בהיותו ער וצלול (אם כי הוא עדיין משמר בדרך כלל 'רכיבים' ממודעותו המקורית - שפת דיבור ויסודות תרבותיים אחרים למשל).

הבה ונבחן היבטים מוזרים אפילו יותר של הנושא.

-- * -- * --

סיפור ידוע אודות ג'ורג' ברנרד שואו [4] דן בשיחה שהיתה לו עם אישה מכובדת אותה פגש במסיבה. במהלך דיון בנושא כסף, שאל אותה האם תהיה מוכנה לשכב עמו תמורת מיליון לירות שטרלינג. 'תמורת מיליון אני מסכימה,' השיבה האישה, ואז שאל אותה המחזאי האם תיאות לשכב עמו תמורת עשרה שילינג. 'מה אתה חושב שאני?!' התרתחה האישה, ועל כך ענה לה: 'לאחר שכבר הסכמנו מה את, נותר רק להתווכח על המחיר'.

במילים פשוטות יותר ניתן לסכם זאת כך: אם מיליון לירות שטרלינג הם מעל לסכום הנדרש, ועשרה שילינג הם מתחתיו, הרי שקיים איזשהו סכום ביניהם שהוא, מן הסתם, הסכום המדויק בו משתנה דעתה של אותה אישה. [5]

במאמץ קל, נוכל להדגים מספר אנלוגיות שונות מתחום המודעות, לעקרון הגלום בסיפור משעשע זה.

נקח לדוגמה את העובר המתפתח בבטנה של אם הרה. מקובל עלינו שבהיותו עדיין בשלב המיקרוסקופי של ביצית מופרית, וגם בשלב המיידי הבא אחריו - של מספר תאים לאחר התחלקות - אין לו עדיין 'מודעות' משלו. לעומת זאת, ברגע צאתו לאויר העולם הוא יצור חי ונושם, מרגיש ובועט, ובוודאי שיש לו מודעות ורצונות משלו.

מכאן נובע, על פי אותו העקרון, שבשלב ביניים כלשהו מצטרפת תכונה מופלאה זו לעובר שלנו. האם העובר מקבלה 'בבת אחת'? סביר יותר להניח שהיא מופיעה באופן הדרגתי, בד בבד עם התפתחותו של המוח. כלומר, קיימת 'מודעות למחצה'.

מסקנה דומה קיימת באשר לתהליך גסיסתו ומותו של אדם. מוות יכול להצטייר במקרים מסוימים כתהליך מהיר ביותר, שבמהלכו מאבד האדם את 'נשמתו', אם תרצו. בפועל, במרבית המקרים הללו המוות אינו דבר שאורך שנייה, אלא מספר דקות, ובהם משתנה בהדרגה הגוף. מחסור בחמצן שלא מגיע למוח ממית את תאיו (ובמיוחד את תאי גזע המוח), באופן ששינוי הרכבם גורם לתגובות הכימיות והחשמליות אשר אירעו בהם קודם לכן לא לקרות יותר. התהליך גם אינו הפיך, לצערנו. אם התחלנו תהליך זה עם 'מודעות' שלמה, הרי שהיא לא תיעלם בבת אחת אלא בהדרגתיות מסוימת. בסופו של התהליך המצער תחזור המודעות שלנו להיות בדיוק מה שהיתה בתחילת דרכו של העובר, כלומר בלתי קיימת. אין זה בהכרח 'רגע המוות' מבחינה רפואית. ייתכן בהחלט שפעילות מסוימת עדיין תהיה קיימת במוחנו גם לאחר אובדנה המוחלט של המודעות.

העקרון של ג'ורג' ברנרד שואו, בהשלכתו על מודעות, חל גם על מקרים מעניינים אחרים. מקובל עלינו למשל שיצורים פשוטים יחסית, כגון וירוסים או חיידקים, הם נטולי מודעות ובעצם מתפקדים כסוג של 'רובוט ביולוגי' מתוחכם. בעלי חיים מורכבים יותר, כולל כמובן המין האנושי עצמו, נחשבים כולם כבעלי מודעות. היכן עובר הקו שבין יצורים נטולי מודעות לבין כאלה הניחנים בה? האם לזבוב יש מודעות? מה עם יצור מיקרוסקופי כקרדית האבק? [6] גם אם איננו יכולים ממש לשאול אותם, ההנחה היא שרמה מסוימת של מודעות כרוכה בקיומו של מוח פרימיטיבי ומערכת עצבים כלשהי, ושבכל מקרה אין תחושת המודעות של בעלי חיים פשוטים יותר זהה לזו שלנו. הקרדית, כפי הנראה, יכולה לחוש סוג של מודעות עמומה יותר משלנו, אבל לא לדמיין את דמותה של קרדית אחרת. מן הסתם אינה חשה אפילו כאב במרבית המצבים אשר בדומיהם היינו חשים אנו כאב עז. [7]

קיומה (ובשלב זה אנו יכולים לומר גם 'רמתה') של מודעות, אינם בהכרח פונקציה של גודל פיזי. צמחים, למשל, אינם בעלי מוח ומערכת עצבים, ועל פי מיטב שיפוטנו אינם מודעים לקיום עצמם ואינם חשים דבר (גם אם הם בהחלט מגיבים בצורות שונות לגירויים חיצוניים). [8] וכך, עץ סקוויה ענק בגובה של כמאה מטרים הוא נחות מבחינה זו מבעלי חיים בעלי גודל מיקרוסקופי.

-- * -- * --

עם זאת, טרם הגענו למספר היבטים מוזרים במיוחד של הנושא הנדון.

לד"ר ז'וזף גיוטן [9] אין אמנם זכויות על הרעיון המקורי של הוצאה להורג באמצעות מכשיר לעריפת ראשו של אדם, אך הוא זכה לכך שמכשיר האימים - הגיליוטינה - ייקרא על שמו. אחת ממטרותיה של הגיליוטינה היתה דווקא לחסוך סבל וכאב מהנידון למוות. עם זאת, דווקא מהירות פעולתו של מכשיר השטנים העלתה מספר תהיות באשר לנקודה זו.

מצד אחד, נפילה פתאומית בלחץ הדם במוח אמורה להביא את הקורבן למצב של חוסר הכרה בתוך שניות, ומבחינה פסיכולוגית אף למצב של הלם עוד לפני כן. מצד שני, עקרון ערך הביניים שלנו מכתיב תקופה לא ממש אפסית של זמן בו האדם האומלל (ואולי נכון יותר לומר: ראשו) נמצא עדיין בהכרה ברמה כזו או אחרת, ועמה מן הסתם במודעות לעצמו וכנראה גם למצבו חסר התקווה. למעשה, קיימות עדויות שונות ומשונות לפיהן במשך שניות ספורות הגיבו ראשים כרותים שכאלה לגירויים חיצוניים (כגון קריאת שמם) באמצעות תנועות עיניים והבעות הדומות לאלו של אנשים במצב 'רגיל'.

במקרה של הגיליוטינה, נותרה אם כן המודעות, לפחות לתקופת מה, עם המחצית הקטנה יותר של הגוף הנחתך. עכשיו נמיר את הגיליוטינה העתיקה במכשיר זוועה גרוע עוד יותר, אשר יוצר ניסוי מחשבתי מעניין: הגיליוטינה המסובבת. במכשיר דמיוני (יש לקוות) זה, מסובב הלהב החד ב-90 מעלות, וכשהוא נופל ממרום, הוא חותך את האדם, כולל, ובמיוחד, את ראשו, לאורך הקו שבין ימין לשמאל.

נקדים ונאמר שאין תמימות דעים אודות מיקומו הספציפי של חלק קטן זה או אחר במוח, האחראי בדיוק על המודעות בכללותה, [10] ודעות ומימצאים שונים 'מפזרים' את המודעות, או את חלקיה, במיקומים שונים במוח. אפילו אם היה איזור אחד ספציפי כזה, היינו מעדכנים, לצורך הניסוי המחשבתי, את צורתה של הגיליוטינה המסובבת שלנו, באופן שתחצה בדיוק איזור זה לשניים.

מקרים ידועים מהעבר של פגיעות מוחיות מסוגים שונים, מדגימים כיצד ניתן להמשיך ולחיות ללא חלק גדול מהמוח. לצורך הניסוי המחשבתי שלנו נניח שכל אחד משני חלקי המוח החצוי, בדומה למקרה של הגיליוטינה 'הרגילה', ממשיך לתפקד למשך מספר שניות. במקרה זה נשאלת השאלה המתבקשת: מה עם 'המודעות' של אותם חצאים במשך תקופת זמן זו? האם מתקיימת אותה מודעות יחידה (שהיתה קודם לכן במוח השלם) על-פני שני חלקי מוח המרוחקים פיזית זה מזה? האם מתקיימות שתי מודעויות שונות? ואם כן, מי מהן היא זו המקורית ומה מהותה של זו החדשה שנוצרה לפתע יש מאין? שמא יכול בו-זמנית כל אחד מהחצאים, למרות שהם שונים ונפרדים, לחוש כאילו הוא הוא היחיד בעל המודעות המקורית?

למעשה התבצע ניסוי זה מספר פעמים במציאות, באופן מעט שונה. חולים קשים מסוימים של מחלת הנפילה (אפילפסיה) עברו ניתוח שבמהלכו נחתך הקשר שבין שני חצאי המוח שלהם - השמאלי והימני. [11] ניתוח כזה גורר עמו מספר תופעות לוואי מעניינות הקשורות בתיפקוד הספציפי של כל צד במוח. יש הטוענים ששני החצאים המופרדים מייצרים לעתים מיצג של שתי ישויות מודעות נפרדות כלפי העולם החיצוני. [12] אחרים טוענים דווקא שכיוון שהאדם המנותח ממשיך לחוש 'אני' אחד, מסקנתם היא שמקורה של המודעות בצד אחד של המוח - מן הסתם בצד השמאלי שנוטל חלק עיקרי בחשיבה האנליטית שלנו ובעיבוד שפתנו.

ואם בניסויים מחשבתיים אנו עוסקים, אז מדוע לחצות את הקרבן שלנו לשני חלקים בלבד? מה קורה בגיליוטינה מורכבת המחלקת אותו בתוך שבריר שנייה למספר רב של חלקים? [13] מה גורלן של מודעויות חלקי מוח זה בשניות הספורות שלפני המוות הסופי?

-- * -- * --

שאלה דומה, אך שונה, מתעוררת בניסוי מחשבתי נוסף: 'הקרנתו' כביכול של אדם (או כל גוף אחר בעל מודעות) ממקום א' למקום ב', כפי שמתוארת בסיפורי מדע בדיוני שונים. [14] האם ביחד עם מוח המועבר תיאורתית בשלמותו, על כל תאיו, חיבוריו וקשריו המדויקים, ממקום א' למקום ב', מועברת גם אותה המודעות בדיוק? תיאורתית לפחות, אם המודעות, ובמיוחד 'הזכרון' שהוא חלק ממנה, הם פועל יוצא של מבנהו המדויק של המוח, הרי שהעברה מדויקת שכזאת תכתיב תשובה חיובית לשאלה.

באופן כללי מדובר עדיין כמובן בסוג של מדע בדיוני. סריקה והדפסה תלת ממדית ('3D printing') כבר קיימת כיום, אבל היא יודעת לחקות את צורתו החיצונית של העצם המועתק, ולא את מבנהו הפנימי, בוודאי לא ברמה הכימית.

אלא שברמה התת-אטומית כבר לא מדובר כיום במדע בדיוני. פרופ' אנטון זיילינגר מוינה שבאוסטריה כבר עוסק מספר שנים בנושא המכונה 'העברה קוונטית' ('Quantum teleportation'), ובמסגרת ניסוייו הוא 'מעביר' כביכול חלקיקים המכונים 'פוטונים' ממקום אחד למקום אחר באופן כזה. מבלי לצלול עמוק להיבטי הפיזיקה המסובכים, מה שעובר בפועל ממקום א' למקום ב' אינו הפוטון עצמו, אלא מידע אודותיו, שמשמש לשיחזורו מחדש במקום אחר, מרוחק. מדענים כבר דנים אודות העברתם בעתיד של דברים מעט יותר מורכבים מפוטון.

נשאלת אם כך השאלה העתידנית: בניסוי מחשבתי אחר, בו מדובר לא בהעברה, אלא בהעתקה (שכפול) זהה של מוח בשלמותו, תכתיב המסקנה שלעיל את קיומם של שני מוחות בעלי מודעות זהה. כמו בשאלת הגיליוטינה, מה פירושו של דבר זה? האם כל אחד מהם חש בנפרד כאילו הוא הוא 'האמתי', למרות שבפועל הם נמצאים עתה בשני מקומות שונים?

-- * -- * --

ובנושא מוזר קמעא זה, 'האטומיות' של המודעות, נציג עוד היבט אחד, לא פחות מוזר בפני עצמו.

הטרמיטים ידועים בכושר הבנייה המפורסם שלהם ליצור מה שמכונה 'תל טרמיטים', שיכול לקבל צורות שונות. [15] הוא מתפקד בעצם כסוג של יצור חי בפני עצמו, עם תכונות של 'התל' שמתווספות לתכונותיהם של הטרמיטים הבודדים. מושבות של נמלים ידועות אף הן בתכונותיהן הקיבוציות, אשר מתווספות על תכונות הנמלים הבודדות ומקנות למושבה כולה צביון ייחודי משלה. מושבה בת מיליוני נמלים מתפקדת באופן דומה להפליא לתאי מוח, כאשר כל נמלה מתקשרת עם הסובבות איתה באמצעות פרומונים, [16] ובסופו של דבר מתקבלות החלטות קיבוציות על ידי המושבה עצמה. גם מושבה של אמבות יכולה, בתנאים מסוימים, להתאגד ולתפקד כלפי חוץ כיצור אחד, ובמובנים רבים, כך גם נחילים של בעלי חיים רבים אחרים. [17]

לאחרונה אף נתוודענו לרשתות קורים מסועפות של פטריות. הרשתות מתפתחות בדרך כלל מתחת לאדמה, ומגלות תכונות שמזכירות חוכמה ולמידה שמצויים ביצורים מורכבים. האם, בדומה למוח, מייצגת רשת שכזו יצור 'אחד'? [18]

למרות התנהגות חיצונית זו, סביר להניח שה'יצורים' החדשים המתוארים לעיל אינם בדיוק מודעים לקיומם כפרט יחיד, במובן בו אנו דנים כאן. 'יצירה' כזאת של מודעות אחת השייכת לאוסף יצורים או גופים נפרדים, מתקיימת בסיפורי מדע בדיוני שונים, והיא מעלה גם את השאלה: האם תיתכן, באופן עקרוני, מודעות בתוך מודעות?

ניתן לשאול שאלה זו בשתי רמות שונות. ברמה הביולוגית: האם ייתכן גוף חי בעל מודעות שרכיבים ממנו יכילו מודעות נפרדת משלהם? במובן מסוים קורה הדבר כאשר טפיל כלשהו, שאינו רכיב 'מקורי' בגוף הפונדקאי שלו, ניחן במודעות משלו. אך מה הדין לגבי רכיבים 'מקוריים'? [19] תאי גופנו שלנו, כמו חיידקים, מצטיירים כפשוטים מדי וחסרי מערכת עצבים משלהם על מנת להעניק לשאלה זו תשובה חיובית. אך מה באשר לרכיבים שדווקא יש להם מערכת עצבים משלהם... רכיבים ספציפיים ממוחנו למשל? הייתכן שלרכיב מסוים במוחנו, בנפרד מאיתנו, יכולה להיות מודעות משלו? יצויין שתמונת העולם של רכיב שכזה אינה חייבת להיות 'פנימית וסגורה' ויכולה בהחלט, כמו בסיפור הצנצנת, להיות חיצונית ועשירה. אחרי הכל הספר הזה באמת קצת נראה מוזר... אולי אתם, קוראים יקרים, אינכם בעצם אלא פיסת מוח בתוך גולגלתו של מישהו אחר?

ברמה הספק-פיזיקלית ספק-פילוסופית ניתן להרחיב את השאלה לכיוונים שונים לגמרי: הייתכן למשל 'יקום שלם' עם חוקים שונים מאלה שאנו מכירים, כ'חלקיק' ברמה ובגודל אשר קטנים מאלה אותם אנו חוקרים כיום? או להיפך: האם יכול כל היקום הענק אותו אנו מכירים להוות חלקיק קטן אחד בתוך משהו גדול הרבה הרבה יותר? [20] כל אחד מהמקרים הללו פירושו הפוטנציאלי גם קיום של מודעות בתוך מודעות.

-- * -- * --

מודעות, אם כן, כמו דברים רבים אחרים, אינה בהכרח בעלת גבולות ברורים ומדויקים.

לפרק הבא


[1] העובדה שאנו חווים כביכול מודעות אחת ואחידה בו-זמנית (למרות מורכבותו של המוח) היא אחד מההסברים שהתפתחו למונח 'The Binding Problem'.

[2] בהזדמנות זו יש מקום להזכיר את נסיונותיו של הד"ר ג'וזף פרנסיס ארטוסיו (Joseph Francis Artusio Jr.) בהרדמה חלקית של חולים בניתוחים מסוימים - הרדמה בה החולה נותר בהכרה חלקית, ואף משתף פעולה עם מנתחיו, אך חלק מתחושותיו (כולל תחושת הכאב) אינן קיימות.

[3] למרות זאת, על פי הגדרות אחרות, 'מודעות' היא דווקא רכיב (אחד מתוך כמה) של 'הכרה'.

[4] ג'ורג' ברנרד שואו - מחזאי אירי-אנגלי ידוע מראשית המאה ה-20, חתן פרס נובל לספרות.

[5] במתמטיקה נהוג לדבר על 'משפט ערך הביניים' (באנגלית: 'Intermediate value theorem'). משפט זה קובע (בניסוח חופשי) כי פונקציה רציפה בקטע סגור, תעבור בנקודה מסוימת דרך כל ערך שנרצה, הנמצא בין שני הערכים שהיא מקבלת בקצוות הקטע. כמקרה פרטי, אם בקצה אחד של הקטע היא חיובית ובקצה האחר שלילית, חייבת להיות בקטע נקודה בה הפונקציה מקבלת את הערך 'אפס'.

[6] קרדית האבק (באנגלית: Dust mite) היא יצור מיקרוסקופי דמוי חרק, המצוי בכמויות גדולות במקומות רבים בבתי מגורים, וניזון בעיקר מקשקשי עור. רבות מהאלרגיות לאבק הן למעשה אלרגיות להפרשות הקרדית.

[7] ראו גם את המאמר 'האם חרקים חשים בכאב? - מבט ביולוגי' (באנגלית: 'Do insects feel pain? - A biological view'), מאת C. H. Eisemann, W. K. Jorgensen, D. J. Merritt, M. J. Rice, B. W. Cribb, P. D. Webb, M. P. Zalucki, משנת 1984.

[8] בשנת 1973 פורסם ספרם הנודע של פיטר טומקינס וכריסטופר בירד 'החיים המסתוריים של הצמחים' (באנגלית: 'The Secret Life of Plants'). הספר, וב-1979 גם הסרט הדוקומנטרי שבא בעקבותיו, מתארים ראיות לכאורה בדבר תחושותיהם של צמחים. ב-1979 פורסם גם אלבומו של הזמר סטיבי וונדר 'מסע דרך החיים המסתוריים של הצמחים' (באנגלית: 'Journey through the Secret Life of Plants'), אשר המוסיקה שבו שימשה בפס-קול הסרט.

[9] ד"ר ז'וזף אינייאס גיוטן (Joseph-Ignace Guillotin) - רופא מתקופת המהפכה הצרפתית - הציע את הגיליוטינה, המכשיר שזכה להיקרא בהמשך על שמו, כאמצעי להוצאה להורג בדרך אחידה, נטולת כאב ויעילה.

[10] פילוסופים מסוימים, כגון רנה דקארט, מיקמו את מה שהם כינו 'הקשר שבין הגוף לנפש' בבלוטת האצטרובל (Pineal gland) הנמצאת פחות או יותר במרכז המוח. כיום אנו יודעים שמיפוי אזורים במוח הקשורים במודעות לסוגיה הוא הרבה יותר מורכב.

[11] החלק המחבר בין שני חצאי המוח מכונה 'כפיס המוח' (בלטינית: 'Corpus callosum') ומורכב מכרבע מיליארד חיבורים עצביים.

[12] ידועים לדוגמה מקרים בהם שתי ידיו של נבדק מסוג זה התנגדו אחת לפעולותיה של האחרת, גם אם מודעותו עצמה לא שיחקה תפקיד אמתי בקונפליקט זה. בהקשר זה ראו גם הפרק 'קופסת המודעות' בהמשך. חוקר המוח ויליאנור רמצ'נדרן (Vilayanur Subramanian Ramachandran) מאוניברסיטת סן דייגו בקליפורניה הציג את המקרה המוזר של אדם שחצי מוחו האחד האמין באלוהים בעוד החצי השני היה אתאיסט. הוא תהה האם לאחר מותו של אותו אדם יגיע חצי אחד לגן עדן והחצי השני לגיהינום...

[13] גיליוטינה מסוג כזה הופיעה בסצנת הפתיחה של סרט האימים הקנדי הנודע 'קובייה' ('Cube') משנת 1997, בבימויו של וינסנזו נטלי (Vincenzo Natali).

[14] באנגלית נהוג להשתמש בפועל 'Teleport' לתיאור התופעה. המשפט המיתולוגי 'Beam me up, Scotty' מסדרת הטלוויזיה 'מסע בין כוכבים' הוא אולי השימוש הידוע ביותר בספרות בתופעה בדיונית זו.

[15] מעניין לציין כי סוגים מסוימים של טרמיטים בונים תל אשר דומה בצורתו לאיבר מין אנושי זכרי.

[16] פרומונים (Pheromones) - חומרים המופרשים על ידי בעלי חיים ומשמשים להעברת מידע ביניהם, בדרך כלל באמצעות חושים דמויי חוש הריח.

[17] הפסיכיאטר קרל גוסטב יונג (מתלמידיו של פרויד) טבע את המונח 'תת-מודע קולקטיבי' לציון הרובד הלא-מודע המשותף, כביכול, לכל בני האדם.

[18] רשת 'חובקת עולם' של קורים המייצגת חוכמה - ואולי אף סוג של מודעות - הופיעה בסרט המדע הבדיוני הידוע 'אווטאר' ('Avatar') משנת 2009.

[19] אחד הפרקים בסדרת הטלוויזיה הידועה 'האוס' ('House') דן ברכיבים של תאום מטיפול הפריה, שנותרו בגופו של התאום האחר ומשפיעים על התנהגותו. ידועים גם מקרים של 'תאומים סיאמיים' שחלקו ביניהם רכיבי מוח מסוימים.

[20] דימוי של כל היקום שלנו כחלקיק זעיר בתוך משהו גדול הרבה יותר, הופיע בסופו של הסרט הבדיוני הידוע 'גברים בשחור' ('Men in Black') משנת 1997.


נובמבר 2012



חברים ב- עוצב על ידי