אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

הגיבורים הגדולים האלה

אינג' קדיד לפר

16.5.1997, עיתון "העיר"
אנחנו מודים למערכת "העיר" על שאיפשרה לנו לפרסם את המאמר
(תודה גם לאלי ששלח את המאמר)

העיר

שיהיה ברור: כל עדת הדתיים לא מתגלחת, לא מסתפרת ולא נותנת לאף אחד להתחתן במשך חמישים יום, בגלל שלפני 1,900 שנה מתו תלמידיו של רבי אחד ממחלת הדיפתריה. חלק גדול מהמתאבלים האלה לא יעמדו דום אפילו דקה אחת לאות אבל על חיילים שנהרגו לפני חודש, גם למענם.

בין פסח לשבועות מתמלאים הרחובות בחבורות בלתי מגולחות של שומרי מצווה. האזרח החופשי התמים מביט בשיגעון העונתי הקבוע ואינו מתרגש במיוחד. טוב, אז עכשיו הם לא מתגלחים. במוחו הטרוד מבליח זיכרון של הגננת בתיה שסיפרה על רבי עקיבא ול"ג בעומר והזהו, נו, בר כוכבא. כן, וגם המדורות, הזיכרון מבליח ונעלם עם יתר הפליאות, הנכנסות ויוצאות במוחו של אדם שרק עכשיו חזר מחופשת הפסח ומיד עליו לדאוג למנגל של יום העצמאות.

לאלה שהלכו באופן סדיר לפעולות של תנועות הנוער יש כבר משנה סדורה יותר: הדמות המרכזית היא רבי עקיבא, האדמו"ר של בר כוכבא הגיבור. בקן היו מספרים שרבי עקיבא הכריז על בר כוכבא 'דרך כוכב מיעקב', והתגייס לצבאו יחד עם תלמידיו, כולם נלחמו ברומאים בגבורה גדולה, אבל בסוף נוצחו. 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא נהרגו בין פסח לשבועות, אכן, סיפור גבורה לאומי עם כל התוספות: גנרל אמיץ, רבי קדוש, גדודי תלמידים, קרבות, מות גיבורים המוני ותקופת אבל הנשמרת מאז ועד היום, בגלל זה לא מתגלחים. אהה.

סיפור יפה? קדחת! לא בר כוכבא ולא מרד ולא רומאים ולא קרב גבורה. אז מה כן? ובכן, הגמרא (בבלי, יבמות דף סב/ב) מספרת כך (בתרגום ללשון זמננו): "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא באזור שבין גבת ואנטיפרס וכולם מתו בתקופה אחת מפני שלא התייחסו בכבוד זה לזה... כולם נהרגו בין פסח לחג השבועות. רב חמא בר אבא אמר שכולם מתו מיתה רעה. ממה מתו? אמר רבי נחמן: מאסכרה."

אני רוצה שהדבר הזה יהיה מאוד ברור: כל עדת הדתיים לא מתגלחת, לא מסתפרת, לא לובשת בגדים חדשים ולא נותנת לאף אחר להתחתן במשך חמישים יום בגלל שלפני 1,900 שנה מתו תלמידיו של רבי אחד ממחלת הדיפתריה. חלק גדול מהמתאבלים האלה לא יעמדו דום אפילו דקה אחת לאות אבל על חיילים שנהרגו, גם למענם, לפני חודש.

העיר

בין יום השואה ויום העצמאות אני קונה את כל עיתוני החרדים. אלה הימים הטובים ביותר להתעדכן בהלכי הרוח של עדות אלו, השואה מצד אחר והמדינה מן הצד השני והוגי הדעות החרדים באמצע. כיוון שיש להם בעיה לא קטנה עם שני הנושאים נחמד לראות את ההתפתלויות.

הקריאה בעיתונות החרדית היא מסע בזמן. השפה, התוכן, הכיתוב, העימוד - מכולם עולה הריח החמצמץ של עובש ורשעות ירחמיאלית, איפה עוד ניתן למצוא פנינים כמו הקטע הבא שפורסם השבוע בעיתון חרדי: "המנגל הוא החוויה התרבותית ביותר שעוברת על הישראלים, אולי לכן היצירה הספרותית העמוקה והנמכרת היא ספר הבישול... כדי להבטיח את ההמשכיות הרוחנית אפשר לקרוא לספר 'מנגלה מוכר ספרים'" ("השבוע" למשפחה החרדית, גיליון 318, עמ' 16).

הוויכוח המסורתי שלהם עם הציונות דועך מחוסר עניין כללי. אומרים כמה מלים על חורבן החלום הציוני ועוברים לוויכוח על המדינה החילונית. המדינה החילונית מאוד מטרידה אותם. הם לא מבינים איך דבר כזה יכול בכלל להיות.

אייכלר, שופר החרדים, כותב על מדינתנו החילונית: "אדם שאין לו אמונה באלוהים ותורתו, מה לו ולצרה הזאת שמחייבת סבל ודמעות וקורבנות אדם? מדינה חילונית בארץ הקודש, זה תרתי דסתרי (דבר והיפוכו)" ("מחנה חרדי", גיליון 828).

ואני קורא ותמה שתי תמיהות: ראשית, מדברי אייכלר עולה שרק מי שיש לו אמונה באלוהים ובארץ הקודש יסבול ברצון 'סבל ודמעות וקורבנות אדם' למען מדינתו. סבל? דמעות? זה נשמע קצת מוזר מפי נציגו של הציבור המפונק ביותר בכספי המדינה החילונית. ציבור ש-50,000 אברכי ישיבות מבניו יקבלו השנה מיליארד שקל מכספי החילונים כדי שיוכלו להמשיך ולהתבטל על חשבון הכלל. ציבור ש"קורבנות האדם" שלו נהרגים "באוהלה של תורה" וחיים באושר, עד היום.

שנית, אם נכונים דברי אייכלר ש"ארץ הקודש והאמונה באלוהים ותורתו" הם מה שנדרש כדי שעם יהיה מוכן ל"סבל ודמעות וקורבנות אדם", אזי יש כנראה הרבה ארצות קודש בעולם.

איזה סבל ודמעות (ודם ויזע) וקורבנות אדם סבלו האנגלים או הרוסים או הווייטנמים בהגנה על ארצם. באיזה מסירות נפש לחמו בני מדינות אלה למען מולדתם. אזרחים נאמנים של כל מדינה יילחמו עליה ויסבלו עבורה וימותו למענה בגבורה, בלי קדושה, בלי תורה ובלי אמונה באלוהים.

החרדים קולטים לאט לאט. בעוד שנים תחדור גם אליהם ההבנה שאפשר להיוולד במדינת ישראל, לאהוב אותה, לשרת אותה בנאמנות, לשמור את חוקיה ולהילחם בחירוף נפש באויביה מבית ומחוץ, וכל זאת בלי אף שמץ של קדושה. את הקדושה אנחנו משאירים לפרזיטים.

אם את הוויכוח על המדינה החילונית מנהלים עיתוני החרדים עם אחרים, את הוויכוחים על השואה הם מנהלים בעוז עם עצמם, את הזעם והחרון אפשר לחוש בכל מלה. הכעס הנורא מופנה במידה שווה כלפי כולם: הנאצים ימ"ש, אומות העולם השפלות וכמוכן, הציונים הרשעים.

כל הזעם הזה הוא בעצם זעם עצמי. בצדק. החרדים אחראים במידה לא קטנה לגורלם. את כל הוויכוח הגדול שהם מנסים לקיים בנושא "מה עשתה או לא עשתה הציונות להצלת יהדות אירופה" - אפשר הרי לסכם בכמה משפטים.

הציונות התארגנה בשנות העשרים של המאה שעברה, היהדות החרדית תיעבה את הציונות ונלחמה בה. היהדות החרדית אסרה על כל קשר עם הציונים והאידיאולוגיה שלהם, העלייה החרדית של יהודים לא ציונים לארץ, שהייתה בהחלט קיימת, הלכה ופחתה ככל שהאידיאולוגיה הציונית התפשטה. מי שעלה לארץ היה עלול להיתפס לציונות, ולכן הורו הרבנים כי מוטב שלא יעלה. כך אמר האדמו"ר מגור, ה"שפת אמת" לחסידיו: "הציונות היא מינות ואפיקורסות, רחמנא ליצלן, וכל הדבק בה כדבק בעבודה זרה" (פרופ' אבי רביצקי, "הקץ המגולה ומדינת היהודים", עמ' 241).

כידוע לכל, עבודה זרה היא בבחינת "ייהרג ובל יעבור" כלומר, מוטב שיהודי ייהרג ולא יהיה ציוני.

וזה בדיוק מה שקרה.

כאשר ירדה עליהם השואה גילו החרדים לזוועתם כי הם בכף הקלע הנוראה ורוב הציונים בחוץ. כל מה שאמרו מנהיגי הציונים התברר כאמת וכל מה שהבטיחו רבני החרדים נתגלה כסם המוות. אם נוסיף לכך לא מעט מקרים מביכים של בריחת הרבנים הללו תוך הפקרת צאן מרעיתם, נבין את גודל החורבן. רבנים רפורמים כמו הרב ליאו בק ראו את הסכנה ומילטו את כל מי שניתן היה למלט, רבני החרדים טעו והכזיבו ולטעותם היה מחיר איום ונורא. ברבנים אי אפשר לחבוט, הם הרי קדושים. אבל אפשר לחבוט בכל היתר, בצדק ובעיקר שלא בצדק, כך יצאה היהדות החרדית למסע של כעס ושטנה, המאשים את הציונים ואת יהדות העולם בכך שלא עשו די להצילם מן התופת. ההשמצות מתגברות תמיד בימים הסמוכים ליום השואה. למסע התעמולה הזה צורה קבועה: דמויות מן ההיסטוריה מושמצות, תיאוריות מזימה מופרכות כאוויר, התנהגות טיפשית או פחדנית הופכת לקשר בינלאומי נגד החרדים, גם דמויות הנבלים במחזה נקבעו מזמן: הרב הרפורמי ד"ר סטפן וייז, נשיא הקונגרס היהודי העולמי; יצחק גרינבוים, חבר הנהלת הסוכנות; פרופ. חיים ויצמן, נשיא המדינה הראשון, ודוד בן גוריון.

להם מיוחסים התבטאויות זדון ומעשי רשע והפקרת החרדים, העיתונות החרדית של הימים האלה מלאה בסיפורי זעם ותוכחה על הבגידה הציונית הגדולה ועל העוול שנעשה לחרדים. אבוי, כל הזעם החרדי הקדוש שבעולם לא ישנה עובדה בסיסית אחת: אילו היו החרדים סומכים על שכלם הישר במקום על דעת תורה של רבניהם והיו עולים לארץ (כאשר הדבר עוד היה אפשרי), היו רובם נותרים בחיים.

העיר


פורסם בעיתון "העיר": מאי 1997; פורסם באתר "חופש": יולי 2000



חברים ב- עוצב על ידי