אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

הטיעון של המשוגע

מאת עדו

המאמר פורסם גם באתר האינטרנט "אחד נגד כל הדת"
ומתפרסם שוב באתר "חופש" בהיתר אדיב של המעורבים בפירסום.

אני נשבע לכם שאת הסיפור הבא אני לא ממציא. הוא אמת לאמיתה ושמעתי אותו מגברת אחת ששמה אסתר (שאר הפרטים שמורים אצלי בגולגולת), שגרה לפני כעשרים שנה באחת השכונות הוותיקות בירושלים. לאסתר הייתה אז גינה פורחת שהיא טיפחה במסירות. יום אחד פתחה השכנה ממול את החלון והתלוננה שהפרחים בגינתה של אסתר 'לוקחים לה את האוויר'. אסתר, שרצתה לשמור על שכנות טובה, עקרה את כל הפרחים בעלי הריח החזק ואת אלו שיש להם אבקנים שעלולים לגרום לאלרגיה. היא חשבה שהשכנה כנראה סובלת מאסתמה או בעיה אחרת הקשורה בפרחים, אבל התלונות לא פסקו. הסתבר שהשכנה חשבה באמת ובתמים שהפרחים שואבים אליהם את האוויר בחצר ולה, לשכנה, לא נשאר מספיק אוויר.

מה צריך לעשות במקרה כזה? לכאורה ההסבר פשוט: להתעלם מהמשוגעת וזהו. האומנם? הרי אותה שכנה מאמינה באמת ובתמים שהפרחים לוקחים לה את האוויר. מצד שני לא כל אחד מטפח גינת פרחים בחצר ביתו, כלומר, מבחינתה של אסתר אין מדובר בצורך קיומי, אבל לשכנה המשוגעת דווקא כן. אולי בכל זאת אסתר הייתה צריכה לוותר?

סיפור אחר קראתי אצל הסופר מאיר שלו, שסיפר על תקופת ילדותו ועל אדם, מעורער בנפשו, שהיה עובר מבית לבית. בשנות החמישים לא נעלו את הדלתות, ואותו איש היה נכנס פנימה, רוחץ את ידיו בכיור בשתיקה והולך.

חופש

נזכרתי בסיפורים האלו כששמעתי, כמו כולם, על אותם צוערים בצבא שקמו ויצאו מהאולם כשנשמעה בו שירת נשים. הטיעון שלהם נשמע לכאורה הגיוני מאד: האמונה שלנו אוסרת עלינו לשמוע שירת נשים. איזו זכות יש לצבא להכריח אותנו לפעול בניגוד לאמונתנו?

האמת? אני אישית חושב שזו זכותם. אני רק מקווה שיבינו גם שזכותם של חיילים חילוניים לצאת מחדר האוכל בארוחה של יום שישי בערב עם תחילת הקידוש. איך נחייב חיילים לעמוד ולחבוש כיסוי ראש אם הם אינם רוצים להשתתף בקידוש?

"אבל זה לא אותו דבר," יגידו הדתיים, "לחיילים חילוניים אין איסור על עמידה בקידוש, לדתיים יש איסור על שמיעת קול נשים."

נכון, אף אחד אינו 'אוסר' עלי להשתתף בטקס דתי כלשהו. האם אני צריך מישהו 'מבחוץ' כדי להישען עליו? מדובר בהשתתפות בטקס של דת שאינני מאמין בה, כלום זה אינו מספיק?

לפני הכול צריך לשים דבר אחד על השולחן: גם בחברה החילונית יש לא מעט מגבלות, ולא כולן ניתנות להסבר הגיוני בצורת נוסחה מתמטית. מדוע מותר לגברים ללכת על חוף הים עם חזה חשוף? אם הנשים צריכות לכסות את החזה - שילבשו גם הגברים חזייה! למה מותר לי לצרוך אלכוהול אבל לא חשיש? הרי בשני המקרים מדובר בחומרים משני תודעה ובעלי פוטנציאל להתמכרות?

סוכני הכפייה הדתית מנצלים היטב את הפירצה הזאת, "הנה," הם אומרים, "גם אצל החילונים יש מגבלות, למה לנו אסור? החברה החילונית מרשה לעצמה להתערב בדבר שהוא כביכול בתחום הפרט, הם אוסרים על אנשים ללכת עירומים ברחוב למשל. כשאנחנו הדתיים, דורשים שנשים לא ישירו כי מבחינתנו זה אותו הדבר, מיד כולם מתנפלים עלינו."

ובכן אפשר לשחק במשחק הזה גם בכיוון ההפוך: היום אין נישואים אזרחיים במדינה. מה יקרה אם יום אחד הציבור החילוני יאסור בחוק על נישואים כדת משה וישראל? (זה לא יקרה, לא לדאוג.)

"לא, זה לא אותו דבר," מסבירים הדתיים, "לנו הרי מאד חשוב להינשא לפי ההלכה, לכם החילונים זה לא ממש משנה, לכן אסור לכם להתערב לנו בדרך בה אנחנו בוחרים להינשא אבל לנו מותר ועוד איך להתערב לכם."

זוכרים את השכנה המשוגעת מהתחלת המאמר הזה?

לא, אינני חושב שצריך להתחשב ברגשותיהם של אנשים שנפגעים מסיבות בלתי שפויות. לרחוץ ידיים עשרים פעם ברציפות מעיד על בעיה נפשית (טורדנות כפייתית, כך קוראים לזה), אבל זה עניינו של האדם שסובל מהבעיה. כשמישהו נכנס אלי הביתה כדי לרחוץ ידיים הוא כבר פוגע בזכויות שלי. אומנם זה כנראה חשוב לו מאד, בוודאי שהוא מונע על ידי כוח שאיננו בשליטתו, אז מה? למה הטירוף שלו הוא הבעיה שלי? גם אינני צריך להסביר למה אני אוהב פרחים בגינה שלי ובוודאי לא להתווכח עם משוגעת שהחליטה שהפרחים לוקחים לה את האוויר.

חופש

ומה בעניין ההגבלות שהחברה החופשית מטילה על בני אדם? כן, גם הן שרירותיות לפעמים ובלתי מנומקות. מה זה עניינו של הציבור אם אני רוצה ללכת עירום בראש חוצות? להכניס לגופי קוקאין או הרואין?

התשובה איננה חדה וחלקה, אבל הנה הבדל אחד בין עולם הדת לעולם החופשי: לפני שלושים שנה הומוסקסואליות הייתה עבירה פלילית, היום יש מצעדי גאווה וחברי כנסת שהם הומוסקסואלים מוצהרים. כלומר, בחברה הנאורה יש מקום לשינוי. אם פעם היה ברור ש'כולם חושבים ככה', פתאום זה כבר עוד לא ברור.

כשאנשים חזרו ואמרו לציבור החילוני "זה לא עניינך אם אני הומו או לא", בסופו של דבר הטענה התקבלה. אף אחד לא טען שהומוסקסואליות היא דבר טוב, רצוי או מודל לחיקוי, פשוט נקבע שאין זה עניינו של הציבור.

גם תנועת 'עלה ירוק' רצה בזמנה לכנסת במטרה אחת: לאפשר לגליזציה של סמים. נכון, הם לא הצליחו בזה, אבל הם הוכיחו שמותר לערער על דבר שבחברה החילונית נחשב לעבירה פלילית ממש. אגב, תמיד יהיו מגבלות שרירותיות ואין שום דרך להימלט מזה. כיוון הנסיעה בכביש יכול להיות או בשמאל או בימין, אם נרשה נסיעה בשני הכיוונים בו זמנית יהיו תאונות דרכים כל הזמן. נו? מי החליט שצריך לנסוע בצד ימין דווקא? הרי באנגליה נוהגים הפוך. (לחוכמולוגים שאלת בונוס: למה זה מובן מאליו שאנחנו לא רוצים תאונות דרכים?)

לא, אין איזה נימוק לוגי למגבלות האלו, אבל אם משהו מפריע לך, הרי שבמדינה דמוקרטית מותר לך לנסות לשנות את זה. הקם מפלגה חדשה, פתח קבוצת פייסבוק, צא והפגן בעד לגליזציה של סמים, החלפת כיוון הנסיעה במדינה או כל דבר אחר שמציק לך. הציבור החילוני יכול בהחלט להשתכנע שמגבלה מסוימת, מגבלה שפעם הייתה מובנת מאליה, איננה במקומה ויש לבטל אותה.

מה כן עניינו של הציבור? אני יכול לחשוב על מבחן אצבע להצדקתה של פגיעה בזכויות הפרט:

  1. אם הפגיעה קטנה ככל האפשר.
  2. אם ביטול המגבלה יגרום בסופו של דבר ליותר נזק לחירויות הפרט מאשר אם היא לא תתבטל.

גם זה כמובן עניין שרירותי ולא כל כך מדיד. הנקודה היא, שאם מגבילים אנשים בדברים שאינם פוגעים ישירות באחרים, צריך להצטדק על זה. לדתי שכופה עלי דברים אין שום צורך להצטדק.

במפורש צריך להתייחס לדתי 'שכופה עלי דברים'. חייבים לומר ביושר שלא כל הדתיים הם כאלו. יש ציבור לא קטן בקרב שומרי המצוות, שיודע שיש משהו פסול בכפייה הדתית במדינה. ישעיהו ליבוביץ' אף טען , מסיבות דתיות, שהכפייה הדתית במדינה היא חילול השם.

חופש

משום מה צריך לשלוף את ליבוביץ' כל פעם מחדש למרות שהוא נפטר ב-1994. כלומר, מאז ליבוביץ', אין יותר אף דמות ציבורית בולטת מספיק של אדם שומר מצוות, שקורא להפרדת הדת מהמדינה. נכון להיום, הציבור הדתי לא מסיר את התנגדותו לנישואים אזרחיים במדינה, לתחבורה ציבורית בשבת, לקבורה חילונית (אם כי בזה היו כמה ניצחונות דחוקים למחנה הנאור) ועדיין אסור לייבא לארץ בשר טרף. מה אכפת להם? מי מכריח אותם לנסוע בשבת או לאכול חזיר? שאלה טובה, אבל כאן מגיע הדבר השני שצריך לומר ביושר:

בשנות החמישים, כשהמדינה הייתה עדיין צעירה, הופעל מכבש חילון על הציבור הדתי בארץ, בפרט על העולים שהגיעו מארצות ערב. עד היום אין שוכחים ואין סולחים למפא"יניקים המתנשאים של אז, שרצו להוציא לבני עדות המזרח את השטויות של הדת מהראש. כן, חד משמעית, גם זאת הייתה התערבות בלתי מוצדקת בחייו הפרטיים של אדם.

מצד שני, כבר בשנת 1950 קמה וועדת פרומקין שחקרה את הנושא. באופן מפתיע, הוועדה תקפה את הממסד החילוני וערערה על המוסכמה של אותם ימים, לפיה ליישוב הוותיק יש זכות (אם לא חובה) 'לעצב' את העולים החדשים. ליצור מהם את הדמות הרצויה של צבר קשוח, נטול תסביכים גלותיים שהדת היא אחד מהם.

רוצה לומר, וועדה שהוקמה על ידי אותו ממסד חילוני הייתה מספיק הגונה וישרה ובעיקר בלתי מתנשאת כדי לקבוע שלעולים החדשים עומדת הזכות להחזיק באמונתם. נכון, ועדת פרומקין לא פתרה את כל הבעיות במטה קסם. ההתנשאות והדורסנות לא נעלמו בן-רגע, אבל לפחות נשמע קול אחר מאותו ציבור שהכוח היה בידו. אתם מעלים בדעתכם מצב הפוך? שממסד דתי יוותר על ההזדמנות להחזיר אוכלוסיה חלשה בתשובה? שהציבור הדתי יגיד שזכותם לבחור להם את דרכם בעצמם? הצחקתם את כבוד הרב. מה שברור הוא שאותו ציבור שיודע היטב לנפנף בעוול שנעשה לו מרגיש לגמרי בנוח לעשות אותו הדבר לציבור החילוני.

תאמרו: מפריע להם שאני חילוני, הם מתכוונים לטובתי, רוצים לפקוח את עיני אל האור - אז מה בכך? הרי לאנשי תנועת העבודה בשנות החמישים הפריע מאד לראות תימנים עם פאות ארוכות, גם הם רצו בסך הכול 'לעזור' להם להיפטר מכל השטויות הגלותיות שהביאו איתם.

מסיבה זו השאלה איננה ואסור שתהיה: "דרכו של מי נכונה?" - אם מסכימים שכל צד חושב שהוא צודק - הדתי רוצה להציל את החילוני מהגיהינום והחילוני חושב שהדתי סוגד לדמיונות שווא - מגיעים רק למסקנה אחת: איש איננו רשאי לכפות את דעתו על זולתו. כל אחד משוכנע שהוא צודק והשני טועה. מי שמנפנף בעוולות של שנות החמישים, לא יכול להתנגד ביושר לכך שיהיו פה במדינה נישואים אזרחיים, זו פשוט צביעות.

חופש

גם לטעון שיש כפייה שאיננה דתית במדינה זו דמגוגיה זולה. מדינה (וכל חברה ממוסדת אחרת), מעצם הגדרתה, היא מנגנון שכופה דברים על אנשים, זאת מהותה. הכפייה במדינה היא רע הכרחי, כלומר כשהיא לא הכרחית היא רק רעה.

השאלה העיקרית היא, אם כן, לא מי מתערב יותר בענייניו של מי. השאלה היא "למה?" או "באיזו זכות?" - למה מתערבים? באיזו זכות מתערבים?

לא מעט מאלו שמקדמים את הכפייה הדתית מרגישים בחולשת טיעונם. הם גם מבינים שזה עלול לפעול נגדם. מה הם יעשו כשצוערים חילוניים באמת יצאו מחדר האוכל בזמן הקידוש? כלום הדתיים יתאוננו על הקרע בעם? וכשצוערים דתיים יוצאים באמצע הופעה זה אינו יוצר קרע בעם?

מסיבה זאת, עולה עכשיו הטיעון , "לנו זה חשוב מאד ולכם פחות" וכאמור, זהו נימוק של פסיכופטים. האם כך אני קורא לדתיים מטורפים? ממש לא! יש גם דברים שמעצבנים אותי למרות שעל הנייר הם 'לא מענייני'. מרגיז אותי כשחרדים לא עומדים בזמן הצפירה של יום הזיכרון. אז מה ההבדל ביני ובין אלו שלא רוצים שאייבא לארץ בשר טרף? התשובה: אני לא מנסה להכריח אף אחד לעמוד דום בזמן הצפירה, עד כמה שזה מטריד אותי אני יודע שזו זכותו להמשיך ללכת.

יכול להיות שאני בעל כושר גופני מצוין, ומטריד אותי לראות אנשים שמנים שאינם עושים מספיק התעמלות; יכול להיות שאני בעל חוש אסתטי מפותח ומתעצבן כשאני רואה אנשים מתלבשים ברשלנות. רק אדם שאיננו יציב נפשית יגש למישהו זר ברחוב וינזוף בו בכעס על-כך שהוא לא שומר מספיק על כושר או שהחולצה שלו לא מתאימה לצבע העיניים. לצעוק 'שאבעס' אחרי מכונית שנוסעת בשבת זה בדיוק אותו דבר.

מי שרוצה להצדיק את עמדתו כדאי שלא ישתמש בנימוק "לי זה מפריע יותר", שכן בכך הוא שם את עצמו על אותו מישור שעליו נמצאת המשוגעת שלא רוצה שהשכנים שלה יגדלו פרחים, או האיש שנכנס לבתים כדי לשטוף ידיים. זה אמנם הרבה יותר רחוק על הציר, אבל עדיין זהו טירוף.

השאלה שנותרה היא כיצד לנהוג כשנתקלים במטורף? מתי צריך לחייך בסלחנות ולהגיד "הוא לא שפוי, בואו נשתף איתו פעולה כדי שיירגע", ומתי לשים את הגבול ולומר "הוא לא שפוי ובדיוק משום כך אינני מוכן שיתערב לי בחיים".

בכל הנוגע לכפייה הדתית במדינה
כבר מזמן היינו צריכים לשים גבול לטירוף.


אוגוסט 2012



חברים ב- עוצב על ידי