אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
עם אחד גיוס אחד
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

על יהדות והישרדות

מאת חרות מעוז

אחד הטיעונים המושמעים תדירות על ידי תומכי הדת, או לפחות המסורת, היהודית, הוא הישרדות היהדות. "קיום המצוות", הם אומרים, "הוא שקיים את העם היהודי במשך אלפיים שנות גלות. כעת הפסקתם לשמור את המצוות ואת המסורת, והעם היהודי יאבד".

יש בטיעון זה חלק מיסטי, כאילו יש למצוות איזושהי איכות "רוחנית" שהיא זו שמחזיקה אותנו כעם, כמו שהמזוזה מגינה עלינו מפני הפסדים במשחק כדורגל. קשה להתייחס לכך ברצינות - בעיקר כיוון שעם הנחות מיסטיות אי אפשר להתווכח בגלל חוסר בשפה משותפת.

אבל יש בו, בטיעון, גם חלק עובדתי שאי-אפשר להתעלם ממנו. דמיינו לעצמכם שהעם היהודי המפוזר היה מחליט להתעלם ממרכזי התורה שבבבל, היה מפסיק ליצור קשר באמצעות שאלות ותשובות עם הרבנים הגדולים, ואף היה מאמץ את דתם של העמים בתוכם החל להתיישב לאחר הכיבוש הרומי. קל לראות שכיום לא היה עם יהודי. מהגרים איטלקים בארה"ב מאבדים תוך דורות מועטים את הצביון ה"איטלקי" שלהם והופכים להיות אמריקנים ככל האמריקנים. נניח שאיטליה היתה מושמדת לפתע בפצצת אטום. האם היה נותר עם איטלקי? כנראה שלא.

הסוגיה אליה אנו מתייחסים היא הישרדותו של העם, בניגוד להישרדותם של האנשים. צאצאי הבבלים, הכנענים, הביזנטים וכן הלאה עדיין חיים וקיימים בעולם המודרני. עמים אלה לא הושמדו, אלא פשוט התבוללו. תרבויותיהם נעלמו, והותירו אחריהן רק ממצאים ארכיאולוגיים והיסטוריים. לעומת זאת, ישנם מקרים בהם אנשים רבים נהרגו, אך העם כעם, לא הושמד. השואה היא הדוגמה הקרובה ביותר אלינו.

אולי לא ידעתם, אבל בימים אלה, העם היהודי הולך ונעלם. ישנם פחות ופחות יהודים בעולם מדי שנה. קצב ההתרבות של היהודים נמוך מקצב השימור, ושיעור ההתבוללות גבוה מאוד, כפי שאפשר לראות בכתבה ב-ynet וכן במאמר באנגלית של מרכז ירושלים ליחסי ציבור. רק בישראל (ואולי בניו-יורק) המצב שונה. בישראל יש עדיין גידול טבעי סביר של העם היהודי, וזאת על אף המלחמות, תאונות הדרכים, הפיגועים, והיורדים.

אז מה קורה פה?

למעשה, ישנן שתי דרכים בהן יכולה קבוצה לשרוד. הדרך הראשונה, ועליה כבר דיברנו, היא דרך ההתבדלות. ראשית, מחנכים להתבדלות. "היהודי נעלה מן הגוי", יאמר הרב. "אנחנו עם נבחר". אגב - גם לצוענים יש אמרות דומות. שנית, מקפידים על נישואין רק בתוך הקבוצה. כך יובטח שההשפעה התרבותית על הילד לא תהיה חמישים-חמישים. שלישית, מטפחים מנהגים מדוקדקים שיש לנהוג בהם מן הבוקר ועד הערב. המנהגים הללו יבדילו אותך ממילא מן הסביבה החיצונית, שתחשוב אותך לשונה. לא שותים חלב שחלב אותו גוי. לא אוכלים לחם שיהודי לא הדליק את התנור בו נאפה, וכך הלאה.

שיטה זו גורמת לאנשי אותה קבוצה אינספור צרות. הרדיפות אחר היהודים הן התוצאה המתבקשת. אך כאמור, לא בהישרדות אישית עסקינן, אלא בהישרדות הקבוצה.

דרך זו עבדה במשך תקופה ארוכה, כיוון שהעממים שבתוכם ישבנו "שיתפו פעולה". הם לא רצו להתחתן איתנו, ואנחנו לא איתם, והיה ברור להם שיש הבדל בינינו לבינם. הדתות - הנוצרית והמוסלמית - שימשו כמבדיל. הרי לא ייתכן, מנקודת הראות של מוסלמי אדוק, להינשא למישהו שאינו מכיר בנבואת מוחמד. על רקע זה, אפשר היה אפילו לשתף פעולה לפעמים - כדוגמת תור הזהב בספרד.

היום קשה הרבה יותר לשיטה הזו לעבוד. ראשית, קרנן של הדתות ירדה באופן כללי. כוחו של ההומאניזם עלה, וחרויות הפרט אינן עולות בקנה אחד עם חלק מאותם מנהגים נושנים. יש תחרות קשה על מערכת הערכים של האינדיבידואל. האם נכון בעינייך, כאשה, להסתפק בתפקיד היולדת ועקרת הבית, ללא תפקידים מנהיגותיים, או שערך השוויון עולה בעינייך על ערך "חלוקת התפקידים"?

כתוצאה מכך, הנוקטים בשיטת ההתבדלות צריכים לנקוט באמצעים קיצוניים יותר ויותר כדי להתמודד עם החשיפה לעולם. מניעת מקורות אינפורמציה (איסור על טלויזיה, למשל. אגב - לא רק אצל החרדים. גם לאנשי כת האיימיש אין חשמל וממילא לא טלויזיה ולא אינטרנט), הקפדה על לבוש מבדיל יותר ויותר, החבאת הנשים (למנוע התבוללות), שידוכים מוסדרים, שימוש בתיאורים קיצוניים יותר לגבי ה"אחרים", ועוד. מובן מאליו, שוב, שהאנשים המשתייכים לקבוצה סובלים מכך רבות - ניטלות מהם חירויות שאנו רואים כהכרחיות: החופש לבחור ולהחליט על סמך העובדות העומדות לרשותנו, למשל.

קשה להאמין שאפשר להחזיר את הגלגל אחורנית, ולהחזיר את העם היהודי למצב של קבוצה מתבדלת. מעטים הם היהודים שלא נחשפו לערכי המערב. אני יהודיה חופשית. אם מישהו יציג לי את השאלה: "אם תהיי מוכרחה, על מה תוותרי? על החופש לעבוד, ללמוד ולהחליט מי יהיה בן זוגך, אם בכלל, או על תרבותך היהודית?", אני לא אחשוב פעמיים. למרבה המזל, השאלה אינה רלוונטית לגבי.

ציינתי, שישנן שתי דרכים לפתור את הבעיה. על הדרך השניה רמזתי, למעשה, כבר קודם, כשדנתי בעם האיטלקי. מייסדי הציונות חשבו על דרך זו כפתרון לבעיה היהודית. כדי שקבוצה תשרוד, היא צריכה להתקיים כקבוצה, בריכוז גבוה במקום גיאוגרפי אחד. מעבר למסה קריטית מסויימת, יהווה הדבר גורם משמר לתרבות. אפשר לראות זאת גם בטבע. ריכוז גיאוגרפי משמר תכונות אבולוציוניות שייתכן והיו נמחקות לו היו משתתפות במאגר הגנטי העולמי של אותו מין.

כך מצליחים הקטלונים לשמור על ייחודם בתוך התרבות הספרדית. כך מצליחים הצרפתים להישאר צרפתים, האנגלים להישאר אנגלים, וכן הלאה. על ידי החזרת היהדות למישור הלאומי, הצליחה הציונות לאסוף מספיק יהודים במקום אחד. התוצאה מכך היא שכל ילד שנולד בארץ, מן הסתם ידע לשיר שירי חנוכה ולא שירי חג המולד, ויכיר שירים של ביאליק טוב יותר משיריו של פושקין.

"אהא!" יאמר שומר המסורת. "אבל הילדים שלכם לא מכירים תפילת שמונה-עשרה, ולא מבדילים בין רבי מאיר בעל הנס לרבי נחמן מברסלב! התרבות היהודית הולכת לאיבוד".

אז זהו, שלא. היא פשוט חזרה לקו הטבעי של תרבויות. תרבות חיה היא תרבות משתנה. ושלא ישקרו לכם: גם התרבות היהודית-דתית-אורתודוכסית-חרדית השתנתה הרבה מאז התקופה בה ישבו רבי עקיבא ורבי מאיר בישיבותיהם. רבי עקיבא ורבי מאיר לא שמעו על הקבלה בצורתה הנוכחית - "אורות וכלים", "העלאת ניצוצות" וכל אלה מושגים זרים היו להם לחלוטין. החסידות ומושג "הצדיק" לא היו קיימים לפני חמש מאות שנה. למעשה, הפילוסופיה הדתית הפכה מגשמית למופשטת במהלך השנים.

אבל בנוסף לשינויים הללו, החזרת היהדות למימד הלאומי גרמה גם לכך שלא יהיה צורך בדת כגורם מאחד יחיד. בארץ ישראל יש לנו קוים תרבותיים אחרים שמאחדים אותנו - צה"ל, הגששים, פיגועים, שירי ארץ-ישראל, הויכוח על המוסיקה המזרחית. חסר? דת כבר איננה המוטיב המאחד הרלוונטי היחיד. והתרבות חיה ומשתנה, ממש כמו התרבות הצרפתית והאנגלית, תוך שהיא שומרת על אלמנטים מן העבר, ואחרים נכחדים באיבחת חרבה של הברירה הטבעית. אז חנוכה הפך לסוג של חג לאומי, פסח הוא חג המשפחתיות הדביקה (מתי אוכלים?), אבל כשאבלים, עדיין יושבים שבעה. לא כי חייבים, אלא כי זה חלק מן התרבות שעדיין לא נכחד.

עוד אלמנט מעניין בשיטת "הריכוז הגיאוגרפי" או "העם היושב בארצו" היא, שכדי לשמר את התרבות, לא חייב כל אינדיבידואל לקיים את המנהגים. אז מה אם יהיו כמה שלא עושים סדר פסח? זה עדיין חלק מהתרבות הכללית. לא מתחשק לך לקרוא ספרים של עמוס עוז? מילא. הוא חלק מהתרבות גם בלעדיך. התרבות נקבעת על ידי מה שעושה מספר רב מספיק של אנשים. היא לא נכפית על אף אינדיבידואל, וממילא, אם לא יהיו מספיק בודדים שייתפסו למנהג מסויים, הוא ייעלם.

איזו משתי הדרכים הללו מצליחה יותר בעולם המודרני? התבוננו שוב בסטטיסטיקות, והחליטו בעצמכם.


אוקטובר 2003



חברים ב- עוצב על ידי