אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
האם כשרות טובה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

יהדות חילונית עכשווית

שאלות יסוד הנובעות מן השינוים שחלו במאה ה-20

יאיר בירן

מכללת מית"ר נוסדה בשנת 1994. כוונת מייסדיה, אנשי תנועת תחיל"ה, שנוסדה כשלעצמה בשנות ה-80, הייתה להקים מוסד השכלתי, רעיוני ורוחני חילוני, שיציע לבאים בשעריו גישה אחרת אל הגדרתו והכרתו של היהודי, אל עצם הבנת המושג "יהודיות" - אשר איננה נסמכת על אמונה דתית, על קיום מצוות ועל הליכה עיוורת אחר דוגמות מוחלטות מאובנות. במילים אחרות: יהדות של בחירה חופשית, ביקורת פתוחה וחשיבה המתחדשת לבקרים.

פגשתי אנשים לא מעטים מוותיקי תחיל"ה, שמאוכזבים מכך שתנועה זו, שפעלה רבות להעלאת התודעה של יהדות חופשית בקרב הציבור בישראל כתנועה פעילה וייחודית בציבוריות הישראלית, והותירה לעצמה רק את תחום החינוך. נשאלת השאלה אם די בזה... תחושת רבים, ותחושתי שלי לעתים קרובות היא, שהמכללה הפכה אומנם ל "בית-ספר גבוה ליהדות" - ואולם זו יהדות שצמודה מדי ליהדות ההיא, לזו של הדתיים למיניהם. במידה רבה, אנחנו מציגים בעיקר תמונת ראי של יהדותם. אנחנו מלמדים מקרא, תלמוד, ספרות חיצונית, חגים ומנהגים וכדומה. עינינו מופנות לרוב אל עבר העבר, אפילו יהיה זה העבר הקרוב, הכמעט עכשווי - ובמשהו אל ההווה. הרי אנחנו טוענים כל העת שהיהדות של ימינו מתקיימת בכל היצירות של העם היהודי, על כל צורותיהן: בשפה, בספרות, באומנות, בהגות, בעשייה החברתית והמדינית (הציונית) וכדומה. ואולם - איפה העתיד? איפה דמות העתיד של העם היהודי, לפי השקפתנו?

איזה מין יהדות ?

כשאני מספר לאנשים שונים על המכללה, רבים מהם אינם מבינים מיד במה מדובר. רבים שואלים אותי אם אנחנו רפורמים. ובדרך כלל, די קשה ואף מייגע להסביר להם שאיננו כאלה, שאנחנו "ממין אחר, חילוני". כפי שאכן עלה ביום העיון הראשון על "הזהות היהודית" בזמן הזה, שקיים צוות המכללה, ההגדרה הזו קשה על רבים בינינו, כמעט על כולם. כפי שעלה באחד הדיונים, אחד הדברים היותר מוסכמים על הכל היה, שכיהודים חילוניים - אנחנו חווים בעיקר את "היעדרו של אלוהים" בחיינו, במידת מה כפי שאנשים חווים את חוויית ה"פנטום", כלומר, אנשים שכרתו אצלם אחד האיברים מדמים לעתים שהם חשים את "נוכחותו-היעדרו". ממבט ראשון, זהו מצב מביך מבחינה תודעתית ופילוסופית!

הבה נזכור שאנו חווים עתה משבר תודעתי והגותי חריף של האנושות, שכינויו היותר נפוץ - ולא תמיד המוצלח - הוא "פוסט מודרניזם". תמציתו: אובדן האמון והאמונה בתורות "החילוניות", שהתיימרו להציג ראיה כוללנית, טוטלית, הוליסטית, של ההוויה האנושית, ואת הדרכים לפתרון בעיות האדם. בזו אחר זו, כשלו ונפלו תחליפיהן השונים של הדתות: הסוציאליזם, הפאשיזם, הקומוניזם, הלאומנות הצרופה, ואף במידה מסוימת, הקאפיטלזים הליברלי-מערבי, שלכאורה ניצח לפני יותר מעשור את השיטות האחרות. ובאופן כללי יותר: המודרניזם, החף כמעט לחלוטין מאמונה דתית. כולן שיטות שהיו להן אמירות נחרצות ומוחלטות - כל אחת לפי טיבה.

פירותיו וביטויו של הפוסט-מודרניזם הם: חזרה לצורות ולתכנים מן העבר הטרום- מודרני. כלומר חזרה לאדריכלות מסורתית יותר; לאומנות פלסטית פיגורטיבית, נאיבית ואף אקדמית; לצורות מוזיקליות עממיות ומסורתיות מכל רחבי העולם; הוקעת כל השיטות הפילוסופיות הקודמות, בגלל "השקר שבהן" או "היחסיות היסודית" שאמורה לאפיין את כל התופעות, והתופעות האנושיות בפרט. האמיתות המוחלטות נעלמות ונמחקות מן המילון, מן השיח הלגיטימי, הן נהפכות ל"לא תקינות מבחינה פוליטית". ביטוי קיצוני אך מאוד אופייני למגמה החדשה הוא "הדה-קונסטרוקציה", זרם פילוסופי וניתוחי (שאביה הוא ההוגה הצרפתי-היהודי ז'אק דרידה) שבא לפרק כל אמירה משמעותית, כל שיפוט ערכי קיים. המטרה היא לפרק ולאיין את יסודות השיח, להראות להדיוטות "כיצד השיטה פועלת מבפנים", ולמעשה להוכיח שכל ההנחות עליהן היא מתבססת הן שרירותיות, בנות-חלוף, יחסיות ובעצם תלויות על בלימה! אין להכחיש שהמגמה הזו מובילה לסוג של ניהיליזם - שלילת כל הערכים - ולזלזול בערכים שנחשבו בדורות הקודמים לנכסי צאן ברזל של כל חברה.

האם יש לנו מצפן ?

יהיה זה קוצר ראות וחוסר הבנה מצדנו, אם לא נודה שהמשבר הזה פוגע גם בנו. אנו נתקלים כל הזמן באנשים - במיוחד בקרב הנוער - שחדלו לחפש ולמצוא פשר בעולם שמסביבם. זה קורה מכל מיני סיבות, בכל מיני צורות, ובארץ התופעה כבר זכתה לשם: פוסט-ציונות - כשהרמז המושגי ברור. רבים מבטאים/חווים את זה תחת הסיסמא "אכול ושתה כי מחר נמות". הסכנות מבחוץ רבות וגדולות כל-כך, שעדיפים חיי שעה. זה אומר, בין השאר, שרבים בנוער, ואפילו בדור הביניים, חדלו לתכנן את חייהם, לדאוג לעתידם ולעתיד קרוביהם לטווח ארוך, משתחררים מכל חובה או מחויבות כובלת כלפי זולתם, כלפי קרובי משפחה, כלפי המסגרת הרחבה יותר של כלל החברה בה הם חיים. כל הנורמות החברתיות המסורתיות מועמדות בספק, אין דבר ששווה בשבילו להתמיד ולהתאמץ - במילה אחת אופנתית: "חבל על הזמן"! רבים מהם הם "נוכחים נעדרים", המצויים כאן - ובעת ובעונה אחת, אינם שייכים. והביטוי היותר קיצוני של התופעה הזו - שאיננו נדיר כלל וכלל - הוא המוכנות המחודשת לרדת מן הארץ ולחיות בכל מקום אחר, אפילו לא חשוב איפה. מזכיר במשהו את "אלוהים הנוכח-נעדר" שדובר עליו קודם, הלא כן ?

אך בו בזמן, רבים אחרים חשים מאוד שלא בנוח מול תופעה זו, והם מבקשים להם דרך אחרת להבין את העולם, להסכין לו ולמצוא בו משמעות (ראה משנתו של ויקטור פרנקל). כך מוצאים להם רבים דרך אל תורות ישנות שיודעות תחיה מופלאה - הדתות, הזרמים המיסטיים והכתות למיניהן. מופיעים גם כל מיני יצורים חדשים במישור הזה, דתות וכיתות חדשות, או דרכים חדשות להגשים דתות ישנות. השאלה שנשאלת היא: האם יש למכללת מית"ר השקפת עולם מלאה וסדורה, עם עקרונות-יסוד ברורים, לאורם יכולים יהודי "הבשר" של ימינו ללכת ולחיות ? האם היא מציעה להם מצפן ?

חופש

מן המודרנה אל השבר

לעניות דעתי, אנחנו חייבים לשאת עינינו אל העולם הגדול הסובב אותנו, להתבונן בו ולהיווכח שבעשורים האחרונים, עבר אותו עולם שינויים מהפכניים שאיננו מודעים להם בצורה מקיפה ומושכלת - אלא באופן חלקי, קרעים קרעים. אותם שינויים חלו כמעט בכל התחומים :

  • בתחום הכלכלי-חברתי;
  • במישור הדמוגרפי והמדיני;
  • במישור המדע והטכנולוגיה;
  • בתחום הידע הפסיכולוגי והסוציולוגי;
  • בעולם ההגות והפילוסופיה.

קשה בכלל להפריד ולפרוט למטבעות את מכלול השינויים האדיר, כי הם חלו במקביל ותוך תלות והשפעות הדדיות בין התחומים. מדובר בדיאלקטיקה מורכבת וסבוכה. זו אחת הסיבות שקשה לנו לתפוס את מהות השינוי הכולל ואת כיוונו. מרבית ראשי המכללה וקברניטיה נולדו וגדלו בתקופה קודמת, בה השינויים עוד היו איטיים וחבויים בהרבה, והיא עיצבה אותם לחשיבה מסוג אחר.

מנקודת המבט של ההיסטוריון והסוציולוג, הייתי מצביע על שנות ה-70-60 של המאה ה- 20 כעל "קו פרשת המים". באותן השנים המכריעות הגיעו תהליכים מסוימים לסיומם או להבשלתם, תהליכים אחרים החלו, או קיבלו תנופה. שני שיאים הרי תוצאות ומשמעות לעתיד נרשמו אז בתודעת בני האדם: שנת "מרד הסטודנטים העולמי" ב- 1968 - שלאמיתו של דבר נגע רק לעולם המערבי המתועש והמפותח; ו"משבר הנפט" של 1973, שהיה גלום בו שינוי רבתי ביחסי הכוחות העולמיים. אם נרצה לצייר את "מהלך ההיסטוריה" בצורה מקיפה והוליסטית נוכל לומר, שביסודו של דבר מה שקרוי "המאה ה-19" בנתה בהדרגה עולם של ידע ברור ובטוח, דטרמיניסטי ביסודו - בעוד המאה ה-20 ניסתה הכל, ערערה הכל והרסה הכל.

המאה ה-19 נפתחה אומנם במערב במהפיכות ובמלחמות לרוב, בעוד שאר העולם יחסית שקט יותר. ואולם, מתוך השינויים שחלו בתחילתה, היא בנתה כלכלה תעשייתית ומסחרית על בסיס לאומי; שיטת מעמדות ו"מלחמת מעמדות" שמאפייניה ברורים; אימפריות קולוניאליות יציבות; עליונות דמוגרפית ומדינית ארוכת-טווח של המערב; מדע דטרמיניסטי הבטוח בעצמו ובתורותיו; יסודות הפסיכולוגיה והסוציולוגיה המודרניות; תורות מדיניות ופילוסופיות "סגורות וטוטליות", שאמורות היו לתת "תמונת עולם כוללת וסופית", ללא סדקים וללא פתחים, טוטליטריות בעצם. התוצאה הייתה - קרוב למאה שנים של יציבות מדינית וצבאית יחסית, מ- 1815 ועד 1914 . ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה.

היסטוריונים אחדים, כגון אריק הובסבאום (Eric Hobsbawn), קבעו "מאה 20 מקוצרת", מ-1914 עד 1991 - רק 77 שנה! כלומר, מפרוץ ההתנגשות-רבתי בין מדינות המערב העיקריות, ועד לקריסת הקומוניזם הסובייטי ותום המלחמה הקרה. המאה ה-20 הקצרה הזו היא שראתה את השינויים המהפכניים העמוקים ביותר, אם כי לאחדים מהם היו שורשים עוד בפרקי זמן קודמים. הגדרת התקופה כ-"מאה" היא אכן שרירותית, לנוחותם של בני אדם בד"כ, ושל ההיסטוריונים בפרט. ואולם, אין ספק שבפרק הזמן הזה, האנושות - ובראש וראשונה המערב שהוביל - "ניסתה הכל והרסה הכל". הווה אומר שניסו ליישם ולהנציח את כל ה"שיטות" המפוארות שנוצרו במאה הקודמת - וכל הניסיונות האלה הסתיימו בקריסה של השיטה ובמפח נפש. והרי לכם "החדשות בקצרה":

1. העולם התעשייתי הראשון הגיע לקיצו. לא עוד אוגדות ענק של פועלים, תעשיה כבדה, קיטור ופלדה, מוצרי יסוד, מסחר על בסיס לאומי, מטבעות לאומיים, מושבות מעבר לים וכדומה. מעתה כלכלה "עולמית" שבה שולטת הגלובליזציה, יש יתרון לחומרי הדלק, לידע, למידע ולתקשורת - ובמידה רבה גם להון בפני עצמו - על חומרי הגלם ומוצרי התעשייה, איתם חלה ירידת ערכו של הפרט הלא מיומן במכונה הכלכלית הגלובלית, ניצול המוני "צבא המילואים" של העובדים הזולים במדינות העולם השלישי - ובעצם גם בתוככי העולם "הראשון" עצמו. המערך הכלכלי החדש הוא "מערך עולמי", כפי שכבר הגדיר זאת עמנואל וולרשטיין ב- 1978 (1), ההתפתחות שהחלה במאה ה-16 אחרי גילוי אמריקה על ידי האירופאים מגיעה לשיאה: כוחות הכלכלה פועלות "מעל" רוב הגבולות הלאומיים בעולם, כאילו שהם לא קיימים, והחברות הגדולות, התאגידים הגדולים הופכים לבינלאומיים. הכוחות המקומיים, האיגודים המקצועיים, החוקים הלאומיים ואף הממשלות הלאומיות כמעט שאינם יכולים לעמוד בדרכם ולעצור אותם.

בכל העולם כמעט אנחנו עדים זה עשור או שניים, לעליית כוחם של השיבה לדת ולאי- רציונלי, של תנועות ואף משטרים פוליטיים המקדמים ומקדשים את הדת והאמונה. ב"ידיעות אחרונות", ב-20.7.03, כתב הכלכלן והפרשן לוי מורב: "בניגוד גמור לרושם אותו מנסים ליצור מעצבי דעת קהל מסוימים... התופעה של התחזקות התנועות הדתיות [המוכרת במדינות מוסלמיות מטורקיה ואירן ועד אלג'יריה] לא פסחה גם על מדינות מערביות מובהקות כארה"ב וישראל". והוא מוסיף-קובע : "במבט ממעוף הציפור, ניתן לקבוע היום שהגורם המרכזי - לא היחיד - להתעוררות הדתית הוא כשלון ההנהגות, המפלגות ותנועות החילוניות. בחברה המסורתית, הפרט מוגן מרגע לידתו עד יום מותו... המדינה החילונית - מדינת הרווחה המודרנית - באה במקום החברה המסורתית... במדינות בהן הפרט חדל להיות מוגן על-ידי החברה המסורתית, אבל זכה לטיפוח בתחומי החינוך, הבריאות, התעסוקה, הנכות והזיקנה, פרחו המפלגות החילוניות". המסקנה של מורב היא : "מה שמכונה אצלנו בטעות משבר חברתי הוא בעיקרו משבר כלכלי... ואל החלל אותו יצרה המדיניות הכלכלית של הממשלות החילוניות... מתפרצות בקלות התנועות והמפלגות הדתיות".
ממובאות אלה עולה בבירור, שלשינויים הגלובליים העוברים על האנושות, יש קודם כל וראשית לכל שורשים במציאות החומרית והממשית - לפני שהדבר בא לידי ביטוי במישורים הפסיכולוגיים, האידיאים וההגותיים. הראשונים נוגעים לתשתיות (infrastructure) החברה האנושית, האחרונים שייכים למבנה-העל שלה (superstructure) ! הווה אומר, שלאחרונים אין קיום משל עצמם בלעדי הראשונים. בל נתעלם מן ההיבט הזה של המציאות. ואולם, ברצוני להצביע על המשבר-רבתי שמתחולל כעת בחברה האנושית כולה - מן המסד ועד הטפחות ! אין חלק ב"בית האדם" שלא נפגע !

2. מהפך דמוגרפי עולמי הרה תוצאות: המין האנושי גדל כמעט פי ארבעה במאה שנה - מ-1.6 מיליארד בני-אדם ב-1900, ל-6 מיליארדים ב-2000. זהו גידול ללא תקדים בתולדות האנושות, והחשוב מכל - שהוא הואץ מאוד דווקא במחצית השניה של המאה ה-20, עד כדי ממדים מפחידים. בתוך כך, התחולל מהפך פנימי, משמעותי לא פחות: בעוד המערב האירופאי-צפון-אמריקאי מנה בראשית המאה רבע מן המין האנושי, דבר שהיה אחד הגורמים שתרמו לעליונותו ולהגמוניה שלו בעולם - הרי שבסוף המאה, גם לאחר שקיבל את התיגבור של העם היפאני, הוא מונה עתה רק שישית מן האנושות. תופעה זו, יתכן מאוד שיהיו לה השלכות מרחיקות לכת בעתיד הנראה לעין - מה עוד שהאוכלוסיות שמרכיבות אותו מציגות נטייה אובדנית: הילודה בהן נמוכה ביותר והן בדרך להצטמקות בטוחה עד לסכנת כליה ממש. תופעה זו, אם לא יחול בה שינוי, מבשרת אולי את קץ התרבות המערבית - לא פחות!

3. עולם מדיני רב-קוטבי: המאפיין החשוב ביותר של המאה ה-20 הקצרה, אחרי מלחמת העולם ה-2, היה חלוקה לשני מחנות מדיניים, צבאיים ורעיוניים אנטגוניסטיים, מה שכונן עולם דו-קוטבי בעיקרו. אל מול שני המחנות הניצים ולידם, היה קיים "עולם שלישי" שנע והתנדנד ביניהם, ובעיקר השתדל לסחוט תמיכה ויתרונות פעם פה, פעם שם. ואולם מחיקתו של הקומוניזם באירופה, ב- 1989-91 הוביל ליצירתו של עולם רב-קוטבי: נכון שבתחילה נראה, כאילו ארצות-הברית נותרה כמעצמה העולמית היחידה, עם עליונות צבאית, כלכלית וטכנולוגית מוחצת, אשר איננה מותירה כל סיכוי ליריבים פוטנציאליים. ואולם, עם חלוף הזמן מתגלה שהתמונה איננה כל כך פשוטה. ארה"ב שולטת רק על 6% משטח היבשות, לה 5% בלבד מתושבי כדור הארץ, אך גם העובדה שהיא מרכזת בידיה 30% מן היכולת התעשייתית, המדעית והצבאית של המין האנושי, אינה יכולה להעניק לה שליטה מוחלטת בכל הנעשה ברחבי העולם. מה גם שזו מדינה הבנויה על עקרונות של זכויות-אדם ודמוקרטיה, מה שמונע ממנה להפעיל את כוחה בעריצות בלתי-מרוסנת. לכוחה יש מגבלות שונות, במישורים רבים. לכן הולך ומתפתח כעת עולם שבו יש אומנם הגמוניה אמריקאית, אך עם איזונים מאיזונים שונים: מוקדי התנגדות להגמוניה הזו מצויים קודם כל בסין ובאיחוד האירופי, אך גם ברוסיה, באמריקה הלטינית, במדינות שונות באסיה - וכמובן בחלקים נכבדים של העולם המוסלמי. ההתנגדות הזו מתבטאת בצורות שונות: דיפלומטית, מדינית, כלכלית, רעיונית, דתית, צבאית ועוד, היא לפעמים סמויה מן העין, או רק מילולית - אבל היא קיימת. אין לארה"ב די כוח כדי "לכפות את רצונה על כולם, בכל מקום וכל הזמן"; וכפי שטבע ההיסטוריון הצרפתי ז'. ב. דירוזל: "כל אימפריה תשקע בסופו של דבר" (2) . גם לאו"ם תפקיד מסוים במערכת העולמית הזו, אף אם הוא איננו מכריע, כפי שהדבר הודגם מחדש זה לא כבר, בעניין הפעולה הצבאית של ארה"ב בעיראק, משום שכוחו נובע אך ורק ממה שהמדינות בעולם (היום, מספרן כבר עולה על 200) מוותרות עליו. בסך הכל, ההתפתחויות העולמיות הן פרי אינטראקציות מרובות ומורכבות בין מספר גדול של "שחקנים", שכל אחד מהם משחק תפקיד אחר, במישורים שונים ולפי משקלים משתנים. דווקא עתה, אי-הוודאות המדינית הבי"ל גברה. אחרי התקוות הגדולות שהתעוררו בשנים 1990 עד 1993 לערך, הסתבר שהמעבר משיטה של "שני מחנות וחצי" לשיטה החדשה, לא עשה את האנושות יותר טובה, יותר שקטה ומאוחדת. כמעט ההיפך הוא הנכון.

4. כישלון המדע הדטרמיניסטי, הליניארי (קווי) והמישורי ביסודו: בהמשך למפעל שהחל עוד במאה ה-16, המדע הוסיף להתפתח במאה ה-19 אל עבר הידיעה "הסופית, המדויקת והבטוחה" על האופן בו פועל העולם. רצונם ומטרתם של אנשי המדע היה לגלות את כל החוקים והפרמטרים לפיהם קורה כל דבר ביקום. האמרה הסמלית והמשמעותית ביותר שביטאה אותו רצון היא זו של המתמטיקאי הצרפתי לפלאס: כאשר הגיש ב-1800 לנפוליאון בונפרטה את ספרו על "מערכת היקום", שאל אותו בונפרטה, שלא היה קיסר עדיין, "איפה אלוהים בספרך?", ותשובתו של לפלאס הייתה: "אדוני הקונסול הראשון, לא נזקקתי להנחה הזו!". לקראת סוף המאה ה-19, אכן הופיעו סדקים יותר ויותר מדאיגים במערכת חוקי הפיזיקה, הכימיה, האסטרונומיה ותחומים אחרים. עד שבאו מכס פלנק (Max Planck), יוצר תורת הקוונטים (1900), ואלברט אינשטיין, שהמציא את תורת היחסיות - בשני שלבים, ב-1905 וב-1916. שתי התורות האלה גרמו למהפכה כללית במדעים המדויקים, והן הובילו לניסוח "עיקרון אי-הוודאות" בפיזיקה הגרעינית, על-ידי ורנר הייזנברג (Werner Heisenberg) ב-1927. אז בא הקץ לדטרמיניזם המדעי, וחל עידן חדש של אמיתות מדעיות חלקיות, שלפי קרל פופר (Karl Popper), טיבם של חוקי המדע הוא דווקא האפשרות להפריכם ביום מן הימים, כאשר תוקפם מתערער והם שוב לא נותנים תמונה מספקת של תופעות הטבע. תחילה, המהפכה המושגית הזו לא חדרה לתודעת האנושות כמחוללת שינוי יסודי גם בשאר תחומים. ואולם, לאחר מלה"ע ה-2 נוצרו תחומים חדשים של המדע, שהולידו חידושים מרחיקי לכת: הקיברנטיקה (בעיקרה, תורת המכונות בעלות יכולות תנועה עצמית - האוטומטים למיניהם), החל מ-1945 ואילך; האינפורמטיקה (תורת האינפורמציה המבוססת על השיטה הדיגיטלית) שהובילה להמצאת המחשבים, באותן שנים; הגנטיקה המודרנית המבוססת על גילוי הקוד הגנטי, שהוכיחה שעולם החי סבוך ומופלא עוד יותר משחשבו עד אז, והשלכותיה העצומות. מעל לכל, בסביבות 1960 החלו להופיע "תורות הכאוס", שמטפלות בתופעות טבע וחברה (!) שאי-אפשר היה קודם לכן לתאר ולהסביר במסגרת הגישות המתמטיות המוכרות, אלגבראיות בדרך כלל. תורות אלה מטפלות בתופעות בדרכים הוליסטיות והנדסיות לרוב, והיינו נזקקים למקום רב כדי לתאר אותן כאן (3). שיא התגליות והחדשנות הושג לעניות דעתי כאשר אנשי מדע שונים עלו על עיקרון האירגון העצמי של החומר, כולל החומר החי (ראה מסגרת נפרדת), בשנות ה-70 - דבר שמשום מה טרם הגיע לתודעת רוב האנשים, גם במערב, אולי משום שהוא מהפכני מדי והוא מפריע לכל מיני דתות ואמונות.

זה המקום להוסיף נקודה מעניינת ומאוד חשובה: ללא המצאת המחשבים, בעלי יכולת החישוב המדהימה, שעלתה עד מהרה אלפי ומיליוני מונים על כל האמצעים שהאנושות פיתחה לפני-כן, רבות מן התגליות הנ"ל לא היו באות לעולם. למהפכת המחשוב מאפיינים והשלכות שמזכירות את התמורות שהמצאת הכתב - ולאחריו המתמטיקה - הביאה לאנושות לפני 10,000 שנה!

מבחינה פילוסופית כללית, התגלית הגדולה ביותר, המהפכנית ביותר בין כל הפיתוחים המדעים של המאה ה-20, היא העובדה שכל התופעות של היקום הן תוצאה של האירגון העצמי של החומר. הווה אומר : לאחר המפץ הגדול החומר התארגן מעצמו לחלקיקים שונים, לאטומים, לפרודות, לעננות של אטומים, לכוכבים ולגלקסיות; ומאוחר יותר, באי-אלו מקומות פזורים ביקום, החומר האינרטי החל להתארגן אחרת והפך לחומר חי - דרגה יותר גבוהה ויותר מורכבת של אירגון ומידע (4). והפלא הגדול מכולם, ללא ספק, הוא הופעתו של האדם: יצור חי שלא רק מתקיים מבחינה חומרית יום-יומית לאורך ימים ושנים, אלא גם המסוגל להתבונן בטבע, ביקום - וגם לחקור אותו, לנתחו ולהבין חלק הולך וגדל של צפונותיו. לא האלוהים הוא הדבר המופלא, אלא קיומו של האדם. ועל מנת שלא יגבה ליבו של המין האנושי על גבי הכוכב הזה, שני דברים צריך להעיר: בני האדם גילו שהיקום נרחב כל כך, שיקשה עליהם מאוד לסייר בו ולהגיע עד קצהו. שנית, דווקא עקב גודלו העצום של היקום, קרוב לודאי שקיימים בו יצורים תבוניים נוספים; על כל פנים, החיים הופיעו בו במקומות אחדים לפחות, אלא שהמרחק כל כך עצום שיהיה קשה עד מאוד להגיע בזמן סביר אל מוקד אחר שלהם!
את זאת צריך להדגיש באופן חד וברור: בימינו אנו, ההבדל העיקרי בין החילוני בעל- ההכרה לבין האדם הדתי, המאמין בקיומם של "כוחות אלוהיים" כאלה או אחרים, הוא בזה שהחילוני יודע שהיקום קיים קרוב לוודאי בלא שום "סיוע" של אל זה או אחר.

5. קיטוב מדעי וטכנולוגי חסר תקדים בתולדות האנושות. עקב כל התמורות שצוינו לעיל, כוחו של המערב המפותח עלה לשיאים שלא נודעו בתולדות האדם - ולא מדובר רק ביכולת המעציבה למחוק לחלוטין את המין האנושי עצמו, ואולי את החיים בכלל, מעל פני כדור הארץ שלנו, באמצעות נשק גרעיני ואולי אחר. כזכור, ארצות-הברית היא זו שמרכזת את מרבית העוצמה הכלכלית, הטכנולוגית, המדעית והצבאית שבנמצא. בעוד שחיים בה פחות מ-5% מבני האדם, היא מחזיקה כ-30% מן היצור והפוטנציאל העולמי! אם מוסיפים לכך את חלקם של אירופה ויפאן - בערך 45% ביחד - ל"מערב" המפותח עליונות מוחצת, אפשר לומר אף "קטלנית", על שאר האנושות. נוכל לומר שהעובדה הזו באה במידה לא מעטה למתן ואף לסתור את המסקנה שרשמנו בסוף הנקודה 2 שלעיל. שוב, מדובר במצב שלא היה כדוגמתו בתולדות האנושות, וגם העליונות היחסית הגדולה של רומא האגדית, משך כמה מאות שנים, בזמנו, איננה בת-השוואה. דומני שזו תופעה שלא נתנו עליה עדיין את הדעת בצורה מספקת. לאור התנהגותה של ארה"ב בשנים האחרונות ממש, אפשר לדמיין תסריט בו ארה"ב לבדה, או המערב כגוף אחד, יחליטו למחוק ולמחוץ כליל עמים המאיימים עליהם בצורה שתראה להם בלתי-נסבלת. הניסיון האנושי מראה שאין לבטל כ"אבסורדית" האפשרות שאכן בני אדם יעשו כזוועה הזו.

6. מהפיכה חשיבתית ופילוסופית רבתי. בראש הפירמידה של המציאות האנושית עומדים הרעיונות ויכולתו של האדם, כפרט וכקולקטיב, לחשוב את סביבתו, לחשוב את העולם. זו הפעולה שאני עוסק בה ברגע זה, בכותבי את מאמרי; ובאותה עת, זו הפעולה שאתה, הקורא, עוסק בה, בזמן שאתה מתוודע לתוכן מאמרי, הוגה בו ומשתדל להבין למה אני מתכוון. היכולת הזו של האדם לחשוב היא מולדת, היא מהותית לו, והוא איננו יכול לוותר עליה כליל. אם תרצו, מדובר באמרתו המפורסמת של דיקארט: "אני חושב, משמע אני קיים"(5) .

אם נחזור אל החלוקה בין המאות ה-19 וה-20, השנייה אכן הרסה מה שבנתה הראשונה - כבר אמרנו זאת בהקשר אחר בשורות אלה. מכאן הופעתו בשנות ה-60 - בדיוק בזמן שהחלו התמורות האחרות עד כה, וזה כנראה איננו מקרי, אלא מצביע על המגמות של מה שקרוי ה "פוסט מודרניזם". אותו זרם חשיבה, שראשיתו בארה"ב, בצרפת ובאיטליה בעיקר, שצעק לשמיים, כמו הילד ב "בגדי המלך החדשים", "המלך הוא ערום - כל השיטות פשטו את הרגל!". כך כלפי הסוציאליזם, הקומוניזם, הפאשיזם, המרכסיזם, המאואיזם, הסוריאליזם, האכזיסטנציאליזם, הסטרוקטורליזם, המודרניזם ועוד שיטות חשיבה ועשייה שכמעט לכולן שמות המסתיימים ב"-איזם" המפורסם. שיטות פוליטיות, או חברתיות, או פילוסופיות - ולרוב, הן שילבו את התחומים במידה זו או אחרת - שאמורות היו "להסביר את העולם ולתקנו". באו הפוסט-מודרניים ואמרו שזו הייתה יומרה גדולה מדי. אין דבר כזה "שיטה מקפת" המסבירה/מסדירה את הכל. זה טוטליטרי, המונוליתיות היא פסולה ומזיקה לאין שיעור. הבה נעניק שוויון לכל הזרמים, נחזור אפילו קצת (או הרבה) אחורה, מה שהיה פעם הוא טוב... כל השיטות שוות ויכולות לדור זו לצד זו, כל התרבויות שוות, אין "עליונות ותחתוניות", יחי הפלורליזם ו-"כולם היו בני"! בו בזמן, נכון שרוב החברות המערביות הופכות בדרכים שונות לרב-לאומיות, רב-לשוניות ו"רב-תרבותיות", וגם ישראל איננה יוצאת מן הכלל במישור הזה. אדרבה ואדרבה, עניין הרב-תרבותיות הפך למאוד מדובר ולמאוד אופנתי בארץ, לאחרונה.

אם לא די בכך, מקובל היום בין הבריות לומר "שהפילוסופיה כבר אמרה את הכל", ואין לה מה להוסיף ומה לחדש. או, לחילופין, "שאיננה אומרת דבר, לכל הפחות שום דבר חשוב ושימושי באמת". ולא היא. למרות הפניית העורף לתורות "הגדולות" של העבר הקרוב, שהיה לאופנה מובילה, אנשים המשיכו לשאול שאלות, לחקור ולנסות להביא תשובות. מדעי הרוח - שלאמיתו של דבר היה ראוי שייקראו "מדעי האדם" - לא קפאו במקום, דברים נעו הלאה. לתורות הכאוס שהזכרתי, למשל, היו השלכות בתחומים רבים. שאלות עתיקות הועלו גם הן: ג'ון רולס (John Rawls) האמריקאי חקר לעומק ולרוחב את מושג "הצדק", או המשפט, כפי שהוא מניע את החברה הדמוקרטית המערבית. הוגי דעות אמריקאים וצרפתיים עמדו על העובדה שעקרונות המוסר והצדק החברתי של המערב עברו אומנם חילון לאורך 200 שנה - ואולם התוצאה העכשווית היא, שהמוסר והצדק החילונים הנהוגים במערב הם עדיים חדורי ערכים שמקורם בדת היהודית-נוצרית (6) . חוקרים רבים עוסקים במהותם של כתבי דתות שונות וברקע שלהם, כולל התעסקות בקיומו של ישו, בגרסאות שונות של "הבשורה" על חייו ופועלו, שלא נכנסו לכתבי-הקודש הנוצריים. ומצד שני, חוקרים מתחקים על שורשי האמונה הדתית והאמונה בכוחות עליונים, מתאפיזיים: חוקר כפסקל בואיה (Pascal Boyer) מסתמך על התגליות האחרונות של חקר המוח והפסיכולוגיה הקוגניטיבית, בשלושת העשורים האחרונים, ומראה כיצד האמונה הזו קשורה וטבועה בכישורי המוח האנושי. כבר מרגע לידתו, האדם ניחן בכושר ללמוד את סביבתו, להבין ולהסביר אותה בדרך של היקשים(7) (inferences) ; ומוקדם מאוד, הילד רגיל "לשוחח" עם כל מיני יצורים דמיוניים, או "אישיות שנייה" שלו, אשר להם כוחות מיוחדים ויוצאי דופן. לא אלאה עתה את הקורא עם דרך ההוכחה הארוכה שבואיה מוביל אותנו בה; אך מן הניתוח שלו יוצא בבירור, שבשל כושרו לדמיין יצורים אחרים ולייחס להם כוחות בדרך של היקשים והרחבתם, האדם ממציא אותם ו"חי בחברתם". התופעה הזו "טבעית" עבור מרבית בני-האדם, הם נזקקים לה בלי מחשבה יתרה, וכל ניתוח רציונלי שלה יהיה בגדר הפתעה עבורם.

לאמיתו של דבר, נגעתי רק באפס קציהם של כל החידושים וההמצאות של מדעי-האדם ב-30 השנים האחרונות. כמו שבתחום המדע הטהור והטכנולוגיה, עובר פרק זמן די ארוך (לפעמים של עשרות שנים), עד שהמצאות חדשות מתורגמות לעצמים או התקנים שרבים משתמשים בהם ומכירים אותם - הרי שגם בתחומי מדעי האדם ויצירות הרוח שלו, עוברים פרקי זמן ארוכים יותר עד שמורגשות תוצאות או השפעות החידושים. ואולם קצב החידושים הטכנולוגיים דווקא, שהוא היום מסחרר ולפעמים מעורר אימה, גורם לטלטלה מתמדת ומביכה בכל המערכות האנושיות, משום שרוב בני האדם אינם מסוגלים להסתגל לשינוי הסביבתי המתמיד הזה. מעניין שכבר ב-1970, האנתרופולוגית האמריקאית הדגולה מרגרט מיד (Margaret Mead), תוך הפקת לקחים גם מ"מרד הצעירים" של 1968, צפתה שזה יהיה המצב הקיומי העתידי של המין האנושי(8) .

חופש

המשימה : לחפש מודל חשיבתי חדש

נחזור אל השאלה שהעליתי בראשית מאמרי: איפה העתיד - בהשקפתו של היהודי החילוני? אם טרחתי לסקור בתנועה רחבה את השינוים ומוקדי המשבר העוברים על החברה האנושית, זה משום שרציתי להחזיר אותנו אל אמרתו של יל"ג : "היה יהודי באוהליך - ואדם בצאתך"? צאתך פירושו: ראה את העולם בכל השתנותו והתפתחותו, וכיוצא מכך, עלינו ללמוד ולהבין כיצד השינוים בתחומים השונים משפיעים אלה על אלה ועל התמונה הכוללת. עלינו להבין, למשל, כיצד קורה בו-זמנית שהדת ואמונות מכל הסוגים חוזרות ופורחות ברחבי העולם, בעוד המדע והפילוסופיה מוסיפים לגלות גילוים המסבירים, שהיקום קיים ומתפתח ללא עזרתו של שום אל, או שום כוח טרנסנדנטי. שני הדברים קורים יחד, משום שאין שום קשר סיבתי וסיסטמי בין שני התחומים האלה(9) , למרות שלשניהם הגיון פנימי משלהם. לאחר מכן, אנחנו יכולים להעלות "שאלות פרובוקטיביות" כגון: האם תיתכן יהדות חילונית ללא אל - להבדיל מן האמונה? או: בהעדר אל להאמין בו, כיצד נוכל לחזק את תחושת השייכות של הפרט אל הקולקטיב היהודי? האם וכיצד צריך לחזק את הלאומיות של הדור הבא? בעולם נטול ערכים לכאורה, האם די ב"רב-תרבותיות", או שהיא אשליה? וכן הלאה.

עד כאן, העליתי בעיקר שאלות, בלי להביא תשובה ומענה, בוודאי לא תשובות סופיות ומוגמרות. כוונתי הייתה מעל לכל להתניע תהליך, ולאתגר את כולנו על מנת שנצא לסייר בדרכים חדשות. יותר משאני מבקש תשובות לכל, אני מבקש גישה חדשה, יותר הוליסטית ומכוונת אל העתיד.

ברצוני לומר שכאשר אנחנו, כיהודים חילוניים במדינת ישראל, נדרשים למציאות חיינו העכשוויים ולבעייתיות שלהם, חובתנו לזכור כל העת, שהמציאות האנושית היא כוליות מעצם טיבה. זה מחייב אותנו להביט בו-זמנית אל כל החזיתות, להלחם בהן יחד כל הזמן, "להרים את כל הדגלים". אנחנו נהיה מהדורה חדשה של "באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח" (נחמיה, ד'/11). זהו אתגר קשה מאוד, ואין פלא שהוא לפעמים מייאש או מרתיע. אך אין לנו ברירה. גם החיים בתוך אי-וודאות ו"חירות קשה" - כלשונו של עמנואל לוינאס - מחייבים אותנו לחפש תובנות ועקרונות מוצקים, שיהיו לעוגנים וליתדות בדרכנו עלי אדמות. כיהודים חילוניים - או חופשיים אם זו העדפתכם - זו חובתנו כלפי עצמנו - קודם כל. וחשוב מאד, בעיניי, שאנחנו גם נתרום למאמץ האנושי הכללי במציאת כיוונים חדשים וגישות חדשות לקיומו של האדם. תאמרו לי בוודאי: גירסה אחרת של "אור לגויים"! אז למה לא? איך אומרים בין חילוניים: זו חובתנו הקדושה!

ב-1994 נוסדה "המכללה ליהדות פלורליסטית", ששמה שונה מאוחר יותר ל- "מכללה ליהדות כתרבות", היא מית"ר. המכללה נוסדה כדי להגשים, בדרך חינוכית, את המטרות והעקרונות של תנועת תחיל"ה כגוף של יהודים חילוניים (או לא-דתיים) החיים בישראל, תנועה שקמה עוד בשנות ה- 80 של המאה ה- 20. חושבני שבלי תחיל"ה, מכללת "יהדות כתרבות" לא הייתה קמה, לא במתכונתה הנוכחית לפחות.
ואולם, באותן השנים ממש, שנות ה- 90, קמו מספר עמותות ומוסדות שמתחרים לכאורה על אותה משבצת חברתית, תרבותית, אינטלקטואלית וזהותית - אזכיר רק את פועלם של "עלמה", של "בינה", של סמינר הקיבוצים (מוסד חינוכי ותיק יותר) ועוד. ברוב האוניברסיטאות בארץ קמו גם מחלקות או מסגרות חדשות, המוקדשות "לראיה חדשה של היות האדם היהודי". השאלה הגדולה הנשאלת, בעיני, היא: במה נבדלת מית"ר משאר הגופים אשר, אם להתבטא כך, חורשים למעשה באותם שדות?

------------------------------------------------------

(1) Immanuel Wallerstein, The Capitalist World-Economy, Cambridge, Cambridge University Press, 1979. [חזור]
(2) Jean-Baptiste Duroselle, Tout empire perira, Paris, Publications de la Sorbonne, 1982. [חזור]
(3) ראה לדוגמא את הספרים :
; Paul Davies, The Cosmic Blueprint, New York, Simon and Schuster, 1989
James Gleick, Chaos, New York, Viking Press, 1987.
[חזור]
(4) איש המדע איליה פריגוג'ין (Ilya Prigogine), שנפטר לפני חודשים אחדים, לימד באוניברסיטה החופשית של בריסל, וקיבל ב- 1977 את פרס נובל לכימיה על תגליותיו בתחום "האירגון העצמי של החומר החי". הדבר היה אם כן לפני יותר מ 25 שנה ! [חזור]
(5) דיקארט כתב בלטינית, וניסוחה הלטיני יותר משמעותי ומהמהם : Cogito ergo sum ! [חזור]
(6) ראה למשל : Luc Ferry, L'homme-Dieu ou le Sens de la vie, Paris, Grasset, 1996 .
היום, ליק פרי, שהיה שנים אחדות יו"ר ועדת התוכניות במשרד החינוך הצרפתי, הוא השר באותו משרד !
[חזור]
(7) Pascal Boyer, Et l’Homme crea les dieux, Paris, Gallimard/Robert Laffont, 2001.
על המבנה המנטלי של האדם, כושרו ללמוד על המציאות החיצונית והפנימית, וגם "לבנות מציאויות חלופיות, דימיוניות", ראה ספרו של אדגר מורין :
Edgar Morin, Le paradigme perdu : la nature humaine, Paris, Seuil, 1973
[חזור]
(8) Margaret Mead, Culture and Commitment, A Study of the Generations Gap, New York, Doubleday & Co Inc., 1970
אני ממליץ מאוד על קריאת הספר הזה.
[חזור]
(9) ראה : Henri Atlan, A tort et a Raison, Intercritique de la Science et du Mythe, Paris, Seuil, 1986 [חזור]


ינואר 2005



חברים ב- עוצב על ידי