אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויברא האדם את אלוהים בצלמו
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

פצצת זמן (1)

בדרך למדינת הלכה

ד"ר צופיה מלר (2)

"השבוע בחרה הממשלה להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים ולאפשר להם לדון גם בעניינים אזרחיים, כיישות אוטונומית בעלת סמכות שיפוט עצמאית, על פי עקרונות הדין הדתי בלבד, וכראות עיני הדיינים את הדין הדתי. על פי הצעה זו, בתי הדין יהפכו להיות ערכאה עצמאית מקבילה לבית משפט מחוזי ועליון. בכך יהיו בישראל שתי ערכאות אזרחיות מקבילות, כשאחת מהן מושתת על עקרונות הדין הדתי בלבד, אך בעלת סמכות שיפוט ואמצעי אכיפה ביחס לכלל החברה בישראל. בכך מיושמת הלכה למעשה מהפכה שיפוטית שנויה במחלוקת - מהפכת ה"פלורליזם השיפוטי".

(ראו כתבה ב-Ynet)

אתר חופש יצא לבדוק כיצד נראים פסקי-דין שנפסקו על-ידי דיינים בבתי-דין רבניים בתחומים שנמצאים עד כה בידיהם, ולנסות להסיק מהם גזירה שווה לגבי הצפוי לעם ישראל עם הרחבת הסמכויות גם לתחומים אחרים של חיינו. התחום בו נחשף "שיקול הדעת" ההלכתי הנאור יותר מכל, הוא התחום של מעמד האישה.

המאמר דלהלן מתייחס לפסק דין שניתן ע"י בית הדין הרבני בבאר שבע, ובו היתר ביגמיה לגבר יהודי:

הסערה הציבורית שקמה בעקבות פרסום פסק הדין הרבני בדבר היתר ביגמיה בבאר שבע, אינה אלא אחד מסימני המרד הגדול הניצב לפתחה של ההלכה היהודית, אם לא תשכיל מבעוד מועד לקדם איום ממשי זה על סמכותה, ואם לא יקומו גדולי התורה ומאוריה, כקודמיהם מקדמת דנא, ובאומץ לב ושאר-רוח יעשו להצלת מעמדה.

מעבר לכל המחלוקות, היריבויות והפלגנות, המאפיינות את ראשי האומה ומנהיגיה הרוחניים, נראה כי איש טרם נתן את דעתו ברצינות לעובדה, שמחצית מניינו ובניינו של עם ישראל, דהיינו, נשותיו, חיות זה עידן ועידנים בתנאים מחפירים של נחיתות במעמדן האישי, בהשוואה למחציתו האחרת, דהיינו, הגברים. ההיסטוריה האנושית ידעה תופעות סוציולוגיות מעין אלה לא אחת בתולדותיה. העבדות, למשל, שההלכה הייתה עוד מדאורייתא ראש החץ ללוחמים בה, הינה תופעה עתיקת יומין לא פחות מזו, וסילוקה - רק לאחרונה ועדיין לא בכל מקום - הינו עדות לכך שעיוות ואפליה על רקע גזעי, דתי או מגדרי, ממושכים ככל שיהיו, סופם התקוממות ומרד. התקוממות זו לא תמיד פורצת בבת-אחת ובמקום אחד. ראשיתה, בדרך כלל בגלי מחאה חרישיים, בהתפרצויות וולקאניות פה ושם, וברעידת אדמה טוטאלית בסופו של תהליך, שתרעיד את אמות הסיפים, תהרוס את הקיים ותבנה על חורבותיו ישות מחודשת וצודקת יותר. חבל רק שהדת היהודית, שתמיד צעדה בראש המחנה המוסרי, איבדה בדורות האחרונים את בכורתה ואת רגישותה האנושית והפכה את ההלכה מתורת חיים למאובן פרה-היסטורי.

מה עוד ניתן לומר על הגרוטסקה הבאר-שבעית וטרם נאמר עליה? אף אני לא הייתי נזקקת לה שוב אלמלא נדרשו לה לאחרונה, עם שוך הדיה של הסערה האחרונה, כמה מליצי יושר תמימים או מתחסדים, שהתעשתו וקמו ללמד סנגוריה על הפסק, בניסיונות נואשים להעביר את חיצי הביקורת בפרשה טראגית-קומית זו מן העיר הדרומית ורבניה, לעבר טיעונים לא רלבנטיים מחד-גיסא, ולעבר האילן ההלכתי הגדול מאידך-גיסא. במאמרי זה לא אעסוק ברישא, ואשאיר זאת לתבונתו של כל קורא לעצמו. לא כן לגבי הסיפא, שעליו אינני יכולה שלא להגיב כאישה וכאדם.

פסק הדין הרבני בבאר-שבע, בדבר היתר ביגמיה, חשף פעם נוספת את העובדה, שההלכה בדמותה היום, לא רק מאפשרת קיפוחה של האישה ביחס לגבר, אלא שהיא מממשת קיפוח זה הלכה למעשה.

לו הסתפקו המסנגרים רק בטיעוני ההלכה, ובהצהרה שפירושיה המחמירים לכשעצמם סיבה מספקת הם שנקבל את הפסק - דיינו. לא שהיה הדבר מניח את הדעת, ולא שהיה מפסיק את המאבק על זכותן של הנשים לשוויון בפני החוק גם בדיני אישות. אלא שאז הייתה הפנייה מועתקת מן ההלכה אל המדינה, תוך החרפת הדרישה להפרדה בין השתיים. אבל כאשר ההגנה על פסק הדין כל שהיא באה לעשות הוא לזרות חול בעיניים ולטשטש דעתן של בריות בטענות פסוודו-מוסריות וכאילו שוויוניות - אי אפשר שלא להידרש למטבע השוויון והמוסר ולהפריך טענות אלה מעיקרן.

דוגמא אחת מיני רבות ניתן למצוא בכתבת התחקיר של העיתונאי צבי אלוש מבאר-שבע (3) בדמות שאלת התם שהוא מציב על טענת ההשפלה אותה חשות נשים בבתי הדין הרבניים: "מדוע זה ביזוי לאישה? גברים לא נחקרים בעניין כוח הגברא שלהם?!" - העיתונאי הצעיר רק שכח להזכיר, משום מה, שהדיינים הם לעולם גברים, ושיש הבדל אם החוקר הוא בן-מינו של הנחקר, אם לאו! ההשוואה האמיתית תוכל להיעשות רק אם הטוען הנכבד ידמה לעצמו את הרגשתו של גבר, הנחקר ע"י שבע נשים, על בעיות האימפוטנציה שלו! רק לזאת ניתן יהיה להשוות את הרגשתה של אישה הנחקרת, כפי שבעצמו ציין בכתבתו, ע"י שבעה גברים, על בעיות המחזור החודשי שלה! יתירה מזו: לצורכיהם מדגישים בשם ההלכה את "צניעותה של האישה" בהשוואה לגבר, וכשאין נזקקים לזאת, מתעלמים מרגשות הבושה והצניעות הטבעיים לה כל כך, לדבריהם, ומתקשים להבין מה השפלה יש כאן!

יש הבדל אם החוקר הוא בן-מינו של הנחקר, אם לאו! ההשוואה האמיתית תוכל להיעשות רק אם הטוען הנכבד ידמה לעצמו את הרגשתו של גבר, הנחקר ע"י שבע נשים, על בעיות האימפוטנציה שלו! רק לזאת ניתן יהיה להשוות את הרגשתה של אישה הנחקרת, ע"י שבעה גברים, על בעיות המחזור החודשי שלה!

גם את הטענה, כי גבר רשאי לשאת אישה שנייה, בעוד אישה אינה רשאית "לשאת" שני גברים אין טורחים כלל להפריך: "אישה שנייה, במקרים שהדבר מוצדק ומחויב המציאות זה טאבו! מדוע?" שואלים בהתחסדות. ובכן, אם יש מקרים בהם זה "מוצדק", מדוע הם חלים רק על הגבר ולא על האישה? האם רק משום שבחברה הפטריארכאלית של ימי האבות הנורמה החברתית התירה לגבר לשאת כמה וכמה נשים, ולהיפך לא? מדוע היום, אלפי שנים לאחר מכן, כשפרט לאיסלאם כל חברה תרבותית מוכנה "להודות" בזכותה האנושית של האישה להדדיות, מתעקשת דווקא ההלכה היהודית להנציח את נחיתות האישה בהשוואה לבן-זוגה הגבר? האין לאישה רגשות קנאה בצרתה, כמו לגבר ביריבו? האין היא עלולה להיפגע ולהיעלב כשמזניחים אותה לטובת אישה אחרת, ממש כמו הגבר שאשתו עזבתו למען זולתו? האם מעטה ה"קדושה" שמשווים לחוזה המשפחתי, יכול לעמוד כנגד הרגשות הטבעיים הבסיסיים ביותר של האדם, אפילו אותו אדם אינו "אלא" אישה? והגנת ה"גילדה" הגברית על האינטרסים של חבריה, הכי לא פג תוקפה המוסרי יחד עם זה של שאר הגילדות בימי הביניים? כל כך מורגלים הם "נאמני ההלכה" בקבלת האפלייה הזו כמובנת מאליה, ומהיותם גברים כל כך קל להם להוסיף ולחיות עם נורמה המעניקה להם יתרונות, שאינם מוכנים ואינם מסוגלים לאמפתיה, המכירה בכך שיש כאן עוול בכלל!

גם ההשוואה עם המעמד של "ידועה בציבור" לוקה באותו עיוורון עצמו של "וישמן...ויבעט": יש כאן שקר מוסכם בציבור החילוני. ידועה בציבור, זה דבר לגיטימי! אבל אישה שנייה.... זה טאבו! מדוע?" זועק הגבר התם או המיתמם. ובכן, מדוע? משום שהדין האזרחי אינו מפלה לעניין זה בין אישה לגבר. בזה מתמצה ההבדל כולו, וזה כל מה שאני מנסה להצביע עליו כאן.

הסערה הציבורית סביב פסק הדין הבאר-שבעי קמה לא בגלל הטיעון, המגוחך לכשעצמו, כי "האישה ילדה לו" רק נקבות (תוך התעלמות מוחלטת מכך ש"אשמתו" הביולוגית של הגבר היא!). הסערה קמה משום שפסק הדין חשף, פעם נוספת, את העובדה שההלכה בדמותה היום לא רק מאפשרת קיפוחה של האישה ביחס לגבר, אלא שהיא מממשת קיפוח זה הלכה למעשה! והרי איננו מדברים בתקדים, אלא בתופעה, במקרה שיש לו אח ורע: לא למוסלמים בלבד, אלא ליהודים במדינת ישראל של האלף השלישי ולאחר פקיעת תוקפו של "חרם דרבנו גרשום" יש היתר ביגמיה לגברים בחסות ההלכה! פסק דין כזה מוכיח, שאין לסמוך על שיקול דעתם של רבנים בישראל, שיימנעו מלהשתמש בחוקים אנאכרוניסטיים כאלה. הסערה קמה משום שפסק זה, כאחרים נוספים שהגדישו את הסאה ביחסם לאישה, הצביע פעם נוספת על הצורך לשנות משמעותית פירושי הלכה בדיני אישות.

פסק דין כזה מוכיח, שאין לסמוך על שיקול דעתם של דיינים בישראל, שיימנעו מלהשתמש בחוקים אנאכרוניסטיים כאלה. הסערה קמה משום שפסק זה, כאחרים נוספים שהגדישו את הסאה ביחסם לאישה, הצביע פעם נוספת על הצורך לשנות משמעותית פירושי הלכה בדיני אישות.

דוגמא נוספת לקיפוח האישה מבחינה הלכתית היא הדוגמא של עצם הזכות להתיר קשרי נישואין בכלל, ובמקרה של מחלת-נפש - בפרט: אם האישה לוקה בנפשה - מותר לו, לגבר, לשאת אישה אחרת על פניה, אם ייכמרו עליה רחמיו ולא יגרשנה. ואילו גבר הלוקה בנפשו - אישתו קשורה אליו מבחינה חוקית לנצח. והרי, שוב, כשצריכים את הטיעון "נשים רחמניות הן" - משתמשים בו, אבל אין מוכנים להעמידו בניסיון. מדוע? מחשש שמא תחליט האישה בכל-זאת לממש את הזכות לשקם את חייה האומללים, לבנותם מחדש, ללדת ילדים ולגדלם לצידו של בעל נורמאלי? מדוע, כמו בכיתות הודיות נחשלות עליה לקבור את חייה יחד עם חיי בעלה, כאילו הייתה רכוש ולא אדם בעל רגשות וזכויות משלו?

העגינות היא דוגמא נוספת של קיפוח האישה. אישה שבעלה נטשה והסתלק לו אל מעבר להרי החושך ונהר סמבטיון, סיכוייה לשקם את חייה ולממש את זכותה ללדת ילדים ולהקים מחדש בית בישראל, למעשה שואפים לאפס!

בהקשר זה מעלים על נס את טוב-ליבם של רבנים מסורים, העושים לילות כימים להתרת עגונות ואוספים, בהזדמנות זו, גם כמה מצוות לאמתחתם.... בפועל - גם אם מגיע התהליך לגמר טוב, אורך הוא שנים רבות. מאחר שתקופת הפריון הנשית קצרה בהרבה מזו של הגבר, כידוע, הגאולה לאותה אישה תבוא בדרך-כלל מאוחר מדי. בגיל 35 נכנסת האישה לתקופת "הסיכון הגבוה" של פוריותה. הבה נתאר לעצמנו אישה שהותרה מעגינותה סמוך לגיל זה, הרי גם אז לא בן-יום תמצא לעצמה בעל חדש; ואם תעבורנה שנתיים-שלש עד שתינשא מחדש, היא עלולה למצוא עצמה בלתי מסוגלת ללדת, או שנאסר עליה הדבר מטעמים רפואיים. העובדה שתוחלת חייה של האישה ארוכה מזו של הגבר רק מחמירה את התמונה, משום שהיא מאריכה את שנות הבדידות המצפות לה.

גבר שאשתו נטשה אותו, לעומת זאת, לא זו בלבד שמהיותה "מורדת" זכאי הוא "לשלחה מעל פניו", אלא שאם היא גם "סוטה", דהיינו, שבגדה בו, לפי ההלכה צפויה היא למיתה! לאור הניסיון המר, קשה לסמוך על טוב ליבם של דיינים, שלא יממשו גם איום זה ויוציאוהו אל הפועל, אם, חלילה, תקום כאן "מדינת הלכה".

אותו גבר, על כל פנים, לא זו בלבד שיוכל לשקם את חייו במהירות יחסית, ולו גם ע"י היתר ביגמיה, אלא שבשל טווח הפריון הגברי יוכל להוליד גם בגיל 70, אם אך כוחו במותניו. מדוע אין פרשני ההלכה מביאים בחשבון נתונים מדעיים-עובדתיים כאלה? רק משום שבמעמד הר-סיני הם לא היו ידועים עדיין? כל הסבר אלטרנטיבי, כגון אטימות-לב, יהיה כמובן, גרוע יותר.

רעייתו של הרב חיים נברוצקי, בעל פסק הדין הבאר-שבעי, שלא עמדה, כנראה בעצמה אף באחת מסיטואציות אומללות אלה שהזכרתי, ואחרות שלא מניתי, נחפזת להגן על בעלה בטענה, שקשה לדעת מה עולה בה על מה: "טוב הלב" או "התבונה": "במקרה הזה", כך אותה רבנית, "פסק הדין הוא לטובתה. לא כופין עליה להתגרש, כמתחייב, ולא זורקים אותה לכלבים. היא נשארת אישתו עם כל הזכויות רק בלי כל החובות"!... אלמלא היה הדבר כל כך עצוב, היה ודאי מעורר צחוק: עם אילו "זכויות" נשארה אותה אומללה? עם הזכות לחלוק את בעלה עם אישה נוספת? עם הזכות לשאת את שם משפחתו? ואם לדמי מחיה הכוונה - הרי גם גרושה זכאית, בתנאי שהייתה "ילדה טובה" לקבלם! ועוד פרס מגיע להם, לדיינים, שלא כפו עליה להתגרש, כמתחייב ("מתחייב" על פי מה? על פי שיקול דעתה של כבוד הרבנית, בחינת "אשת הרב היא רעבעצן"?) ושלא זרקו אותה לכלבים! כל הכבוד!!! וכיצד אינה נותנת דעתה על כך, שעצם הזכות הזאת, "לזרוק לכלבים" אישה, המסרבת להתרת חוזה הגירושין בתנאים מסוימים, היא, אכן, "זכות" ממשית וריאלית, שהרבנים רשאים לממשה?! ובכן, רבנים שאינם מנצלים "זכות" זו, שרים להם משירי המעלות, ומקדישים שלשה וחצי עמודים במוסף השבועי של העיתון להללם ולשבחם.

יחסה של ההלכה לאישה נותר כמאובן פרה-היסטורי, תחת שתוסיף להיות, כפי שהייתה בעבר, תורת חיים. אם יוסיפו בחסותה להתייחס לאישה לא כאל שונה מן הגבר, אלא כאל נחותה ממנו, רק שאלה של זמן היא, כמו לגבי העבדות, שהמרד יפרוץ ועימו רעידת-אדמה, שהיהדות לא ידעה כמותה מעולם.

לסיום - לא צריך להיות פמיניסטית כדי לעמוד על כך, שפסקי הדין לבעיות אנושיות מעין אלה, הם המביישים את ההלכה היהודית, ולא אמצעי התקשורת, או אלה שנפגעו מהם. כל שדרוש הוא לב רגיש ומבין, כדי להיווכח כי הליברליזם והמוסר של הדת היהודית מתו ונקברו עם הופעתו של ה"שלחן ערוך". יחסה של ההלכה לאישה נותר כמאובן פרה-היסטורי, תחת שתוסיף להיות, כפי שהייתה בעבר, תורת חיים. אם יוסיפו בחסותה להתייחס לאישה לא כאל שונה מן הגבר, אלא כאל נחותה ממנו, רק שאלה של זמן היא, כמו לגבי העבדות, שהמרד יפרוץ ועימו רעידת-אדמה, שהיהדות לא ידעה כמותה מעולם.


  1. המאמר פורסם בשינויי לשון קלים בשבועון "לאישה" ב- 4.11.85.

  2. ד"ר צופיה מלר היא חוקרת ומרצה בתחום הוראת המדעים בפקולטה למדעי הבריאות ובפקולטה למדעי החברה והרוח של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

  3. "ידיעות אחרונות", 7 ימים, 11.10.85.


מרץ 2008



חברים ב- עוצב על ידי