אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
עם אחד גיוס אחד
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

החיים בישראל 2025 - קטע מתוך ספר

דרור

"איך אוכל לברוא את העולם האחר שמחוץ לחדר? באין ברירה שוב אפנה אל הדמיון שלכם. נתאר לעצמנו את אחת הבנות, נאמר את יעל, יוצאת מביתי, ונלך בעקבותיה אל מחוז חפצה. היא נפרדת לשלום, מתעטפת בגלימה ובצעיף השחורים מעל חולצה כתומה ומכנסי ג'ינס. את הצעיף היא כורכת סביב הצוואר כדי לכסות את עגילי הזהב הענקיים. היא תוחבת קווצת שיער סוררת מתחת לשולי הצעיף, את הרשימות שכתבה היא מכניסה לתיק גדול...

אנחנו יורדים בעקבותיה ויוצאים לרחוב. אפשר להבחין שהליכתה ותנועותיה השתנו. ליעל רצוי מאוד שלא להיראות, לא להישמע ולא להסב תשומת לב, היא לא צועדת זקופה אלא כפופת ראש, ואינה מסתכלת בעוברים ושבים. היא הולכת מהר ובהחלטיות. ברחובות תל אביב ובערים אחרות בישראל מסייר משמר אזרחי ב"טויוטות" לבנות... הם מפטרלים כדי לוודא שנשים... תתכסינה בצעיף כראוי, לא תצאנה לרחוב מאופרות, לא תלכנה בחברת גבר שאיננו אביו או אחיהן או בעלן... כיסוי הראש מגן על האשה....

אם היא עולה לאוטובוס, מקומות הישיבה נפרדים. עליה להיכנס בדלת האחורית ולשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, שנועד לנשים....

השאלה המתבקשת היא: מה חושבת יעל בזמן שהיא עוברת ברחובות תל אביב? עד כמה משפיעה עליה ההתנסות הזאת? קרוב לוודאי שהיא משתדלת ככל האפשר להתרחק במחשבותיה מן הסובב אותה. אולי היא חושבת על אחיה, או על החבר שלה שנמצא במרחקים ועל היום שתפגוש אותו... האם היא משווה את מצבה היא למצב אמה כשהיתה בגילה? האם מכעיס אותה שנשים בנות הדור של אמה יכלו ללכת חופשיות ברחוב, ליהנות מחברת גברים, לשרת במשטרה, להיות טייסות, לחיות במדינה שהיתה מהמתקדמות שבעולם ביחסה כלפי נשים? האם היא מרגישה השפלה בגלל החוקים החדשים..."

חלק ניכר ממה שמתואר בקטע הנ"ל אנחנו כבר מכירים היטב - זו המציאות בשנת 2007 בשכונות חרדיות, או באזורים שבהם יש אוכלוסיה גדולה של חרדים. את החלק שאינו קיים עדיין אני מניח שרוב הקוראים יכולים לראות בעיני רוחם, גם בלי דמיון פרוע.

חופש

עכשיו החליפו את "יעל" ב"סאנאז", את "תל אביב" ב"טהרן" ואת "ישראל" ב"אירן". קיבלתם קטע מספר בשם "לקרוא את לוליטה בטהרן" (הוצאת "ידיעות אחרונות - ספרי חמד"), מאת אזאר נפיסי, סופרת איראנית שחיה היום בארצות הברית ותיארה את החיים בטהרן וגם, בבלי דעת, את החיים בישראל 2025. מומלץ.

חופש

אני יודע שעכשיו אתם ממלמלים "איזה שטויות..." ושוכחים מהעניין. ישראל לעולם לא תהיה אירן, כי הרי באירן אין מפלגות פוליטיות חילוניות, אין עיתונים חילוניים ואסור לקרוא ספרות "תועבה" (ולא מדובר בספרות פורנוגרפית, כמובן, אלא ביצירות של סופרים שאינם נושאים חן בעיני אלוהים ושליחיו עלי אדמות).

אז הנה עוד קטע מהספר, שממחיש כמה הדמיון בין ישראל לאירן רב כבר היום, בשנת 2007. זהו קטע שבו מספרת המחברת, מרצה לספרות באוניברסיטת טהרן בתקופה שבה התרחשה מהפכת חומייני, על שיחה מעניינת בינה לבין אחד מתלמידיה:

"עם סיום חילופי הדברים בינינו הייתי נרגשת כל כך עד שהושטתי לו יד במחוות אחווה וידידות. בשתיקה ובמכוון נרתעו ידיו אל מאחורי גבו, כאילו רצה להימנע מהאפשרות שאפילו נלחץ ידיים. הייתי נרעשת מדי וחידושי המנהגים המהפכניים היו זרים לי מכדי שאוכל לקבל את התנהגותו בשוויון נפש. סיפרתי על המקרה לאחד מעמיתי, והוא הזכיר לי בחיוך מעושה שגבר מוסלמי אינו נוגע ואינו רשאי לגעת באישה זרה - אישה שאיננה רעייתו, אמו או אחותו. הוא פנה אלי באי אמון ואמר: 'את באמת לא ידעת שזה כך?"


דצמבר 2007



חברים ב- עוצב על ידי