אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
כל מה שרציתם לדעת על ברית מילה או שהעדפתם לא לדעת
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

הפוליטיזציה של היהדות:
כפייה דתית מול פגיעה ברגשות דת

מאת אמנון רובינשטיין ורפי בלושטיין

שאלה עתיקת יומין היא זו: מהי ההפרעה או הפגיעה באלמוני, אשר בגינה יהיה מוצדק להגביל את חירותו של פלוני

אנשים אינם חיים על איים בודדים. במקום בו יש יותר מאדם אחד, תמיד יהיו מצבים בהם יימצאו נקודות חפיפה של שולי מעטפת החירות של בני האדם השונים. לא פעם פעולה שעושה פלוני במסגרת החירות הנתונה לו לפעול, מפריעה לאלמוני או פוגעת בו. אדם אשר מצוי במקום פתוח בו חברו מעשן, יכול לטעון שבריאותו נפגעת מהעשן שפולט חברו או שהריח מטריד אותו. אמנם החוק אינו אוסר לעשן במקומות פתוחים(1), אך התיאור הזה יכול להתפרש גם כסיטואציה בה מבצע המעשן תקיפה כנגד חברו, מה שיכול להוות עבירה פלילית ועוולה אזרחית. קבצן אשר יושב בקרן רחוב ומשתמש במומים בולטים בהם הוא לוקה על מנת לעורר רחמי העוברים ושבים, פורט בעצם על נימי רגש החמלה שלהם וניתן לומר שהוא פוגע או לפחות נוגע ברגשותיהם. החוק מכיר בפגיעה הזו ואוסר את המעשה הזה באומרו "הפושט יד, או מקבץ נדבות, במקום ציבורי בחשיפת פצעים או מומים או בהטרדה, דינו - מאסר חודש ימים"(2). אדם אשר פונה לחברו בדברים מעליבים תוך התייחסות למינו, למיניותו או לנטייתו המינית עושה מעשה שיכול להתפרש כעבירה של הטרדה מינית(3). מצבים אלו ונוספים הם כאלו בהם החברה, באמצעות המשפט, כופה ומגבילה את אופן הפעולה של פרטים בה לטובת הגנה מוצדקת על פרטים אחרים שבה. שאלה עתיקת יומין היא זו: מהי ההפרעה או הפגיעה באלמוני, אשר בגינה יהיה מוצדק להגביל את חירותו של פלוני. על השאלה הזו ניתן להשקיף מכמה זוויות.

נקודת ההשקפה הליברלית מעמידה את האדם במרכז ומעניקה לו את מירב החירויות שניתן להעניק לו, באופן שאינו מגביל או פוגע בחירויות של אדם אחר

נקודת ההשקפה הליברלית מעמידה את האדם במרכז ומעניקה לו את מירב החירויות שניתן להעניק לו, באופן שאינו מגביל או פוגע בחירויות של אדם אחר - "החופש שלי נגמר במקום בו מתחיל החוטם שלך". על יסוד התפיסה הזו פועל המשפט המודרני, אשר מבקש לצמצם את התערבותו בדרך פעולתם של הפרטים הכפופים לו, למקרים החריגים של פגיעה בפרט אחר. המשפט המודרני מעניק לבני האדם זכויות. ישנם סוגים של זכויות אשר הם מסויגים לסוגי אנשים מסוימים, למשל זכויות אזרח המוענקות רק לאזרחי המדינה, אך הזכויות המרכזיות והחשובות ביותר שהמשפט המודרני מעניק הן זכויות האדם. למעשה המשפט המודרני לא רואה עצמו כמעניק אותן, הוא רואה עצמו רק כמכיר בהן משום שאלו הן זכויות אינהרנטיות לכל אדם, אשר אינן צריכות להיות רשומות עלי שום ספר, באשר הן נתונות לכל אדם באשר הוא אדם. ברוח התפיסה הזו, הייתה היוזמה הפרטית לחקיקת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר בא להצהיר על זכויות האדם הנתונות לכל אדם בישראל - זכות לחירות וזכות לכבוד. חוק יסוד זה שעבר בכנסת ה-13 לפני כמעט עשר שנים הביא אתו מהפכה חוקתית, כשהכניס לשיח המשפטי בישראל את מה שקיים כבר עשרות ומאות שנים במדינות המערב האחרות - את המעמד החוקתי העל-חוקי של זכויות האדם. כלומר שלזכויות האדם, שהוא כאמור המרכז בתפיסה הליברלית, יש מעמד עליון ושהמדינה כפופה להן. הדברים האחרונים הנם מובנים מאליהם למחזיקים בנקודת ההשקפה הליברלית, אך אפשר שהם לא יהיו מובנים כל כך למי שמחזיק בתפיסה דתית.

האמונה הדתית אינה שמה את האדם במרכז; המרכז הוא האל שהוא ישות ערטילאית שבה ובקיומה מאמינים בני האדם

האמונה הדתית אינה שמה את האדם במרכז; המרכז הוא האל שהוא ישות ערטילאית שבה ובקיומה מאמינים בני האדם. על פי הדת היהודית, כמו בכל הדתות המונותיאיסטיות, יהודים מחויבים להאמין באלוהים - "אנוכי ה' אלוהיך" - תוך שאסורה עליהם האמונה באלוהים אחרים - "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". בעוד שהמשפט המודרני, לצד היותו כופה ומטיל חובות, מכיר גם בזכויות ומעניק זכויות, המשפט הדתי אינו מכיר את המושג זכויות, הוא מטיל על הנתינים רק חובות - מצוות עשה ומצוות אל תעשה, שהן חובקות את כל קשת הפעילות של האדם. כך למשל, אין לאדם זכות לחיות חיי משפחה, אלא יש מצוות הכנסת כלה ומצוות פרו ורבו. אין לאדם חופש או חירות מינית, עליו לקיים יחסי מין רק עם מי שנועד לקיום מצוות ההתרבות.

הדת היהודית היא במידה רבה ייחודית. היהדות היא גם דת וגם לאום. מחד, הדת היהודית אינה דת מיסיונרית והיא מעדיפה להסתגר בתוך עצמה, תוך שהיא מערימה קשיים גדולים על מי שאינו יהודי ומבקש להימנות על מאמיניה לא רק בדרך של אמונה, אלא גם בדרך של השתתפות בשמירת המצוות. מאידך, היהדות מגלה נטייה לפרוש את כנפיה על כל מי שהוא יהודי, אפילו הוא אינו רואה עצמו יהודי, או אינו רוצה להימנות על הכפופים לדת היהודית. ביהדות האורתודוכסית ניתן למצוא נטייה לראות ביהדות כספינה משותפת לכל היהודים, דבר שמונע מכל אחד מהיהודים לראות עצמו כאדם לגורלו משום האמונה שליהודים גורל משותף, שלכל יהודי נתונה היכולת והאפשרות להשפיע על כל שיעלה בגורלו של העם היהודי. מכאן נובעת האחריות המשותפת של כל יהודי לדאוג לכך שהוא עצמו ינהג על פי כללי הדת היהודית ו"ירבה מצוות בישראל" וכן לדאוג ולעשות את מירב המאמצים שכל יהודי זולתו יפעל באותה הדרך. זוהי תפיסת "הערבות ההדדית" בבחינת "כל ישראל ערבים זה לזה", שהשתרשה ביהדות ההלכתית ואשר יש לה, כמובן, גם הסבר היסטורי.

בעוד שהתפיסה הליברלית לא יכולה לתפוס כלל את ההתעניינות של מאן דהוא באופי מזונו של זולתו או באופי הרגלי המין שלו, שהוא מקיימם בחדרי חדרים, התפיסה הדתית רואה חשיבות גדולה ביצירת הגבלות על חירויות אלו.

כאן נעוצה בעיית הכפייה הדתית בישראל. האמונה הדתית היהודית בנויה באופן שלא מאפשר לפרטים המאמינים בה להתעלם או להיות שווי נפש לסוגי פעילות של הזולת, אשר מהווים עבירות על מצוות הדת. חוסר שוויון הנפש הזה מופגן לא רק לגבי דברים שבפרהסיה, אלא גם לאלו, אשר על פי אמות המידה של התפיסה הליברלית, נמצאים עמוק בגדר התחום שבו נתונה לאדם חירות מוחלטת והגנה מוחלטת מפני התערבות של גורם חיצוני, יהיה זה אדם, רב או המדינה. בעוד שהתפיסה הליברלית לא יכולה לתפוס כלל את ההתעניינות של מאן דהוא באופי מזונו של זולתו או באופי הרגלי המין שלו, שהוא מקיימם בחדרי חדרים, התפיסה הדתית רואה חשיבות גדולה ביצירת הגבלות על חירויות אלו. הגבלות שאם לא ימנעו מהיהודים לחטוא, לפחות יצניעו את ה"טומאה" וה"חרפה" או יקשו על קיומן. כמו למשל מאמצים למנוע ייבוא של בשר לא כשר לישראל(4) או מאמצים למנוע שידורים פורנוגרפיים במסגרת התחברות וולונטרית לכבלים(5).

דומה שאנחנו החילונים מתקרבים למצב של מלחמת אין ברירה

מאבקי כוח אשר מטרתם להגביר את הצביון היהודי אורתודוכסי של מדינת ישראל ליוו את ישראל מיום הקמתה והפכו לתופעה שכיחה בשנים האחרונות. בעוד שהחוגים הדתיים והחרדיים גורסים כי הם עסוקים בשמירה על הסטטוס קוו, גורסים אחרים כנגדם כי הם למעשה מסיטים את הסטטוס קוו לטובת תפיסותיהם ועמדותיהם. עמדות שעל אף שהן נגזרות מתחום הדת והאמונה, היום אפשר בפירוש לראות בהן תפיסות ועמדות פוליטיות, אשר מקבלות יחס כאינטרסים פוליטיים מן השורה ומיושמות באותו אופן שבו נאבקים ארגונים ירוקים בערמות אשפה וחברות ביטוח בתעריפי ביטוח חובה. יחד עם זאת, נקודת המוצא למאבקים של הדתיים חזקה יותר משל החילוניים, ממש כמו ההבדל בין מלחמת קודש למלחמת יש ברירה. לכן גם ההישגים הכל כך בולטים שלהם. אך דומה שאנחנו החילונים מתקרבים למצב של מלחמת אין ברירה.

חוזה המדינה הד"ר הרצל ... ציין בספרו מדינת היהודים כי את אנשי הדת נשמור בבתי הכנסת כפי שנשמור את אנשי הצבא בקסרקטינים

מבחינה היפותטית, אילו הייתה קמה בישראל תאוקרטיה, יש רגליים לסברה שהמדינה הייתה עושה ניסיונות רציניים להפריע לתרבות והאמונה החילונית וסביר שזו הייתה מצטמצמת, יורדת למחתרת או אפילו נכחדת(6). לעומת זאת, אילו הייתה המדינה הופכת למדינה חילונית לחלוטין, תוך הפרדה מוחלטת של הדת מהמדינה, קשה להניח שמעמדה של היהדות, כמו מעמדן של יתר הדתות והאמונות היה נפגע. דומה שחוזה המדינה הד"ר הרצל, חזה גם את הבעיה הטמונה בהקמתה של מדינה יהודית. הדגש אצלו הוא על היות המדינה מדינה, ככל המדינות המערביות המתקדמות, שהיא תהיה מיועדת לפרטים המהווים את העם היהודי הנודד ורדוף האנטישמיות. הוא ציין בספרו מדינת היהודים כי את אנשי הדת נשמור בבתי הכנסת כפי שנשמור את אנשי הצבא בקסרקטינים(7).

לכאורה, נראה שבמלחמה הרעיונית בין הדת לחילוניות אמורה הדת לנצח, שהרי אמרנו שהדת לוחמת מלחמת קודש, מאבק שיסודו באידיאולוגיה עמוקה המלווה בנכונות להקרבה. אולם דברים אלה אינם נכונים. לתפיסה החילונית הליברלית יש אמונות ועקרונות משל עצמה. אחד מהעקרונות הוא להתנגד לכל סוג של כפייה לרבות - כפייה דתית או כפייה של ערכים חילוניים ואמונות חילוניות על בעלי אמונה דתית. יתרה מכך, הסובלנות של התפיסה החילונית היא כה רגישה עד שהיא מגיעה להתחשבות ברגשות מאוד מיוחדים של ציבורים מאוד ספציפיים - יהיה זה ציבור של בני מיעוט המוגן מפני גזענות, או יהיה זה ציבור של נשים המוגן מפני הטרדה, או ציבור דתי, אשר במודע נעשים ניסיונות גדולים שלא לפגוע ברגשותיו. ניסיונות אלו, שלא לפגוע ברגשות דת, מוכרים היטב במשפט המודרני של המדינה החילונית הליברלית והם אינם נובעים מתוך אילוץ או רצון לשאת חן בעיני הציבור הדתי, אלא מתוך ראיית צרכיו של הזולת וראייתו כפרט שווה זכויות, מתוך כוונה כנה שלא לפגוע או להפריע לזולת, אשר רואה את הדת כאחד המוטיבים המרכזיים של חייו. הכל עד לנקודה של כפייה דתית, כפייה מכל סוג, דתית או אנטי דתית איננה מקובלת במשפטה של המדינה המודרנית וכך אומר בית המשפט העליון:

"מקום שאין בו כפייה דתית, פגיעה ברגשות הדת ובאורח החיים הדתי של אדם או חבר בני אדם היא שיקול רלבנטי בהפעלת סמכות שלטונית. היא חלק מהתכלית הכללית של דבר החקיקה המעניק את הסמכות השלטונית. עם זאת, אין לשכוח, כי התחשבות ברגשותיו הדתיים של פלוני עשויה לפגוע בזכויות אדם של אלמוני(8)".

ובמקום אחר נאמר:

"שיקולי האדם - באשר הוא - תוך איזונם, הינם כשרים גם כשרים; והיא הדמוקרטיה, שטובת האדם ורווחת האדם הם עיקר בה. בבקעה שבה מתגודדים בני קבוצות שונות באוכלוסיה, והאינטרסים של הכול מעורבבים אלה באלה, קביעת סדרי עדיפויות הינה כורח מעצמו, ושקילת האינטרסים אלה מול אלה תביא מעצמה לצורך להכריע בין אינטרסים המושכים לצדדים. בריח התיכון באיזון המשקלות יימצא בכלל כי ניתן - ואף חובה - להתחשב באינטרסים של האדם, או באינטרסים של קבוצות אוכלוסיה, ובלבד שלא נגיע כדי כפיית מצוות על הזולת - מצוות באשר הן מצוות - ולא נעשה במסווה לאכיפת איסורי דת ומצוותיה על מי שאינם שומרי מצוות(9)".

דווקא הצד הנאור, הליברלי המתקדם הוא שינצח

מכאן שעל אף הנטייה הראשונית לראות את הדרך הדתית כמועדפת לניצחון במרוץ, ההגיון אומר כי דווקא הצד הנאור, הליברלי המתקדם הוא שינצח. בעוד שהדת מניה וביה איננה סובלנית לרעיונות מגוונים ותפיסות חיים מודרניות ואיננה מוכנה לאפשר לתפיסה החילונית להמשיך להתקיים והיא רואה במאבק בה מלחמת קודש, התפיסה החילונית, שבה המדינה תעניק לדת את זכויותיה במסגרת חופש הדת היא הראויה לשרוד והיא גם שתשרוד. מול מלחמת הקודש של התפיסה הדתית, אשר אינה מאוימת על ידי המדינה החילונית, עומד מאבק הישרדות של הדוגלים בחופש וליברליות ומאבקם הוא גם מלחמת קיום. המוטיבציה להמשיך להתקיים הייתה לאורך כל ההיסטוריה חזקה מכל מלחמת קודש דתית. הוכחה ניצחת לכך היא המשך קיומו של העם היהודי אחרי אלפיים שנות גלות ורדיפה דתית.

(1) ראה חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים, התשמ"ג - 1983.
(2) חוק העונשין, התשל"ז - 1977 , סעיף 216.
(3) ראה חוק למניעת הטרדה מינית , התשנ"ח - 1988 סעיף 5 (3 ) בו נקבע כי "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית;" היא הטרדה מינית.
(4) ראה בג"צ 3872/93, מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות פ"ד מז (5) בעמ' 507.
(5) ראה צ' זרחיה וש' אילן "כך הצליחו החרדים להגביל את שידורי הפורנו" הארץ, 03/07/01.
(6) בספרו של בנימין תמוז פונדקו של ירמיהו, ניתן למצוא תיאור של תאוקרטיה כזו, בתיאורו של תמוז שהיה דמיוני באמצע שנות השמונים עת פורסם הספר, ניתן למצוא לא מעט סממנים לתהליך שישראל עברה ועוברת מאז שנות השמונים ועד היום.
(7) ראה ת' הרצל מדינת היהודים הוצאת קשתרבות חיה הראל - חיה הראל, עמ' 77.
(8) בג"צ 5016/96 ליאור חורב ו-4 אח' נ' ש התחבורה ו-23 אח' (תקדין עליון, כרך2 (97) תשנ"ז, בעמ' 7).
(9) ראה הערה 4 לעיל.


אוגוסט 2001



חברים ב- עוצב על ידי