|
מאת פרופ' עוזי אורנן הקדמת המערכת:
אין בישראל יהודים חילונים, ואין שום תשובה להתרסה כמו של אחמדיניג'ד שהעם היהודי הוא דת, ודת אינה זקוקה למדינה. דברי הבלע שלו נהפכים לאמירה נכונה. (דברים שהושמעו בכינוס פומבי של עמותת "אני ישראלי" בבית הקיבוץ הארצי בתל אביב ב-16.2.10) ישראלים רבים סבורים שהם יכולים להציג את עצמם כ"יהודים חילונים". אין טעות גדולה מזו, מפני שאין ולא יכול להיות בישראל שום "יהודי חילוני". חוק שנחקק בשנת 1970 קבע כי כל יהודי בישראל שייך לעדה הדתית היהודית. במילים אחרות, אם אתה אומר על עצמך שאתה יהודי - החוק מכריז עליך כעל בן לדת היהודית. זאת במקרה שלא הוחלט שאינך בן הדת היהודית - ועל כן גם אינך יהודי. אין על כן כל שחר לטענות שמשמיעים ישראלים, המנסים להגדיר עצמם כיהודים על פי התרבות, או לפי המסורת המשפחתית, או אף טוענים שאינם שייכים לדת היהודית, או שהם אתאיסטים. מעמדם החוקי נקבע אך ורק על פי חוקי הדת. החוק הזה פוגע פגיעה עמוקה במדינת ישראל. הוא מבטל את הטיעון הציוני שהעם היהודי הוא לאום, "אבל חסר לו אלמנט אחד - ארץ משלו, ולכן על העולם הנאור לאפשר ללאום הזה להיות בעל ארץ". אם במדינת ישראל עצמה מוגדר העם היהודי בתור דת , ולא בתור לאום, אין שום תשובה להתרסה כמו של אחמדיניג'ד שהעם היהודי הוא דת, ודת אינה זקוקה למדינה. דברי הבלע שלו נהפכים לאמירה נכונה, שכל "העולם הנאור" יכול לקבל בתור אמת. לא זו בלבד. חוקים ישראליים שונים פוגעים בשוויון בין האזרחים, והרי ישראל נשבעה אמונים לשוויון בין האזרחים בהכרזת העצמאות ובכל הפקודות שפרסמה בשנה הראשונה לעצמאות. לפי חוק ימי עבודה ומנוחה, למשל, כל אזרח ישראלי רשאי לבחור לו את יום המנוחה בין שישי, שבת וראשון, אבל מה שמותר לכל אזרח אסור ליהודי: יהודי אינו יכול לבחור לו יום מנוחה כרצונו, אלא הוא חייב דווקא לקבל את יום השבת כיום המנוחה שלו, אילו היה חוק כזה, המפלה בין יהודי ולא-יהודי נחקק במדינה אחרת - היו מוקיעים אותו בתור חוק אנטישמי. עוד יש לציין כי החוק בישראל מכיר בשתי משמעויות של המושג "לאום". בדרכון הישראלי הלאום (באנגלית nationality) כולל את כל אזרחי ישראל - כמו שנוהגות כל מדינות העולם, אבל בתעודות הזהות ובמרשם התושבים התחילו לכנות במילה "לאום" את המילֵאטים מימי השלטון התורכי, שהם עדות אתניות-דתיות. יש ערבוב בין שתי המשמעויות של "לאום" וראוי לסלק ערבוב זה מקובץ החוקים. יש להכיר רק במשמעות הבינלאומית של המילה "לאום", ולהכיר באזרחי ישראל כמי ששייכים ללאום הישראלי. עמותת "אני ישראלי" http://www.ani-israeli.org נאבקת מזה שנים על זכותם של חבריה להרשם כבני הלאום הישראלי, ולא לאפשר למדינה לסווג אותם כבני "לאומיות" שאיננה אלא מוצא אתני ודתי. ב-4 במארס יישמע ערעורנו בנושא זה בבית המשפט העליון. בתשובה לשאלה: בן גוריון וחבריו ידעו שהעולם מחולק למדינות ובכל מדינה יושב לאום הנקרא בדרך כלל על שם המדינה, עם זאת הם ידעו שיהודים יש בכל העולם, ובשטח שהכריזו עליו כמדינה יושבים גם הרבה לא יהודים. לכן היה להם ברור שאי אפשר לקרוא למדינה החדשה בשם "יהודה", כי על ידי זה היה נוצר בלבול: "יהודי" זה שם של הלאום החדש? או יהודי זה אדם השייך לדת היהודית, ורוב היהודים שייכים ללאומים אחרים? ויש הרבה לא יהודים בישראל שמעכשיו יתחילו להיקרא "יהודים". זו הסיבה שהיה בלתי אפשרי לקרוא למדינה החדשה בשם "יהודה". הערת המערכת לסיום: צודק פרופ' אורנן באומרו, שחוק המדינה קובע שכל יהודי בישראל שייך לעדה הדתית היהודית. עד כאן דבר החוק. אלא שהמציאות אינה תואמת בהכרח, ותמיד, את דבר החוק, ויש מצבים בהם החוק הוא בלתי חוקי בעליל. למשל - כל חוקי האישות, הכפופים כיום בלעדית לחוק הדתי, שעה שמבחינה אנושית יש בהם הרבה עוול ורוע, הנוגדים את זכויות האדם והפרט בצורה מחפירה. אין ספק שיגיע יום, בו תחוקק חוקה למדינת ישראל, וזכויות האדם, כולל האדם היהודי-החילוני, יופקעו משליטתם הבלתי-חוקית בעליל של פרנסי הדת למיניהם. אז גם יבוטל החוק משנת 1970, ואזרח יהודי שאינו דתי יוכל להגדיר עצמו במסגרת אחרת. למול דעתו של פרופ' עוזי אורנן ניצבת דעתו של פרופ' יעקב מלכין, המגדיר את היהדות כתרבות, ובמסגרת זו היהודי החילוני תופס מקום מרכזי כיוצר החלק הארי של היהדות. היהדות, להשקפתו של פרופ' מלכין, היא כלל התרבות שיצרו בני העם היהודי לדורותיהם, והיא כוללת את הלשון והשפה העברית, ההיסטוריה של עמנו, הספרות והשירה עברית, כמובן התנ"ך, האמנות הפלסטית, המוסיקה, התיאטרון והקולנוע, המדע על ענפיו הרבים והרחבים, המסורת של עמנו, וגם הדת היהודית. אבל בהחלט לא רק דת. את הדיון בסוגית שם האזרחות של הישראלי-היהודי-החילוני נדחה לפעם אחרת. יוני 2010 |