|
אחת האמירות השגורות בשיח של הישראלי החילוני המצוי היא הטענה כי הדתיים
משתלטים על חיינו, כי לכפיה הדתית אין גבולות והיא כובשת לה חלקה אחר
חלקה, וכי אם לא יחול שינוי במצב נחיה כאן כולנו, בקרוב, במדינת הלכה
חומייניסטית. אמירות אלה מקובלות בקרב מעצבי דעת קהל ובקרב עמך.
ניתן להן ביטוי במערכת הפוליטית, במערכת החינוכית וכמובן בשיח הציבורי
היומיומי. אירועים שונים המלווים את חיינו תורמים, לכאורה, לחיזוקה של
תחושה זו.
מוקדי החיכוך בין חילוניים לדתיים, שהיו מוגבלים פעם למספר אזורים ברורים,
התרחבו ומקיפים מקומות רבים בארץ. כרוניקה קבועה בעיתונות היומית מספרת
על זריקת אבנים בכביש בר-אילן, על הפגנות בשכונת נווה-רותם, על התנכלות
חסידים למשפחה בטבריה, על התנגדות רבנים להשיא או לקבור עולים מארצות
חבר העמים, על התנכלות חרדים לארכיאולוגים במודיעין, על הטלת קנסות על
עסקים שנפתחים בשבתות, על התארגנות של חילוניים כנגד בניית ישיבה בלב
שכונתם ברחובות, ועוד כהנה וכהנה. מקרים אלה ואחרים זוכים בתקשורת
להבלטה ולסיקור רחב, היוצר אצל חילוניים רבים תחושה כי כל הארץ חזית.
אפיזודה אזוטרית כמו העברת משחן ביום שישי, מרמת השרון לאשקלון נהיית
לאירוע לאומי. השלמת המשימה נתפסת כניצחון חילוני על כוחות השחור
המבקשים להשתלט על חיינו.
האמנם? האם כה רע מצבה של החילונית הישראלית? האמנם הולכים הדתיים
מחיל אל חיל בכיבושי מבצרים ונחלות, שהיו בעבר בחזקה של המחנה החילוני?
האם יש תוקף לאמירות ולתחושות שהחילוניות נמצאת במגננה מתמדת וכי דרכם
של החרדים צלחה?
כדי לענות על שאלות אלו ראוי לבדוק באופן פרטני כמה חזיתות, בהן מתנהל עיקר
העימות בין חילוניים לדתיים בישראל, ולראות הכצעקתה?
האם יש ממש בדבריהם של חוזי השחורות, או שמא פני הדברים שונים לחלוטין?
כדי לבדוק את המצב סימנתי שבע חזיתות, בהן ממוקדים, בעיקר, הקונפליקטים
בין שני המחנות: חינוך, שבת, ירושלים, נישואים, קבורה, ארכיאולוגיה,
וחזרה בתשובה. הכרת הנתונים בכל אחד מתחומים אלה ותיאור המשתנים שחלו
בהם בעשרים השנים האחרונות, עשויה להאיר את עינינו ולתת לנו תמונת אמת על
מצבה של החילוניות בימינו.
|
