פערים עמוקים ודו"ח שטחי

ועדת החקירה הפרלמנטרית לנושא הפערים החברתיים בישראל הגדירה שלוש אוכלוסיות מצוקה בישראל: האתיופים, הבדווים והחרדים. הממצאים קשים, אך הוועדה עשתה לעצמה חיים קלים כששמה את שלוש האוכלוסיות בסל אחד. מה בין האוכלוסיה החרדית הסוחטת מהמדינה תקציבי עתק לאתיופים מוכי העוני? מה בין האוכלוסיה הבדווית הזנוחה לאוכלוסיה החרדית בעלת העוצמה הפוליטית? המכנה המשותף הוא שטחיות הדו"ח.

דו"ח "ועדת החקירה הפרלמנטרית לנושא הפערים החברתיים בישראל", שפורסם בימים אלה, יכול היה להיות דו"ח חשוב ומשמעותי. הוא איננו כזה, וחבל. הנושאים בהם עוסק הדו"ח חמורים וראויים לבדיקה. הדו"ח משופע במספרים ונתונים, אך חסר בו המאמץ (אולי גם האומץ) להתמודד עם המציאות החברתית-תרבותית המסובכת הניצבת מאחורי כל המידע הזה.

הדו"ח סוקר את הגידול בפערים החברתיים בישראל ב-20 השנים האחרונות. התמונה מדאיגה ביותר. יש פערים עמוקים בין האוכלוסיות השונות בישראל: פערי עוני, פערי ידע (התפשטות הבערות בגלל אי שוויון בחינוך), פערי הכנסה ורכוש ופערים בהזדמנויות העבודה והתעסוקה.

הדו"ח מתמקד בשלוש קבוצות אוכלוסיה: 290,000 חרדים, 85,000 אתיופים וכ-130,000 בדואים. אוכלוסיות אלה מוגדרות (עמ' 4 בדו"ח) כ"פצצה חברתית מתקתקת" והפערים שבינן לבין החברה הישראלית מוגדרים כ "איום קיומי על החברה בישראל ועל הדמוקרטיה הישראלית" (עמ' 50).

מילים קשות, אבל עיון בניתוח הממצאים מאכזב. עבודת המחקר והמסקנות שטחיות. אילו היו 12 הח"כים הנכבדים שבוועדה עוסקים פחות במספרים ויותר במציאות הפוליטית-חברתית-תרבותית שמאחוריהם, לא היו מגישים לנו דו"ח שכזה. קשה לטעון לעיוותים ולניסיונות הסתרה מכוונים. מדובר, ככל הנראה, בחוסר הבנה סתם.

יותר מחצי מיליון חרדים

כי הרי ברור לחלוטין: אין שום דמיון בין האוכלוסיה החרדית לשתי האוכלוסיות האחרות, לא בסיבות למצבים שנוצרו, לא בתוצאות האפשריות של מצבים אלה ואפילו לא בנתוני היסוד הבסיסיים ביותר.

הנה טעות בסיסית חמורה: לא 290,000 חרדים יש כיום בישראל אלא כ- 550,000, כמעט פי 2 ממה שקבעה הוועדה! אין שום הצדקה לשגיאה מהותית שכזו. למרות הויכוחים שביניהם, מסכימים כמעט כל החוקרים, מפרופסור מנחם פרידמן ועד למבצעי "סקר המשפחות החרדיות" של חברת גיאוקרטוגרפיה, כי מספרם של החרדים בישראל כיום הוא בין 500,000 ל-600,000 נפש.

ובכן, גודל האוכלוסיה החרדית הוא פי 2.5 ויותר מגודלן של שתי האוכלוסיות האחרות גם יחד. נתון זה כשלעצמו מחייב התייחסות מיוחדת, נפרדת ושונה לאוכלוסיה החרדית הגדולה.

אבל ההבדל בין האוכלוסיות איננו רק בגודלן. ההבדל במאפיינים החברתיים והתרבותיים-אידיאולוגיים ביניהן הוא תהומי. ניתן לסכמו כך: הבדווים והאתיופים רוצים ואינם יכולים, החרדים יכולים ואינם רוצים.

האוכלוסיות הבדווית והאתיופית נאבקות בקשיים אובייקטיביים, באפליה מכוונת, בחוסר ייצוג בממשלה ובמוסדות, באפליה תקציבית ובמערכות חינוך ולימוד ברמה נמוכה. אוכלוסיות חלשות אלה רוצות, באופן נואש, להיחלץ ממצבן וליהנות מן החידושים והיתרונות של העולם המודרני: החל מעבודה מכובדת ועד לקישור לאינטרנט.

החרדים, לעומת זאת, הם אוכלוסיה יציבה ומלוכדת חברתית, בעלת כוח פוליטי לא מבוטל ונגישות לתקציבי עתק. לאוכלוסיה אולטרה-שמרנית זו אין עניין בשינוי מצבה והיא מתנגדת נמרצות להשתלבות מלאה בחברה הישראלית ובעולם המודרני. השתלבות כזו היא בעיני ההנהגה החרדית אסון של ממש!

העוני כערך מקודש

העוני, הבערות (בנושאים כלליים) והאבטלה הופכים אצל החרדים לערכים חיוביים, כמעט מקודשים. העוני, כפי שאנו מגדירים אותו, הוא הערך הראוי של "הסתפקות במועט" (ההגדרות שלהם ל"עוני" שונות לחלוטין), הבערות מקודשת כי "חס וחלילה לעיין בתורות חיצוניות" והבטלה מעבודה מוצדקת בטענת "תורתנו - אומנותנו".

על כן האתיופים אינם צופים ב"ערוץ המדע" משום שאינם יכולים להרשות לעצמם טלוויזיה, אבל החרדים אינם צופים בו מפני שאינם מוכנים להכניס לביתם טלוויזיה.

איך אפשר לדון מידה שווה בין ילדי בדווים ואתיופים הרוצים ומבקשים ללמוד כמעט כל נושא, לבין ילדי החברה החרדית שאסור להם ללמוד שום נושא - חוץ מנושאים תורניים-הלכתיים? כאשר העיזה שרת החינוך לרמוז על החלת לימודי הליבה (גרעין חובה של לימודים כלליים במוסדות החרדיים) מיד הוזמנה אל מנהיג החרדים, הפוסק הליטאי אלישיב. זה, בתפקיד השתדלן הקלאסי, ניסה להסיר את רוע הגזירה מעל ילדי היהודים - וזו הגזירה הנוראה: לימודי אזרחות, ביולוגיה והיסטוריה כללית...

ואיך אפשר להזכיר בנשימה אחת את "הפער הדיגיטלי" כאותה בעייה בשלוש האוכלוסיות? כל ילד בדואי היה מאושר לשוטט באינטרנט, אבל אין חשמל בכפר ואין מחשבים. לחרדים לא חסר חשמל, וגם לא מחשבים (בהרבה בתים חרדיים יש מחשב - לעבודת האישה או למשחקים) אבל על ילד חרדי חל איסור מוחלט להתחבר לאינטרנט הטמא והמשוקץ.

גם חרדים וגם אתיופים ובדווים עובדים, אבל 80% מהגברים החרדים אינם עובדים, כי מבחינה אידיאולוגית, העבודה לחרדים היא עניין של פחיתות כבוד, ברירת המחדל לאלה שאינם יכולים או חלילה אינם רוצים ללמוד תורה. ה"בעלבתישע" - בעלי הבתים העובדים למחייתם, נחותים תמיד מן ה"ישיבישע" - המתנדנדים מעל הגמרות בישיבה.

העולם החרדי שונה לחלוטין משני העולמות האחרים אבל הוועדה עשתה לעצמה חיים קלים והטילה את כולם לאותה קלחת. ואז, כמובן, המליצה לכולם יחד את אותם הפתרונות הסטנדרטיים: שיפור בחינוך, תוספת מקומות עבודה, הגדלת ההשתתפות בכוח העבודה וכיוצ"ב.

לא עלה כלל על דעת מחברי הדו"ח כי מה שנכון לאחרים איננו בהכרח נכון לחרדים. כי אוכלוסיה שאיננה דמוקרטית ואיננה מטריאליסטית ואיננה מעודדת יצירתיות או ספקנות או אפילו סקרנות, אוכלוסיה שאיננה לומדת מדעים ואיננה רואה בעבודה ערך ואיננה מכירה במדינה כסמכות אבל יש לה כוח פוליטי ובטחון עצמי ואידיאולוגיה חדה כתער, אוכלוסיה כזו היא בעיה מסדר גודל שונה לחלוטין.

הדו"ח ממליץ על הקמת "צוות פעולה לצמצום פערים". אם אמנם יקום צוות כזה ראוי לו להביט היטב אל כל מה שניצב מאחורי הנתונים והמספרים, כל הדברים שמהם התעלמה הוועדה כמעט לחלוטין. אולי אז יובן כי כדי לאחות את השסע שבין החרדים לשאר החברה הישראלית צריך לעצב פתרונות מיוחדים.

מאד, מאד מיוחדים.