"אשקא דריספק" -

בין החומרה ההלכתית לצורכי החיים

על שירתו האפית של י"ל גורדון - לוחם נמרץ ומר נגד הממסד הרבני

מאת ידידיה יצחקי

ערך את הדף: עומר

ד"ר ידידיה יצחקי, מבקר וחוקר ספרות, אוניברסיטת בר-אילן, עורך ספרותי של "יהדות חופשית".
ספרו 'הפסוקים הסמויים מן העין - על יצירת א"ב יהושע', הוצאת אוניברסיטת בר-אילן 1992.

אשקא דריספק [על יתד של מרכבה] חרבה ביתר. נוהגים היו, כשנולד תינוק שתלו ארז, תינוקת - שתלו שיטה, ובשעת נישואים היו קוצצים את האילנות ועשאום חופה. פעם עברה בת הקיסר ונשברה יתד במרכבתה. קצצו [עבדיה] ארז ותיקנו. באו [יהודים] ונפלו עליהם והיכום. הלכו [הרומיים] ואמרו לקיסר: מרדו בך היהודים. עלה עליהם. גיטין נז

יהודה לייב גורדון - יל"ג
וילנה 1830 - סנט פטרבורג 1892
ראש המשוררים העבריים בתקופת ההשכלה

יהודה לייב גורדון (1830-1892), על אף חייו הקשים והרדיפות שנרדף בידי הממסד הדתי והקהילתי היהודי, היה מאותם משוררים ברי מזל שזכו לפרסום ולתהילה בעודם בחיים. הוא הוכתר בכתר המשורר העברי הגדול ביותר בדורותיו, ואחד הגדולים בשירת ישראל בכל הזמנים, לא רחוק מיהודה הלוי. כל שיריו יצאו לאור במחצית היובל לשירתו, אירוע נדיר באותם ימים. מחצית המאה לאחר מותו עדיין נחשב לאחד מגדולי השירה העברית, או לפחות אחד מחשוביה, אבל אחר כך ירדה ההערכה ליצירתו, כמעט עד לביטול גמור, גם מהבחינה האסתטית, אבל בעיקר בגלל נטייתו האובססיבית לרטוריקה ולהרצאת דברים. שירתו היא הגותית, אידאולוגית, אבל רגישותה השירית - טענו מבקריה - אינה מספקת. לאחרונה אנו עדים לריהביליטציה של שירת יל"ג, בביקורת ובמחקר האקדמי.

יל"ג היה לוחם נמרץ ומר נגד הממסד הרבני, אותו האשים בכל בעיותיהם של היהודים ושל הקהילות היהודיות. על פי האידאולוגיה המשכילית, הוא חשב שהיהודים צריכים ללמוד לדבר רוסית, להתמזג בחברה הרוסית ובכלכלתה, ולעסוק בעבודות פרודוקטיביות. כך למשל תמך בהתיישבות יהודית חקלאית בדרום רוסיה. הוא תבע שילדי היהודים ילמדו בבתי ספר מתוקנים ולא בחדר ובישיבה, ואף השתתף בהקמתם של בתי ספר כאלה. עם זאת לא הטיף להתבוללות שיש עמה אובדן הזהות היהודית. הוא עצמו היה איש דתי, וסבר שהיהודים חייבים לשמור על צביונם היהודי הדתי והלאומי, אומנם בלא הממסד הרבני, ועם תיקונים מתאימים בדת ובמסורת, בתוך המסגרת הכללית של האימפריה הרוסית. ידיעתו את השפה העברית היתה עמוקה ורחבה מאוד, והוא עשה בה שימוש מופלא ביצירתו. הוא חשב שהשפה העברית חייבת להיות לשונם העיקרית של היהודים, לבד מהשימוש היום יומי ברוסית. הרעיונות שביטא במאמריו ובשיריו לא היו מקוריים או חדשניים, אבל יל"ג נתן להם תנופה מיליטנטית רבה במאבקה של ההשכלה נגד הממסד הדתי.

זיקתו של יל"ג לספרות המקראית וללשונה נגזרת, קודם כל, מיחסה המיוחד של תנועת ההשכלה לתנ"ך. ההשכלה, כידוע, ראתה בתנ"ך את יצירתה העיקרית של התרבות היהודית, בניגוד לתפיסה הדתית שנתנה מקום זה לתלמוד הבבלי. תנועת ההשכלה אימצה את לשון המקרא כלשון נורמטיבית בהבעה הספרותית שלה, והצביעה על "מוסר הנביאים" כעל ייעודו של העם היהודי ותכלית קיומו בין העמים. יל"ג כתב את שיריו בלשון מקראית עשירה ומדויקת, אבל כשחש בצורך הבלתי נמנע לפרוץ את גבולותיה של לשון זו, במיוחד בשירה ה"ריאליסטית" שלו, לא נמנע משימוש בלשון משנאית, בארמיזמים ולעיתים גם באידישיזמים, והקדים בכך את מנדלי מוכר ספרים, "יוצר הנוסח" של ספרות התחייה. יל"ג העריץ את לשון הנביאים ועשה בה שימוש רב, אבל הכיר בגבולותיה, ותרם לחיוניותה של השפה, להרחבתה והגמשתה. נושאים מקראיים העסיקו את ספרות ההשכלה במידה רבה. ההתמכרות ללשון המקרא הביאה את סופרי ההשכלה ומשורריה לשימוש רב בנושאים מקראיים, כמו למשל "שירי תפארת" של נפתלי הרץ וייזל, הפואמות של מיכ"ל, הרומנים "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" של אברהם מאפו, ועוד. רק בסוף שנות החמישים של המאה הי"ט החלו סופרי ההשכלה להיענות למציאות זמנם, על פי תפיסתם והבנתם. זו היתה גם דרכו של יל"ג.

עיקר כוחה של שירת יל"ג היה בתחום האפיקה. בראשית דרכו היה גורדון משורר רומנטי שהושפע מיצירתם של משוררי ההשכלה אד"ם הכהן ומיכ"ל, אבל גם מנקראסוב, שילר וביירון. שיריו הראשונים היו אידיליות רומנטיות על נושאים מקראיים, "אהבת דוד ומיכל" ו"אסנת בת פוטיפרע". בשירה האידילית הארוכה "דוד וברזילי" הטיף לחיי עמל שלווים בחיק הטבע בנוסח רוסו. בפואמות היסטוריות, שהופיעו מאוחר יותר, העלה גם נושאים טרגיים, כמו סופם של הקנאים במלחמתם ברומאים ("בין שיני אריות"), גורל מגורשי ספרד ("במצולות ים"), ובלדה המבוססת על סיפורם של חנה ושבעת בניה ("האישה וילדיה"). מאוחר יותר קיבלה שירתו כיוון "ריאליסטי" ועסקה בנושאים אקטואליים, במיוחד בבעיותיו של הפרט היהודי בעימות עם ההלכה וההנהגה הדתית. בפואמות כמו "קוצו של יוד", "שומרת יבם", "אשקא דריספק", "ושמחת בחגך" ואחרות - ביקר את הממסד הקהילתי ואת אורח החיים המסורתי, ואף בהלכה עצמה ובצדקתה הטיל ספקות קשים. בערוב ימיו כתב את הפואמה המקראית "צדקיהו בבית הפקודות", שמעלה את הקונפליקט המקראי שבין הנביא למלך לדרגה של קונפליקט קיומי, בהיסטוריה של העם היהודי, בכל תקופותיה, עם אירוניה קשה ומרה.

ביקורתו את הממסד הדתי בן זמנו הייתה עמוקה ונוקבת, לעיתים הגזים מאוד בתיאוריו, אבל עיקר תפיסתו את אורחות החיים הכפופים להלכה היבשה ולשרירות ליבם של ה'פוסקים' הייתה אמיתית. חשיבותה לימינו איננה מוטלת בספק. הפואמה ה'ריאליסטית' הראשונה שלו הייתה 'אשקא דריספק' (יתד של מרכבה - דבר של מה בכך, ראה אגדת חז"ל על חורבן ביתר בגלל יתד של מרכבה). סיפורה של הפואמה נסב על משפחה ענייה, משפחתו של אליפלט בעל העגלה, שעובד עבודה קשה לפרנסת משפחתו, ובפסח הכפיל את מאמציו כדי להכין את צורכי החג:

על מיטת הסיבתו בלב טוב עלה גם אליפלט בעל העגלה. כמה יגיעות יגע, איך עינה כוחו טרם הביא ממרחק כל צרכי פסחו; יומם וליל עבד עבודת פרך, גם נפשו גם סוסיו עינה בדרך.

אבל בסעודת הפסח מצאה אשתו שרה גרגר שעורים במרק, ולמחרת אף שני גרגרים:

ופתאום נשמע קול צעקתה אימתה, קול בעלת הבית מן הכיריים. - מה לך שם, שרה, אמרי, מה נהיתה? - אהה, שוד ושבר, רעם וברק! גרגיר שעורים מצאתי במרק!

אליפלט חשש שהרב יטריף את המאכלים ואת כלי הפסח שהכין ביגע רב, ואסר על אשתו לשאול את הרב. אבל זו לא עמדה בפחד החטא:

הה, כובד שתי שעורים נלאתה שרה האומללה לשאת עליה, ובכן מיהרה ותרץ כחץ מקשת בית מורה הוראה לשאול שאלתה טרם יבוא אישה מבית הכנסת כאשר עשה אמש - וימנעה.

ואכן הרב חסר הלב, שעיניו רק לאות היבשה של ההלכה, הטריף את כל מאכלי החג וכליו שבבית אליפלט:

בלב דופק בחוזקה ובנפש דואבת על סף בית הרב שרה ניצבת: סיפרה לו שאלתה עם כל דקדוקיה, עתה תחיל דומם תישא אליו עיניה, וכאיל תערוג על אפיקי מים כן תערוג לדבריו בכיליון עיניים. * אז נשמע קול דובר - קול המורה הוראה: חמץ! חמץ האוכל, חמץ הכלים, אסור באכילה, אסור בהנאה, אסור גם למכור אותו לערלים.

האישה פחדה לשוב הביתה. ואז, במקום לתת למשפחה הענייה מזון ממחסני הקהילה, שלח הרב שוטרים כדי לעצור את הבעל, לבל יפגע באישה המסכנה:

ציווה וישלחו שני מלאכי השרת לשום את אליפלט בחצר המטרה;

אבל אחרי החג הפליא הבעל את מכותיו באשתו, ולא ארכו הימים עד שנתן לה גט:

לשווא עצרו, לשווא קנסו את אליפלט - שרה האומללה מידו לא תימלט. כי שטמה ובליבו הדבר שמר ובצאתו חופשי כוס יין חייליו גבר ואליפלט פקד את שרה כאשר אמר, ויעש אליפלט לשרה כאשר דבר. מעם הפסח ההוא לא חדלו שמה מצות ומרורים ותשואות מלחמה, מכות ומהלומות ומבוכות ומהומות, ושלום הבית היה שמיר ושית. ובאחרונה נתן לה ספר כריתות וישלחה מביתו לצמיתות.

בתשעה באב ביכתה האישה את חורבן ביתה:

אל אלוהי אבי, אשקא דריספק חריב בתר ושני גרעיני שעורים החריבו נווי.

יל"ג איננו נטפל למקרה בודד, ואיננו מסכים להנחה שמדובר כאן במקרה יוצא דופן, קיצוני. לדעתו יש כאן אות למצבם של היהודים, הנתונים ב'כבלי שווא, מוסר הבלים', הם נתונים לעבדות הנובעת מבפנים:

עבדים היינו... ומה אנחנו עתה? האם לא נרד שנה שנה מטה מטה? האם לא עד היום אוסרנו בכבלים? המה חבלי השווא, מוסר הבלים? זרים לא ירדפונו - אך מנו נוגשינו, ידינו לא אסורות - בברזל נפשנו; על כן לחם עוני נאכל כל ימות השנה ובעבדותנו נאבד - ואנחנו קורין: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין!"

גם בפואמות ה'ריאליסטיות' האחרות של יל"ג הוא מעלה את קהות הרגש של הרבנים, את העדפת האות המתה של ספרי ההלכה על צורכי החיים. ב'קוצו של יוד' הוא מתאר כיצד אובדת משפחה בגלל יו"ד מוטלת בספק, בגלל חומרה מיותרת של רב חסר לב. בפואמה 'שני יוסף בן שמעון' הוא מבקר לא רק את הרבנים, אלא גם את פרנסי הקהילות, וב'שומרת יבם' (הלכה לפיה חייבת אלמנה שלא ילדה לבעלה המת להינשא לאחיו, ואם אינה רוצה בו, היא חייבת לעבור תהליך משפיל של 'חליצת נעל', ואם האח עדיין קטין, היא חייבת להמתין עד שיגדל. חוק זה תקף גם ברבנות של ימינו) - הוא מבקר את עצם ההלכה ואת שחיתותם של הרבנים מטעם הממשלה.

תפיסתו של יל"ג את מהות הקיום היהודי היתה לאומית ביסודה, בניגוד לתפיסה הדתית של ההשכלה הגרמנית. הוא ראה את העם היהודי במסגרת של אוטונומיה תרבותית (בכך הקדים את ה"בונד" ואת האוטונומיזם מיסודו של שמעון דובנוב), ואולי גם אוטונומיה טריטוריאלית, כאחד מעמיה הרבים של האימפריה הרוסית. להגשמתה של תפיסתו היה צורך דחוף בתיקונים בדת, שגרמה ליהודים להתבדל מכל העמים ולחיות בתוכם כזרים, כ"מיעוט לאומי".נדרשו שינויים מרחיקי לכת באורחות החיים של העם היהודי, בעיסוקיו, בלשונות שבפיו, ובעיקר בחינוך הילדים. בכל אלה סלל יל"ג את דרכה של התנועה הלאומית, הציונות, שניצניה כבר נראו בארץ באותם ימים.

ההשכלה של מזרח אירופה, במיוחד זו שיל"ג נתן לה ביטוי רחב בשירתו, הייתה נקודת מפנה עיקרית בתולדות העם היהודי בזמן החדש, צומת לכל התנועות הפועלות בו כיום, שכן היא הייתה זו שעיצבה את דמותה של היהדות כמהות פלורליסטית. הרעיון האוטונומי של ההשכלה אומץ בידי התנועות הסוציאליסטיות היהודיות, רעיון ה"הבראה הלאומית" בדרך של עיסוק בעבודות יצרניות היה לאבן פינה בהגות הציונית, כמו גם רעיון תחייתה של השפה העברית. התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית הגשימו את תביעת ההשכלה לתיקונים בדת. ההתבוללות היהודית, שעיקרה במעורבותם של יהודים בחברה הלא יהודית שבארצות מושבם, אבל ללא ויתור על הזהות היהודית, כפי שהיא מוכרת לנו היום בארצות הברית ובארצות אחרות, היא הגשמה מלאה של החזון המשכילי. אפילו האורתודוקסיה היהודית נוצרה כתגובה חרדית לתנועת ההשכלה, ולא הייתה קיימת כלל לפני כן.

מזה שנים רבות רווחת הדעה שאין ליל"ג ולספרות ההשכלה מה לומר לנו היום. נראה שיש לבדוק דעה זו מחדש.

הסברים למונחים בשיר:

• מיטת הסיבתו - נוהגים לערוך את הסדר ב'הסבה' על מיטה.
• גרגיר שעורים - נחשב לחמץ, ואסור בפסח.
• תחיל דומם - מחכה בשקט.
• אסור באכילה, אסור בהנאה, אסור גם למכור אותו לערלים - אסור להשתמש במאכלים האסורים לשום מטרה, כמו למשל להאכלת בעלי חיים, או למכור ללא-יהודים.
• מלאכי השרת - שליחים.
• חצר המטרה - בית אסורים.
• ספר כריתות - גט.
• אשקא דריספק - יתד של מרכבה, ראו לעיל.