אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
עם אחד גיוס אחד
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

קול באשה ערווה - הלכה שיקרית

מאת עו"ד גדעון רוזנבלום

הערת המערכת: את המכתב שלהלן קיבלנו, כמו רבים אחרים, באמצעות רשת האינטרנט, תוך בקשה מפורשת להמשיך ולהפיצו, וכך אנו עושים. איננו מתיימרים "לפסוק הלכות" ואנו יודעים מנסיוננו שכאשר נוצר צורך, ניתן "לכופף" כמעט כל פסק הילכתי. בשורה התחתונה, הדיון החשוב יותר צריך להתמצות לא בתוכן או בכוונה או בהיסטוריה של הלכה זו או אחרת, אלא באי-הרלוונטיות ובאי-התוקף שצריך להיות לה לנושאים צבאיים ואזרחיים. צה"ל הולך ומתחרד, לצערנו, ויש לשוב ולהבהיר ולהדגיש את אשר על כל חייל בצבא להפנים: הסמכות הקובעת לגביו היא פקודות הצבא ומפקדיו, ולא רבנים או פוסקי הלכה כלשהם.

 

לכבוד
הרב חיים דרוקמן
ראש ישיבת 'אור עציון'
"מרכז שפירא"
ת.ד. 92, מיקוד 79411

רב נכבד,

הנדון: "קול באישה - ערווה" - היא הלכה שיקרית

ביוני 2010 קראת לצאן מרעיתך המשרת בצה"ל, לסרב פקודה לפנות יהודי מביתו. חיפשתי ולא מצאתי כי הסירוב מסתמך על הוראה שבדאורייתא, לא במשנה, אף לא בתלמוד הירושלמי ולא בתלמוד הבבלי. לא ב'ראשונים' ולא ב'אחרונים' פוליטיקה - מצאתי כאן. הלכה - אַין.

בספטמבר 2011 הבעת 'זעזוע' נרגש מהדחתם של ארבעה צוערים בקורס קצינים, שסירבו להאזין לשירת חיילות, יצאו בהפגנתיות מאולם אירועים צה"לי וסירבו למלא פקודה לחזור לאולם. תגובתך הרגשנית היתה: "זה ממש לא יאומן. זה נשמע הזוי. טירוף מערכות כללי. אין מלים בפי. זו שערוריה".

אתם, המלמדים הדתיים המרביצים תורה, סבורים כי ניכסתם את המקורות העתיקים של התרבות היהודית. אולם, לא כן הדבר. אפילו לחילוני, המחלל את המצוות להכעיס, כמוני, יש קניין במקורות התרבות היהודית, ממש כלך. לכן, אל-נא תכעס למקרא הדברים הבאים:

הפליאה אותי השאלה, מדוע זה יהודים הטילו על עצמם, מרצון, לתוך סד של חוקים מחמירים שלא באו אלא להקשות על חייהם, כגון ההלכה "קול באשה ערווה". פליאה בעיני, מדוע רב חשוב בתקופת התלמוד, אדם מן הישוב, קם יום אחד והכריז, כי אינו רוצה לשמוע שירת אשה, לא בפרהסיה ואפילו לא בביתו פנימה?

ידוע לנו, כי בתקופה בה נקבעה 'ההלכה', בסוף המאה ה-3 לספירה, היהודים חיו בארץ בישראל ובגולת בבל חיים אגרריים, וניהלו אורח חיים בריאים ושלווים, יחסית, ללא דיכוי למרות שחיו תחת שלטון זר. מדוע, איפוא, אותו רב מצא לנכון להקשות על עצמו ועל סביבתו בהלכה כה מחמירה שאסור לשמוע שירת נשים. שהרי, כאשר נזירות זו, כאשר אינה נעשית בצניעות, כראוי לה, בביתו של אדם פנימה, אלא במופגן, היא כופה עצמה על הבריות ופוגעת במרקם החברתי של אנשים שלא קיבלו על עצמם את הנזירות.

חיפשתי ומצאתי כי ההלכה שאתה מורה לתלמידך, ואתה 'מזועזע' כאשר אין שומרים עליה, אינה כלל מיצווה המוזכרת בתורה, אף לא מוזכרת בגמרא. "ההלכה" שאתה כה דבק בה, היא פרי פרשנותם של חכמים יהודים גלותיים שחיו בשלהי ימי הביניים, בחברה יהודית מעונה, מוחרמת ומוקצית בידי נוצרים אנטישמים. חברה מדוכאת שהטילה על עצמה איסורים ונאלצה להתכנס בתוככי עצמה.

מופלא בעיני, מדוע אתה וחבריך ייבאתם את הפרשנות הגלותית הזו לארצנו. לא רק שהיא נוגדת לחלוטין, את הנאמר בתלמוד. היא נוגדת אורח חיים של יהודים הבריאים בנפשם, וחיים חיי חופש במדינתם שלהם, ללא שלטון זר, המדכא תרבות.

האם קיימו בארץ ישראל את הלכה "קול באשה ערווה", טרם קום המדינה? צעיר הייתי וגם זקנתי ואני זוכר היטב כי בשלהי שנות הארבעים, צעירי בני עקיבא העליזים היו מרקדים ושרים, הבנים והבנות יחדיו. הם לא הכירו הלכה משונה זו. אילו היית בא אליהם, רב נכבד, והיית מעיר את תשומת לבם כי אסור על נערים ונערות כי לרקוד יחדיו, וכי ההלכה'קול באשה ערווה'חלה עליהם, היו מסתכלים עליך בתדהמה, כאילו הופעת מאחת מחצרות 'נטורי-קרתא', כ'הילל בן שחר' שנפל משמיים. כלום אז, לפני ששים שנה, האנשים הדתיים לא הכירו את 'ההלכה' שלך כפי שאתה מטיף לה היום?

בדומה לכך, היו מתייחסים אליך דתיים חובשי הכיפות, בשנות החמישים, שישבו יחדיו, גברים ונשים, רחמנא ליצלן, באולמות התיאטרון והתענגו, בשקיקה, על קול שירתן הערב של בנות משפחת מילבסקי. כלום בורים היו? שמא, עמי ארצות? האם הקיבוצים הדתיים 'טירת צבי', 'קבוצת יבנה' קיבוץ סעד' קידשו את ההלכה?

כיצד נקבעה ההלכה "קול באשה ערווה"?

רבים טועים לחשוב, כי הלכות המובאות בתלמוד, הן פרי הגותם העמוקה של פילוסופים שדנו בעניינים תיאורטיים שברומו של עולם. לא כן הדבר. התלמוד הוא מעין אספקלריה, המגלה כיצד חכמים יהודים פתרו, בחכמה, סוגיות של חיי היום-יום, בדרך שבאה להקל את מצוקותיה של הקהילה ולא להכביד עליה. כך נולדה ההלכה "קול באשה ערווה".

בבבל של המאה השלישית לספירה, נתכנסו באחת הישיבות של בבל, ארבעה מגדולי ישראל. יש לשער כי הכירו איש את רעהו, כי חיו באותה תקופה. הטרידה אותם סוגיה זו: התפילה החשובה ביותר ביהדות, זו שמוצנעת במזוזות ובתפילין של ראש, היא תפילת"שמע ישראל ה' אלוהיך ה' אחד"-לא נאמרת בכובד ראש הראוי, כפי שהתורה מצווה.

הם סברו, כי כאשר התפילה נאמרת, בוקר וערב, בביתו של יהודי, עומדים לו לרועץ, פיתויים יום-יומיים שמעמידים לו בני הבית, שלא במזיד, העלולים להוציא אותו מהריכוז באמירת תפילה קדושה זו. הם בקשו למנוע זאת. (תלמוד בבלי, מסכת ברכות כ"ד)

יש לשער, כי כל אחד מהחכמים תינה, לפי תומו, את כאבו על כך שבנות המשפחה, ואולי בנות או נשים זרות שבביתו, שבקירבתן אמר את תפילת 'שמע', הוציאו אותו מהריכוז במהלך התפילה. לא היה זה כדי לשמור על כבודן של בנות ישראל, אלא למטרת אמירת התפילה, כיאות.

רבי יצחק הנפח, חכם נערץ, התלונן כי כאשר היה מיסב את מבטו, תוך כדי אמירת התפילה, ראה "אשה" - הבת או חברתה, כשחלק מגופה גלוי והדבר הוציא אותו, כליל, מהריכוז.

רבי ששת חיזק את דבריו ואמר שדעתו מוסחת מהתפילה אפילו למראה אצבעה של נקבה, אלא אם זו אצבעה של אשתו (לחז"ל היה חוש הומור מפותח). הוא הוסיף ואמר: כך הדבר, אף כאשר שערה של האשה אינו אסוף אלא מפוזר 'כעדר של עיזים' (הדימויים החקלאיים נהדרים כי היתה זו חברה חקלאית).

הצטרף לדעתו רב חסדא ואמר כי שוק גלוי של נערה, מבלבל את דעתו במהלך תפילת 'שמע'.

בא רב שמואל, גדול החכמים מבין הארבעה וטען: אפילו קולה של אשה,(והוסיף בהומור: 'כאשר היא יפה'),מסיח את דעתו מאמירת 'שמע.לזה קרא:"קול באשה - ערווה".הוא לא התייחס,מעולם,לשירת אשה.הדברים היו כה פשוטים וברורים, עד כי לא דרשו פרשנות. שמואל לא יכול היה להעלות על דעתו, כיצד רבנים ישבשו את דבריו לחלוטין ויוציאו אותם מהקשרם, כעבור אלף שנות גלות.

זאת יש לדעת: הדברים הללו נאמרו בשנים 310-280 לספירה. לא תמצא בשום מקום אחר בתלמוד, כי הכלל של ר' שמואל, "קול באשה ערווה" -הורחב לשירת נשים, הנשמעת שלא במעמד תפילת 'שמע'. אף לא מפי חכמים בתקופת "הסבוראים". הללו הם חכמי ישראל שבאו בעקבות האמוראים. אף לא בתקופת "הגאונים", שבאו בעקבות הסבוראים.

לאחר אלף שנים, החלו ממסעות הצלב. אותן שנים, שלהי ימי-הביניים היו ויהודי אירופה כאשכנז, צרפת, ספרד, ופורטוגל, סבלו רדיפות נוראות, טבח, טביעה, שריפה, עינויים, הרג ואונס במשך מאות בשנים. ככל שהחמיר מצבם ובידודם, כן החמירה פרשנותם הרבנים. היהודים שמתו על קידוש השם, תפילת 'שמע' היתה על לשונם.

משהרבנים המיוסרים של המאה ה-11 ואילך, הלכו שבי אחר ההלכה של ר' שמואל "קול באשה - ערווה", ריבעו את המעגל ונתנו להלכה המקורית פרשנות מוזרה והרחיבו אותה אל מעבר לגבולותיה. פרשנות רחבה וחמורה לאין שיעור מזו שבתלמוד.

הם פרצו את ההגבלה של ר' שמואל שהתייחסה לאמירת תפילת 'שמע' בנוכחות אשה והרחיבו אותה לאיסור כללי לשמיעת זימרת אשה, במהלך כל אורחות החיים. מדוע זה התייחסו ל'שירת' נשים כאשר ר' שמואל התייחס ל'קול' אשה, בלבד? מהסיבה הפרקטית: כיוון שידעו כי גזירה להתנזר משיחה עם נשים, הינו איסור שאי-אפשר לעמוד בו, שהרי היה משבש את חיי היום-יום עד לבלי הכר, הלכו ופירשו את דבריו של ר' שמואל, כאילו נתכוון מלכתחילה ל'שירת' אשה בלבד ולא לקולה ב'דיבור'. כך הם עיוותו, במודע, את ההלכה של ר' שמואל.

בשיטה נלוזה זו, הרבנים הפכו חיים של פחד מפני הקלגס החיצוני, לחיי סגפנות אומללה, פנימה.

העליה השנייה לארץ

כאשר יהודי הגולה עלו ויישבו את ארץ ישראל בשלהי המאה ה-19, הם הסירו מעליהם את המוסרות ואת התסביכים של יהודי הגולה. החיים בארץ התנהלו, במשך 100 שנים ויותר, החל מתקופת הבילויים, למישרין, עד שלפני 15שנה לערך נפל דבר בישראל: הצעירים, חובשי הכיפות, יוצאי 'בני עקיבא', שינו את לבושם הרגיל, כדי להבדיל עצמם מהכלל. הם לא הלכו בעקבות הוריהם: ציציות פרצו, במופגן, מחוץ לחולצה, כיפה תלוייה בשובבות על הרכה. בלבוש הבנות, יוצאות תנועת 'בני עקיבא', כמעט ולא תבחין היום בהבדל בינן לבין בנות ממאה שערים. אף בחרו במקומות מגורים מובדלים מהחילונים, תופעה שלא היתה אופיינית עד כה, אלא אצל החרדים, בלבד. לא בכדי הם נושאים את הכינוי "חרד"לים" קרי, 'חרדים-לאומיים'.

הרבנים המיוסרים התעלמו מהכתוב בתנ"ך

אותם רבנים מיוסרים', כאז כן היום, לא למדו מעולם תנ"ך ב"חֵידר". כך הדבר אף היום. בישיבות הם לומדים רק את אותם פסוקים בתנ"ך, שהמשנה או התלמוד מתייחסים אליהם. התוצאה: תלמיד חילוני שסיים בית הספר יסודי, יודע תנ"ך עשרת מונים טוב יותר מתלמיד ישיבה וותיק. טוב יותר אפילו מרבו.

לכן, אותם רבנים של שלהי ימי הביניים, לא היו מודעים, כלל, לאיזכור של זימרת האשה בתנ"ך. לו היו יודעים, לא היו משבשים את ההלכה של ר' שמואל:

א. "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם ... אָנֹכִי, לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה, אֲזַמֵּר, לַה' אֱלֹהֵי ישְׂרָאֵל". (שופטים, פרק ה') "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה, עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר; קוּם בָּרָק וּשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ, בֶּן- אֲבִינֹעַם. אָז יְרַד שָׂרִיד, לְאַדִּירִים עָם; יְהוָה, יְרַד-לִי בַּגִּבּוֹרִים. (שם)

ב. "וַיְהִי בְּבוֹאָם, בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי, וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל-עָרֵי ישְׂרָאֵל לשור (לָשִׁיר) וְהַמְּחֹלוֹת, לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה, וּבְשָׁלִשִׁים.וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (שמואל א' י"ח)

ג. "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לה'... כִּי גָּאָה גָאֹה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות ט"ו)

ד. "בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם... אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת?!..."(שמואל ב' י"ט)

ה. "כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת, עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם, שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת" (קוהלת ב')

ו. "מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה, וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָים" (עזרא ב') ("לפי שהיו עולים בשמחה מבבל לא"י, היו צריכים למשוררים ומשוררות, כדי שיהיו מטיילות בהם ברוב שמחתם" (רש"י). "משוררים ומשוררות" - זכרים ונקבות לשורר בדרך כי עלו בשמחה ובטיול' ('מצודת דוד').)

ז. וְלָהֶם מְשֹׁרֲרִים וּמְשֹׁרֲרוֹת מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה". (נחמיה ז')

ח. "כָּל אֵלֶּה בָּנִים לְהֵימָן חֹזֵה הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי הָאֱלֹהִים לְהָרִים קָרֶן, וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים לְהֵימָן בָנִים אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבָנוֹת שָׁלוֹשׁ. כָּל אֵלֶּה עַל יְדֵי אֲבִיהֶם בַּשִּׁיר בֵּית ה' בִּמְצִלְתַּיִם נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת לַעֲבֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ אָסָף וִידוּתוּן וְהֵימָן" (דברי הימים א' כ"ה)

ט. "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה! הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ; כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" (שיר השירים)

הדעה המתונה שאינה כופה את ההלכה על הציבור:

* הארגון "נאמני תורה ועבודה" פנה אל הרב רפי פרץ בבקשה כי יפסוק כי הכלל יחול רק במקרה של 'חשש לפריצות' ולא בטקס צבאי פשוט. אנשיו חששו לפגיעה ב"צבא העם" (שם).

* קצין דתי בכיר אמר: "מדובר בהקצנה בציבור הדתי. קבוצה של רבנים החליטו לעוות את ההלכה". "הם מבקשים לכפות את דעתם על הצבא"

* הרב יובל שרלו, ראש ישיבת הסדר, אמר: "לא להפוך את הצבא לחצרות".

* "הקביעה כי כל פסיקה של רבו של החייל מחייבת את הצבא, אינו נכון מבחינה הלכתית" (חדשות 'וואלה', 14.9.2011)

* אלוף (מיל') אלעזר שטרן, איש דתי החובש כיפה: "טוב יעשו הרבנים אם יאמרו שעל שירת נשים לא מסרבים פקודה".

* הרב הנערץ שלמה אבינר, בתשובה לשאלה השיב, כי אין רשות לחייל לעזוב טקס צבאי אפילו מזמרות בו נשים (אתר 'כיפה', 18.11.2010) .ניתן לא להקשיב לשירה. "גם הרבים הראשיים לישראל נוכחים בטקסים מהסוג הזה", הוא פסק.

* הרב דוד ביגמן, ראש ישיבת 'מעלה גלבוע' לשעבר: "שירה תמימה - אין בה איסור כלל". הכלל 'קול באשה ערווה, חל בלבד על שירה שנועדה לגירוי מיני, לשירת עגבים (אתר 'קולך', 8.9.2011).

האשם, איפוא, אינו מוטל על הבחורים הנהדרים האלה. האשם הוא בכם, המורים, הרבנים, המקנים לכל תג פירוש מחמיר ומייסר, ללא כל ענווה.

רצונכם, הרב דרוקמן, באיסורים מוזרים - עשו זאת כאוות נפשכם בד' אמותיכם.

אל תשתפו אותנו באיסורים ואל לכם לקעקע את מוסדותיו החברתיים של צה"ל.

בכבוד רב

עו"ד גדעון רוזנבלום

העתקים: לחברי לדעה. אנא, העבירו לחבריכם.
רב-אלוף בני גנץ, הרמטכ"ל,
אלוף אורנה ברביבאי, ראש אכ"א,
תת-אלוף רפי פרץ, הרב הראשי לצה"ל


אוקטובר 2011



חברים ב- עוצב על ידי