אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

אלוהים ואני

מאת הנרי כהן

הקדמת המערכת: מדי פעם מפרסם אתר 'חופש' מאמרים שאינם תואמים באופן מלא את תפיסת העולם שלנו, מתוך רצון לתת במה לבעלי דעות נוספות, תוך ציון העובדה שבכך מדובר. המאמר המצורף הוא אחד מאלה, אך עם זאת הוא מעלה מספר נקודות מעניינות הקשורות לנושאים בהם אנו דנים.

 

פתח דבר

כיהודי שנולד למשפחה יהודית, תמיד גדלתי בסביבת אלוהים. יחד עם זאת, עוד בילדותי הטרידו אותי מספר שאלות מביכות בנושא 'אלוהים' שלא שאלתי את אבי שומר המסורת ולא את הרב בבית הכנסת, אולם הגיתי בהם מאז ועד היום. מחד יראתי מאלוהים, כי זה מה שירשתי מהורי ומהסביבה הקרובה, ומאידך אהבתי אותו והרגשתי מאוד קרוב אליו. בית הספר הצרפתי הקתולי ביפו, שם סיימתי את לימודי התיכוניים, לא הוסיף לי מאומה בנושא, והשאלות נשארו בלתי פתורות. ככל שהתבגרתי, סיפורי התנ"ך והאכזריות שבסיפורים, מיציאת מצריים, דרך המכות שהורעפו על המצרים, כולל חיסול הבכורות וכלה בחיסול אותם יהודים בלתי ממושמעים כקורח ועדתו ועוד רבים אחרים, גרמו לי לתסכול רב ביחס לאלוהים. בשלב מסוים עברתי עם משפחתי (אשתי וילדתי) לקיבוץ אשר היה מבוסס על ציונות שהייתה ביחס לדת אתאיזם מוחלט, ושוב הריחוק מאלוהים עדיין פעם בקרבי, ולאחר עזיבתנו את הקיבוץ וחזרה לחילוניות המעשית בעיר (עשר שנים מאוחר יותר), החלטתי להעמיק את החיפוש אחר אלוהים והפכתי לחרדי אורתודוקסי, תהליך שנמשך כשבע שנים. לאחר קיום מצוות כמעט ללא דופי ובאדיקות, הבנתי כי את האלוהים שאני מרגיש ומחפש לא ניתן למצוא בדרך זו, משום שהיהדות איננה דנה במהותו של אלוהים. אולם לא ויתרתי, המשכתי לחפש ולחפור בעמקי מוחי ונשמתי עד לפני זמן לא רב, עד אשר סוף סוף נגלתה לי התזה שהתפתחה אצלי למימד של ראייה, הבנה ויישום ההתקרבות לאלוהים. חיפוש של למעלה מחמישים שנה הגיע לקיצו והיום אני סוף כל סוף יכול לשתף את מחשבותי ורגשותי בנושא.

כל המסקנות אשר הגעתי אליהן עוררו אותי לנבור ולקרוא מה נכתב ומה נאמר בנושאים שבהם עסקתי. מסתבר כי מה שחשבתי כמקורי שלי, לא ממש מקורי, והדברים מובאים בצורות שונות כבר אלפי שנים ועד היום. יחד עם זאת, אני מאושר שהגילויים שנגלו לי - נגלו למספר רב של הוגי דעות,פילוסופים, מיסטיקנים, פיזיקאים, מתמטיקאים ועוד.

בתקציר זה אני מתכוון לחשוף את התיאוריה שלי ולהביא דברי עידוד וציטוטים ממקורות שונים, לחיזוק ולביסוס דברי. הסיבה היחידה שאני חושף את רעיונותי היא: זה עזר לי להיות אדם טוב יותר, רגוע יותר ושקול יותר, ואני תקווה כי אצליח בדרך זו לגרום לעוד מספר אנשים להרגיש כמוני.

חופש

מבוא - אמונה באלוהים

בעולם קיימים מספר רב של בני אדם, ולצורך העניין אבקש לחלק את האנשים לשני סוגים:

  1. אנשים אשר מאמינים באלוהים.
  2. אנשים אשר אינם מאמינים באלוהים.

אמונה באלוהים

בני אדם המאמינים באלוהים, קיבלו את אמונתם בירושה מהוריהם, מסביבתם הטבעית או פיתחו גישות ורעיונות שונים, או שהם חוו התגלות, או פשוט מבינים שמעל לאדם ולאני העצמי קיים כוח גדול יותר, נעלה וחזק יותר מהם. אני מתייחס לאמונה באלוהים כחוש נוסף, כרגש של האדם שלא ניתן להצביע עליו, כמו החוש או הרגש לאהוב, ליהנות ממוסיקה טובה או מאמנויות בכלל, ומהמון דברים ומצבים שמיותר יהיה להזכירם כאן. האמונה באלוהים הינו חוש, לטעמי, שירשנו בגנים, וקיימים בני אדם שחוש זה מפותח אצלם יותר, ואצל חלק אחר הוא מפותח פחות או רדום. כפי שכתב הסופר מתתיהו תימור במאה העשרים: "יש צורך בפיתוח חוש נוסף, אלוהי, שרק הוא ראוי ומסוגל להשיג ולממש את האמת, הנצח, והמוחלט המושלם." עד כאן לשונו.

בני אדם שלא מאמינים באלוהים

קיימים בני אדם אמיצים מאוד, שאינם זקוקים לאלוהים. הם מוצאים את כל עוצמתם בישותם, נפשית-פסיכולוגית הם אינם זקוקים לשום כוח חזק מהם שיסייע בידם בעתות משבר. רוחם ונפשם חזקות דיין לשרוד את החיים, כאן ועכשיו ללא חיפוש מיותר אחר אלוהים שלדידם איננו קיים. כפי שכבר ציינתי לעיל, מאחר שזה חוש, אצלם חוש זה רדום וניתן לעוררו על ידי גירוי של הדמיון וכפי שאמר המשורר האנגלי ג'ון קיטס (1795-1821): "מה שנראה יפה לדמיון חייב להיות אמת." יש מקום להביא גם את דברי הצופי ההודי שאה ואלי אולה מדלהי (1703-1762): "אין אדם יכול לפתח את מלא הפוטנציאל שלו בלא אלוהים."

אגב, רב הדמיון בין המאמינים באלוהים לבין הלא-מאמינים באלוהים, במובן זה שאלה המאמינים, מאמינים באלוהים שהם מעולם לא ראו ולא שמעו, והלא-מאמינים, אינם מאמינים באלוהים שהם מעולם לא ראו ולא שמעו. אם כן מה ההבדל? ובכן, כפי שציינתי, זה עניין של חוש מפותח יותר באמונת אלוהים, או בלתי מפותח. כפי שהיטיב להגיד פלוטינוס (205-270): "אלוהים הוא הכול ולא כלום, אין הוא יכול להיות אחד מן הדברים הקיימים ואף על פי כן הוא הכול. הוא אינו עצם זר כי אם האני הטוב ביותר שלנו, הוא בא לא על ידי ידע ולא על ידי תבונה המגלה את היצורים האינטלקטואלים, כי אם בנוכחות העולה על כל ידע."

חופש

הדתות המונותיאיסטיות

הדתות המונותיאיסטיות, דהיינו, היהדות, הנצרות והאיסלאם, האמונות על העבודה לאל אחד, מתקשרות לאלוהים באמצעות הוראות הדת.

יהדות:

הדרך להתקשרות ולהתחברות עם אלוהים נעשית על ידי קיום המצוות הלקוחות מהתורה (חמישה חומשי תורה) ובתפילות. די בקיום המצוות ובתפילה כדי להתחבר, להתקשר ולקבל את נוכחותו. התורה שעל פי המסורת קיימת מקדמת דנא "תקופת האלוהים", דהיינו מאז ומעולם, ונתבשרנו עליה על ידי משה נביא הנביאים.

נצרות:

הדרך להתחבר לאלוהות קצת יותר אישית ומורכבת יותר, אולם בסיכומו של דבר, מתבצעת הלכה למעשה בתפילות לישו, למריה, ולקדושים הנוצריים, ובקיום מצוות הדת. האמונה הנוצרית מבדילה בין ישו - הישות שהייתה קיימת מאז ומעולם,  לבין דמותו הבאה לידי ביטוי על ידי ישו האיש, ופותחה על ידי פאולוס הקדוש.

האיסלאם:

הדרך להתקשרות לאלוהים נעשית על ידי תפילות וקריאה בקוראן וקיום מצוות הדת. על ידי קריאה בקוראן נפתחים חדרי הנפש והדרך להתחבר לאלוהים. הקוראן על פי האמונה קיים מאז ומעולם, ונתגלה ונכתב על ידי הנביא מוחמד.

 

את התפיסה האלוהית ניתן לחלק בכל הדתות לשלוש תפיסות עיקריות שיובאו להלן (לאו דווקא בדתות המונותיאיסטיות, כי אם בכל הדתות והאמונות).

 

אלוהי הפילוסופים

התפיסה הפילוסופית העתיקה והמוכרת לנו של אלוהים החלה בפילוסופים כאפלטון ואריסטו. אריסטו (384-322 לפנה"ס) הגדיר את אלוהים "הבורא שאינו נברא". אלוהי אריסטו הוא יצור טהור, נצחי, נייח ורוחני. מאחר שהחומר פגום ובן תמותה, אין חומר באלוהים או בדרגים הגבוהים של הקיום. הבורא שאינו נברא גורם לכל התנועה והפעילות ביקום, כיוון שלכל תנועה חייבת להיות סיבה שאפשר לייחס אותה למקור יחיד. הוא מפעיל את העולם בתהליך של משיכה, שכן כל הברואים נמשכים אל הבריאה עצמה. עד כאן דברי אריסטו. אגב, תיאוריה זו אומצה על ידי הפיסיקאי ניוטון שאותו אזכיר בהמשך. הפילוסופיה ביהדות הושפעה רבות מאריסטו ומהפלספה האיסלאמית. מספר חכמי דת כמו הרב בחיי מחבר "חובות הלבבות", הרמב"ם, רבי סעדיה גאון ועוד, הקפידו לציין שאלוהים אינו נתפס מעיקרו ואינו נגיש להגיונו של בן-אנוש. הם הוכיחו את קיומו באמצעות הטיעונים של אריסטו ושל אבן סינא, אך הטענה היא שאלוהים נשאר בלתי נתפס ובלתי ניתן לתיאור בגין פשטותו המוחלטת (מלשון 'מופשט'). יחד עם זאת, ניתן לראותו באמצעות בריאתו ויצירתו בטבע והתבוננות ביצירה. אריגנה יוהנס סקוט (815-877) סבר: "למעשה אלוהים הוא 'לא-כלום'. אבל אם אלוהים הוא 'לא-כלום', הוא גם הכול, משום 'קיום העל' שלו, משמע שרק אלוהים קיים קיום אמיתי, הוא תמצית הכול." אריגנה, שהיה נוצרי, מצא בפרדוקס שאלוהים הוא גם הכול וגם לא כלום, שניתן לראות את המציאות האלוהית אך ורק על ידי התבוננות בבריאותיו, ויצירתו. הסברה של אבן סינא (באיסלאם) והפילוסופים הנוצרים והיהודים, הייתה כי את האלוהות ניתן לראות באמצעות בריאתו, בדרך יצירת הטבע והתבוננות ביצירה. היו פילוסופים יהודים רציונליסטים יותר כלוי בן גרשון (1288-1344) מצרפת, שהכחיש שאלוהים יודע עניינים גשמיים יומיים. האלוהים שלו היה האלוהים של הפילוסופים, לא אלוהי התנ"ך. גם פילוסופים אתאיסטים הלכו שבי אחרי הרעיון של אלוהים במחצית השנייה של המאה ה-20. בספרו "הוויה וזמן" כתב מרטין היידגר (1889-1976): "מאחר שההוויה היא 'אחרת לגמרי' למעשה היא אין-סוף-לא-דבר, לא חפץ ולא ישות מסוימת."

לסיכום ובקיצור רב, במגמה הפילוסופית של אפלטון, אריסטו, אבן סינא, הרמב"ם, אריגנה, לוי בן גרשון ועוד רבים אחרים, ניתן לנתח ולהוכיח את קיומו של אלוהים בדרך ההיגיון והשכל, בעיקר על ידי ניתוח פילוסופי או בהתבוננות ביצירה שלו.

חופש

אלוהי המיסטיקנים

המיסטיקה בדתות השונות הפכה את אלוהים מ'אלוהים אישי' למשהו נסתר, סודי, מסתורי. למשל, האלוהים העברי השבטי הפך במיסטיקה היהודית לארבע אותיות "יהוה" שהן קדושות, נסתרות עד כדי שאסור לומר את חיבורם ("שם השם") במפורש. אגב, אלוהי המיסטיקנים היהודי הוא נושא מפותח ביותר והמיסטיקה היהודית נשמרת בתוקף רב עד היום. המיסטיקן נדרש להגיע לכס האלוהים באמצעות הנפש. רבי האי גאון (939-1038) סבר כי הפרד"ס, דהיינו, 'פשט, רמז, דרש וסוד', זו העלייה המיסטית של הנפש אל "היכלות השמיים של ארמון האלוהים". המיסטיקה נעשית בידי אותו חלק של המוח שיוצר מראות - יש הקוראים לו דמיון - ולא באמצעות היכולת הלוגית השכלית יותר. קרן ארמסטרונג ('ההיסטוריה של אלוהים') כתבה: "פעולות מסוימות, גופניות או נפשיות, מניבות את החיזיון הסופי." רבי אלעזר מוורמייזא (1200 בערך) כתב בחיבורו המיסטי על אלוהים: "הכול קיים בך ואתה קיים בכול, אתה ממלא את הכול וחובק את הכול, כשנברא הכול, היית בכול, בטרם כל יצור נברא, אתה היית בכול." (כפי תפילת שחרית: אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא וכו').

עליית המיסטיקה היהודית, שהחלה במאה ה-10 אחרי הספירה, תפסה תאוצה ועלתה מדרגה במאה ה-13, עם חיבורו של היהודי משה דה ליאון אשר כתב את ספר הזוהר, והמיסטיקן אברהם אבולעפיה - מיסטיקה שהגיעה לשיאה בכתביו של משה קורדובירו (1522-1570) אשר ציין: "הוא הכול, ודבר אינו קיים מחוצה לו," ובלשוני: "הריק". האר"י - רבי יצחק לוריא (1534-1572), באמצעות תלמידו חיים ויטאל (1543-1620), שהעלה בכתביו את דבריו בחיבורו "עץ-החיים", היה המיסטיקן הראשון שהעז להוציא את חוויית המיסטיקה הסודית לתפוצה רחבה, וזאת על ידי תורת הצמצום, שבירת הכלים, המוכרת כתורת הקבלה. לאלוהי הנסתר קראו "אין סוף" וציינו את עשר הספירות: כתר עליון (הריק), חוכמה, בינה, חסד, דין (או גבורה), תפארת (או רחמים), נצח, הוד, יסוד ומלכות (או שכינה). הספירות, על פי הקבלה, הן יסודו של העולם הנתפס בחושים, ומאחר שאלוהים נמצא בכל הספירות, הן קיימות ופעילות בכל מה שקיים. כפי שפירש זוהר ספר בראשית: הספירה הראשונה כתר עליון של האלוהות (הריק) - אין לו צבע ואין לו צורה. מקובלים אחרים מעדיפים לקרוא לו "אין" (הריק). את הצורה הגבוהה ביותר של אלוהות משווה המקובל ל"לא כלום" (הריק), משום שמן הנמנע להשוותה לכל דבר אחר ביקום, לפיכך כל הספירות האחרות נולדות מן הרחם של "לא כלום" (הריק).

בספרו "מסתרי הקבלה" כתב הסופר מתתיהו תימור: "האדם הוא החי היחידיבטבע המסוגל להתעורר, במודע, למציאות האלוהית הנמצאת בכול. אולם תכונה אנושית זו היאמעבר ליכולת באדם 'הממוצע': שכן המציאות האלוהית המושלמת כה נעלה בהשוואה למציאות הארצית, והאדם כה כבול לעיסוקו בלעדית באני הארצי שלו, כה 'מסומם' על ידי המציאות של החיים, שרק מקובל, הנעזר בחסד אלוהי עשוי לחוש ולהשתתף, עוד בהיותו חי עלי אדמות, באושר האלוהי של תחיית הנשמה." עד כאן לשונו. מייסטר אקהרט (1260-1328) הכריז שאלוהים הוא "אין" (הריק), זאת אומרת שהוא אשליה, כי אם שאלוהים נהנה מסוג עשיר יותר ומלא יותר של הוויה ממה שידוע לנו, פרידתו האחרונה והרמה ביותר של האדם היא פרידתו מאלוהים, למען אלוהים, זה יהיה תהליך מכאיב "מאחר שאלוהים הוא 'אין' (הריק), עלינו להיות מוכנים להיות לא-כלום כדי להתאחד עמו." עד כאן לשונו. בנצרות, המיסטיקה לא התקבלה בזרועות פתוחות כפי שביהדות. היו תורות כמו של קלווין, שהאמין שתיאור הבריאה הוא דוגמה של שפת תינוקות, שהתאימה תהליכים מורכבים ומסורתיים למנטאליות של הדיוטות, כדי שכל אדם יוכל להאמין באלוהים, ואין לקבל את הדברים כלשונם.

באיסלאם, המיסטיקה תפסה מקום קטן יותר באמונה, אולם מ"הצופים" - זרם מיסטי איסלאמי - אנו למדים מאל ג'ונייד מבגדד (900 לערך), כי המאמין המוסלמי יכול להתאחד עם אלוהים, ו"אלוהים אינו מציאות ושופט נפרדים, חיצוניים, כי אם איכשהו חלק בלתי נפרד מבסיסו של כל אדם." עד כאן לשונו.

חופש

אלוהי הפילוסופים והמיסטיקנים בתפיסת המדע, הפיסיקה והמתמטיקה

המתמטיקאי רנה דקארט (1596-1650) בגישתו הפילוסופית, האמין ביכולתו של המוח לגלות את אלוהים. הוא סבר שאין תוכנית בטבע. היקום הוא תוהו ובוהו ואין בו רמז לתכנון "נכון". הוא הגה את האימרה המפורסמת "אני חושב, משמע אני קיים." הוא סבר שאלוהים הוא ישות מושלמת. הפיסיקאי אייזק ניוטון (1642-1727) בגישתו הפילוסופית, סבר כי במעגל היקום החוקים הפיסיקליים, המשיכה וכו' לא יכלו להתקיים ללא תכנון נבון, ולדבריו: "המערכת היפיפייה הזאת של השמש, כוכבי הלכת וכוכבי השביט, יכלה לנבוע אך ורק מן התבונה והריבונות של ישות נבונה וחזקה. הוא נצחי ואין סופי וקיים בכול. לשון אחר, הוא קיים מנצח עד נצח, נוכחותו משתרעת מאין סוף ועד אין סוף." אנו מכירים את אלוהים אך ורק מהתבוננות בעולם. להשלמת דעותיו על שאלתו "מה מיקומו של אלוהים?" הוא חזר לתורת אפלטון בדבר האצלה: "מאחר שאלוהים אינסופי, הוא חייב להיות קיים בכל מקום. החלל מבטא את קיומו של אלוהים, נובע לנצח מן האלוהות, הקיימת בכול. הוא לא נוצר בכוח הרצון, אלא היה קיים כפועל יוצא הכרחי או כהמשך של ישותו הקיימת בכול. כמו כן משום שאלוהים עצמו נצחי, הוא מקרין זמן. לפיכך יכולים אנו לומר שאלוהים הנו החלל והזמן שבו אנו חיים ומתנועעים ומתקיימים (הריק)." עד כאן דבריו.

ניוטון גילה את המרחב המוחלט ויצר אלוהים מן החלל הריק. אפילו פרנסואה מארי דה וולטר (1694-1778) סבר ב"מילון הפילוסופי" שלו, שאין לדחות את האלוהים. הוא אמנם דחה את האלוהים האכזר, של האורתודוקסים הנוצרים, שאיים על האנושות באש נצחית. אך אמונתו בכוח עליון נותרה בעינה. יש לזכור כי וולטר היה אחד משורשי תנועת ההשכלה במאה ה-18.

ביהדות, רעיונות על אלוהים פילוסופי/מיסטי כמו אלוהי דקארט זיכו את שפינוזה (1632-1677) היהודי ההולנדי בחרם חמור, אולם מנגד שימש שפינוזה כאחד מגיבורי העת החדשה בתחילת המאה העשרים וכתחילת גאולה חילונית. הבעל שם טוב, ישראל בן אליעזר אמנם לא היה משכיל אך היה מיסטיקן, ובניגוד לשפינוזה המוחרם, שטען שהכול הוא באלוהים, הבעש"ט (1690-1760 לערך) סבר שהכול קיים באלוהים (אין שום הבדל) הנותן חיים וקיום. מה שנדחה על ידי הזרם היהודי אצל שפינוזה, יצר בפחות ממאה שנה את זרם החסידות של הבעל שם טוב, עם התנגדות הנמשכת עד עצם היום הזה. מייסד חב"ד הרב שניאור זלמן מלאדי - האדמו"ר הזקן (1745-1812) סבר: "מנקודת הראות של האין-סוף, יתברך שמו, כל העולמות כמוהם כאין ואפס. אין לעולם הנברא קיום מחוץ לאלוהים, כוח החיים שלו." חב"ד חלקה עם ההשכלה את הביטחון ביכולתו של המוח האנושי להגיע לאלוהים. בנו של האדמו"ר הזקן דב בר מלובביץ (1773-1827) סבר שאדם חייב לצאת מתוך עצמו, אל מעמקי עולמו הפנימי, עד שהוא מגיע למרכז של עצמו. שם הוא מגלה את אלוהים, שהוא המציאות האמיתית היחידה.

לסיכום ובקיצור רב, המיסטיקנים: האי גאון, אלעזר מוורמייזא, משה דה ליאון, משה קורדובירו, יצחק לוריא, מייסטר אקהרט, חב"ד ועוד רבים אחרים - סברו כי ניתן להוכיח את קיומו של אלוהים בחוש. יש לציין שאלוהי הפילוסופים ואלוהי המיסטיקנים זרעו אור חדש ושונה מ"האלוהים האישי".

חופש

האלוהים האישי

האלוהים האישי הוא הכי מוכר לאנושות מכל אלה שהזכרתי עד כה. אנשים מדברים על השגחה פרטית, על אלוהים בלשון "האנשה", בעל תכונות כמו נעים, מקובל, טוב, יפה, חונן, מרשיע, מעניש, מרפא, מפרנס, נותן כסף, נותן בריאות, הורג, לוקח, משנה עיתים, מוריד גשם, גורם לאסונות טבע ומה לא... אלוהים שמשגיח עלינו כל הזמן, רואה את מעשינו ופועל בהתאם (מעניש או מרווח), קובע לנו כללי מוסר בהתאם לתרבותנו ואמונותינו, ועוד. במילים אחרות: האנשה מוחלטת. אנו מתכוונים לאלוהים בדמות אדם (נבראנו בצלמו), אבל מושלם וללא דופי, בעל תכונות "האדם המושלם". מאחר שאנו פגומים, בני תמותה, יצורים חולפים, מתגלגלים ושוב נולדים או שלא, אנו זקוקים למשהו מושלם, ויחסנו אל האלוהים האישי הוא יחס לאדם המושלם, הכל-יכול, נטול מגבלות וקיים מנצח עד נצח.

גישת האלוהים האישי היוצרת קונוטציה ישירה לאדם, ויוצרת יחסי תלות בין אלוהים לאדם: ואלוהים נזקק לאדם להשלמת עולמו ולכן הוא ברא אותו. מאחר שהאדם פגום בעקבות חטא האדם הראשון, האישה המפתה הפכה למקור הטומאה בעקבות חטא הנחש, ולכן בגישה זו הדתות המונותיאיסטיות חייבות לתקן את האדם, להחזירו מדרכו הרעה ולקרבו לאלוהים, אף שלפעמים זה מצריך מספר גלגולים כדי לעלות, לתקן ולהגיע לקרבתו של אלוהים ולתפוס מקום קרוב, קרוב יותר מהמלאכים שאין להם תכונות אדם, והם רק מצווים ומכוונים לפעולות האדם ללא יכולת התקדמות - הם מוגבלים בשליחותם. כמובן שבגישה זו הצד השני הוא השטן, שהוא ההיפך מכל מה שנאמר, דהיינו הוא אמון על הרוע בהתגלמותו, ובלשון האנשה, הוא האדם הרע האולטימטיבי. השטן, או מלאך המוות, הוא זה שבאמצעותו אלוהים מעניש בעולם הזה ובעולם הבא את האדם אשר לא תיקן את דרכיו ולא חזר לדרך הנכונה. כמובן שבמלכות האלוהים האישי קיים גן עדן - המקום הטוב האולטימטיבי, והגיהנום - המקום הרע האולטימטיבי. על האלוהים האישי אין מה להוסיף, אנו מכירים אותו היטב מהדתות המונותיאיסטיות.

האלוהים האישי מלווה את האדם מאז תקופת האלים בתרבויות עתיקות: התרבות האכדית, השומרית, האשורית, הבבלית, ובתקופות מאוחרות יותר מהדתות המונותיאיסטיות, סה"כ כ-10.000 שנה בקירוב. יש לציין שלפני המאה השלישית לפנה"ס, האלוהים האישי (או הפגאני דאז) היווה את תפיסת האלים היחידה שהייתה קיימת.

 

לסיכום עד כאן

הזכרתי אנשים שמאמינים באלוהים וכאלה שלא. אני מייחס את זה לחוש אמונה באלוהים.

הצגתי את הגישות השונות והתפיסות השונות ביחס לאלוהים בשלושת הדתות הגדולות ובכל הדתות והאמונות, דהיינו, הגישה הפילוסופית, המיסטית, והאישית.

חופש

הקדמת "הריק"

עד כאן הבנת הנושא בכלליות, ולפני שאתחיל לפתח את התיאוריה שלי, יש להבין שאין די בלימוד תיאולוגי, בקריאת כתבים, ספרים ומאמרים, כדי לחוות את אלוהים. כפי שאין ללמוד מוסיקה כתיאוריה בלבד, והלא מוסיקה היא מתמטית לחלוטין, כולה חלוקה למקצבים, למספרים, סולמות וערכים מוסיקליים (תווים). לימוד שכזה לא יוליד אף צליל ערב לאוזן, הוא רק יהיה קיים בהגיון ובתיאוריה. אולם למוסיקה יש להאזין ולא רק לשמוע אותה, או לבצעה על כלי נגינה, או בשירה, כדי שנוכל להפיק ממנה את מלוא ההנאה. הנאה זו אמנם מגיעה מהשמיעה אולם מכוונת לנשמה. היא מבוצעת על ידינו, או על ידי אנשים אחרים, אך אמורה להנעים לנו את מיתרי הנשמה. אנו חווים אותה. אותו חוש, של חוויה, הוא אותו חוש שעלינו להפעיל ולפתח כדי שנוכל לקבל את ההנאה המירבית ממוסיקה טובה. כפי שכתב הסופר והפילוסוף הסיני לין יוטאנג (1885-1976): "המוסיקה הינה רגש ללא מילים." הדבר נכון גם לגבי אמונה באלוהים. לא מספיק לקרוא על אלוהים כדי להתחבר אליו, חייבים לחוות אותו, לחוש אותו, ולצורך כך קיימות שיטות רבות. ניתן לעשות זאת בתפילות, בהתבוננות, בהתבודדות, במדיטציה, ביוגה, בהאטה-יוגה, בדמיון מודרך ובדרכים רבות ומגוונות...

 

"הריק"

על פי מה שנגלה לי בעמל של חשיבה, ניתוח פנימי, והארות רבות, ובעקבות ניסיוני בחוויית היהדות ומהעולם הסובב אותי, הגעתי לתובנות הבאות בהקשר האלוהי. לתדהמתי, לאחר הגילוי שנגלה לי חשבתי שהמצאתי את הגלגל, או, לחליפין, שאני זקוק לסיוע נפשי דחוף. למזלי לאחר שביססתי את התיאוריה, התחלתי לקרוא על אלוהים, לנבור, לחפור בהסתייעות בספרות רחבה ממקורות רבים ושונים, התברר לי שלא המצאתי שום דבר חדש, ודאי לא את הגלגל, אולם שיפצתי אותו במתי מעט. אני מאושר מהעובדה שנשארתי שפוי ושמח עוד יותר שההתגלות שלי נבעה מעצמי, אולם כפי שהסופרת והתיאולוגית בת זמננו קרן ארמסטרונג ידעה לבטא בספרה "ההיסטוריה של אלוהים", אני מצטט: "נדמה שכאשר בני אדם הוגים במוחלט, יש להם רעיונות והתנסויות דומים מאוד. תחושת הנוכחות, הדבקות ויראת הקודש לנוכח מציאות - בין שהיא נקראת 'נירוונה', 'האחד', 'ברהמן' או 'אלוהים' - נראית כהלך רוח וכתפיסה טבעית, שבני אדם מחפשים אותם בלי הרף." עד כאן לשונה. אותה תפיסה טבעית נחשבת לדידי כאחד החושים הנוספים שבני אדם ניחנים בו. על פי הבנתי, אלוהים אותו אני מכנה ומגדיר כ"הריק" הנצחי והאין סופי - הוא איננו עוד יצור כי אם הכול. כל היקומים, כל העולמות, וכל היצורים - הכול נמצא וקיים בתוך אותו ריק. כאשר אני אומר "ריק" אני אינני מתכוון ל"מלא שרוקן מתוכנו", כי אם ריק אבסולוטי, ריק מוחלט, שהכול נמצא בתוכו והוא אינסופי. זה אומר שכלנו נמצאים "בתוך אלוהים" ולא אלוהים הוא שנמצא בתוכנו.

ברצוני להדגיש: "הריק" שאני קורא לו אלוהים, איננו היעדרות של ה"יש", כי אם היסוד של ההיווצרות. מיסוד זה נגרם המפץ הגדול ונבראו כל העולמות, הגלקסיות, הכוכבים וכל היסודות של החומר. בנושא המפץ, הרי היווצרות אותו גורם שתפס תאוצה וגרם למפץ שיצר את כל היסודות, כולל את המסה שמאפשרת לראות את החומר - כל זה התרחש בתוך אותו ריק מוחלט ומכוח אותו ריק. אותו מפץ שיצר את הקוסמוס היה חייב לצבור מהירות, אנרגיה ומקום, וזאת הוא צבר מהריק (לפחות זה מה שידוע לנו מהמדע עד כה). לאותו ריק אני קורא אלוהים.

לפי גישה זו, אלוהים אכן ברא ובורא את הכול, דהיינו, במובן זה שהכול נברא ונבע ממנו. כמובן שהוא לא זקוק לכלום ואנו לא כאן עבורו, אולם הכול נברא מכוחו, והכול זקוקים לו. ראה גם דברי הרמב"ם, ועוד מדבריו: "כי בלעדיו אין כלום הכול חוזר לקדמותו ומשתלב חזרה בעצמו". לצורך ההבנה, אזכיר קטע נוסף מהקבלה, על הצמצום "עץ החיים" שער א ענף ב - נכתב: "לפני הצמצום (בתחילה) היה האין-סוף ממלא כל המציאות". יש להבין בקבלת האר"י, שהוא דן בנושא רוחני מיסטי לחלוטין. זה לא שאלוהים צמצם את עצמו הלכה למעשה. כמובן שאלוהים איננו מצמצם ולא מרחיב את עצמו, הוא בלתי מוגדר ולא ניתן להגדירו, לא בדרך צמצום ולא בדרך של חסר כלשהו.

חופש

קיים קושי מסוים בין הבנת הגדרת אלוהים כ"ריק" לבין האלוהים האישי שממנו אנו מצפים לישועות. אלוהים הוא אינו ישות, הוא לא יכול להיות אישי, ופניותינו אליו הם ניסיון לשאוב מכוחו שפע אישי. אלוהים, להבנתי, לא נותן כלום, לא לוקח כלום, אינו מעניק אושר ולא עושר. לא בריאות ולא שפע בחינם. את דרישותינו ורצונותינו אנו יכולים ומקבלים בהתאם למחשבותינו. הן יוצרות אנרגיות שיוצרות "קרמה" בהתאם לכיוון חיינו. ככל שנכוון את חיינו למטרה שיצרנו ממחשבותינו, כך תהיה התוצאה.

מאחר שמה שיוצר את דרישותינו ורצונותינו היא המחשבה, כפי שנאמר: "סוף מעשה במחשבה תחילה", הקרמה שלנו וההתקדמות שלנו למטרה תיווצר בהתאם ליכולת שלנו להתחבר לאלוהים (לריק). כל אחד על פי דרכו, דתו, וכוונותיו הנפשיות הפנימיות והעמוקות ביותר. כמובן שהכול ייווצר בתוך אלוהים ומכוחו.

הכיצד?

כפי שנאמר כדי לממש את ישותו האמיתית של הפילוסוף, עליו לשחרר את גופו מכלא הגוף כדי שיוכל לעלות לעולם האלוהי. ההתחברות לאלוהים היא על ידי התרוקנות, כפי דברי אפלטון: "כמובן שהמשיכה שלנו לאלוהים היא משיכה ליוצרינו. כל חומר נמשך ליוצרו." עד כאן דבריו.

השילוב של האלוהים בגישה פילוסופית שניתן להגיע אליו בהגיון והשילוב של הגישה המיסטית שניתן להגיע אליו בחוש וברגש, מאפשר לנו להתחבר לריק על ידי התרוקנות. דהיינו יש לבטל את הגוף ולרדת לעמקי הנפש, להתרוקן גם שם למצב של ריק ואז אנו מחוברים לריק האבסולוטי דהיינו לאלוהים. יבוא מי שיאמר שזה מצב של מוות, כמובן שכאשר אין לנו גוף, לא מוח, לא מחשבה, אנו הופכים לריק ובהכרח משולבים בריק. אך אנו רוצים להגיע אליו בעודנו בחיים. לכך קיימות מספר דרכים ושיטות:

הדרך המוכרת לנו כיהודים היא בתפילות ובקיום המצוות. כאשר אדם מתפלל בכוונה עצומה, ואני לא מתכוון בתפילות הכרח, כי אם בתפילה עם כוונה עמוקה, מעומק הנשמה, הוא מבצע אוטוסוגסטיה שמכוונת אותו רק לנקודה אחת, על ידי כך הוא מתרוקן מכל היתר. אותה התרוקנות מחברת אותנו לאלוהים (לריק). צא ולמד מהיום הקדוש ביותר ביהדות, יום הכיפורים". ביום זה, אין אוכלים, אין שותים, נמצאים כל היום בבית הכנסת ומתרכזים רק בדבר אחד - בתפילות. כאשר הגוף ריק ממזון ושתייה, מדאגות כלכליות, בריקון הנפש על ידי בקשת סליחה וניקוי הנפש, ריכוז רוחני שכזה מאפשר ליהודי המאמין, להתרוקן ולהתחבר לריק. אם ביהודי המאמין עסקינן, ובכן כאשר אדם הולך לבית הכנסת ובמקום להתרכז בתפילה הוא חושב על הכול חוץ מהתפילה, דהיינו, בעיות בריאות, בעיות בבית, כסף, עבודה, בורסה ומה לא... אזי בגישה זו הוא לא ישיג את הערך המוסף שהתפילה אמורה לתרום לו. הוא לא יתרוקן, יישאר מלא, מכונס ואינטנסיבי בבעיותיו. כוסו תישאר מלאה ובכוס מלאה לא ניתן להוסיף כלום מבלי לשפוך את תוכנה. כמובן שאפשר להתייחס לבית הכנסת כמפגש חברתי, ואז תוך כדי שיח עם החברה, הכוס מתרוקנת. אולם זה איננו קשור לנושא שדן באמונה.

אותו חיבור קיים בכל הדתות המונותיאיסטיות, בין שעל ידי תפילה ובין שעל ידי קריאה בקוראן המלווה בניגון להעמקת החדירה לעמקי הנשמה. כמובן שלדתות המונותיאיסטיות אין בלעדיות על דרך ההתחברות לאלוהים. זה קיים בכל הדתות ובכל האמונות.

נגינה ושירה בכללותם, בהקשר ההתחברות, מהווים את אחד הגורמים הנלווים להתחברות: אם זה משירת הלוויים בבית המקדש, וכלה בשירת הכמרים במנזרים.

יש להבין שמאחר שאנו קיימים כל הזמן בתוך הריק, דהיינו, בתוך אלוהים, אנו מחוברים אליו באם נחוש בחיבור ואם לאו. אל לנו לחפש את הקירבה כל חיינו, כי אנחנו כל הזמן שם. יחד עם זאת, כל הטכניקות והשיטות מונהגות כיום כדי לקבל מודעות, לקבל ערך רוחני נוסף (תוסף אלוהים). על ידי העמקת המודעות וההתרוקנות נקבל שקט פנימי, שיקשור לאותו שקט אינסופי שאנו זקוקים לו כל כך, כריקון הנפש מטרדות החיים היומיומיים.

דרכים נוספת הן כל צורות המדיטציה המוכרות לנו, אם זה על ידי מנטרה, יוגה, האטה-יוגה, טאי-צ'י ועוד, כולן למטרת התרוקנות. הדרך המומלצת ביותר להתחבר לאלוהים היא על ידי התרוקנות. תהיה זו טעות לחשוב שעל ידי מדיטציה אנו מתמלאים באנרגיות חיוביות ומושכים שפע מהאור המוחלט. ההיפך הוא הנכון, על ידי המדיטציה אנו מתרוקנים, ועל ידי ריקון זה אנו מתחברים יותר לריק, וכאשר אנו ריקים, לאחר הפעולה אנו נקבל שוב אנרגיות, במקום שפינינו, כל אחד בהתאם לקרמה שלו, דהיינו על ידי מחשבותינו היוצרות עולמות עבורנו כפי שהוזכר, הזדמנויות, עצבויות, שמחות, בנוסף למכשולי היום יום.

ככל שנתרוקן יותר נוכל להזדכך יותר ותהליך זה דרוש לנו כדי שנוכל להתחדש.

באופן טבעי אנו בנויים בצורה כזו שבלילה במשך השינה אנו מנותקים מהגוף, אולם שינה עצבנית הניזונה מתת הכרה גדוש בתהפוכות ומשקעים, ובאה לידי ביטוי בחלומות בלתי נעימים, או בהתרגשות יתרה כצורת התרוקנותו - שינה זו אינה ממש תורמת את מלוא חלקה, ולפעמים אנו עלולים להתעורר עייפים יותר משהלכנו לישון. מומלץ לפני השינה להקדיש רגע להתחברות לאלוהים, ראה ביהדות "תפילה על המיטה ותיקון חצות" או תפילות ומדיטציה אצל כולם. על ידי התרוקנות לפני השינה מובטח לכם ששנתכם תהיה שקטה, נעימה, ובעיקר תזכך את הנפש היגעה.

בחיי היומיום, כל התפעלות, כל התפעמות עמוקה ולא משנה ממה היא נובעת, מאפשרות לנו להתרוקן. דוגמת נוף יפה, האזנה למוסיקה החודרת לנפש, ציור, ואמנות בכלל, קריאת ספר טוב, צפייה בסרט טוב, אופרה, בלט, תיאטרון, ובקיצור כל מה שיכול לעשות לכם טוב על הנשמה. כאשר אנו נמצאים במצב "לחוץ" (מה שקורה די הרבה לאנשים רבים בדינאמיקה של המאה ה-21), יש לעצור לרגע, לזכור כי אנחנו בתוך הריק, להתחבר על ידי ניתוק מהמצב באותו רגע, במילים אחרות על ידי מודעות לאלוהים יש להתרוקן, להתחבר אליו, דבר שיאפשר לנו לרוקן את "המלא" המעיק כדי שנוכל להמשיך לתפקד, כי ממילא נתמלא שוב ממש לאחר מכן. אך אם לא נתרוקן, תחילה אנו עלולים להתפוצץ, כי כמה כבר אפשר לשאת. בניתוק מה"מלא", הכוונה, הורדת הלחץ הנובע משיחה מעיקה, מעודף עבודה, מפגיעה בכבוד, מעלבון, מבשורה עצובה או משמחת ביותר. אף שהשמחה היא חיובית ביותר לנפש, היא ממלאת אותנו בדיוק כמו כל דבר אחר, וכאשר אנו מלאים שמחה אין מקום לכלום. בשורות משמחות יכולות לגרום להלם לא קטן מבשורות איוב.

לכן תהליך ההתחברות לאלוהים חשוב ביותר להמשך עמידותינו בקשיים, התמודדות בחיים ונפש בריאה וצחה. חמשת התפילות ביום ביהדות, וביתר הדתות - כל דת על פי מסורתה - לכולן מטרה זהה.

חופש

לסיכום החלק השני

ניתן לחוות את אלוהים בחוש, ברגש, ועל ידי התבוננות ביצירתו.

לתפיסתי אלוהים הוא הריק האבסולוטי האינסופי.

כולנו חיים בתוכו ונהנים מנוכחותו בכל רגע ורגע ובכל מקום. צריך רק להתמקד.

הדרך להתחברות לאלוהים היא על ידי התרוקנות.

אין צורך להמשיך לחפש ורצוי להתחבר יותר.

הזכרתי מספר דרכים להתחברות לאלוהים.

ההתחברות מצריכה חוויה והלימוד איננו מספיק.

 

סוף דבר

האדם, כפי שאנו יודעים, הוא יצור חושב. אנו יודעים ומסוגלים לעשות שימוש טוב באותו חלק קטן של המוח המוכר לנו. די להביט על השינויים הטכנולוגיים שהחלו במאה ה-19, והגיעו לשיא חדש בסוף המאה ה-20 ועד היום. המדע מתפתח בצעדי ענק, הטכנולוגיות עצומות, ונראה שאין גבול למוח האנושי. אולם באדם קיימת אף יצירתיות רוחנית שאין להתעלם ממנה, משום שהיא לא קטנה מכוח היצירה המדעי-טכנולוגי. לא לכל דבר יש מסה, ולא כל דבר ניתן לראות בעין או במכשור משוכלל. קיימים בעולמינו המון דברים שניתן לחוש מבלי היכולת לראותם, כמו אהבה, התפעלות, ותכונות נוספות כחמלה, רוגז, קשר טלפאתי וכמובן החוש להתחבר לאלוהים. החושים האלה שונים אצל בני האדם, חלקם מפותחים יותר חלקם פחות וחלקם רדומים. לדידי חושים אלה מועברים בגנים כתכונות אבל לא רק. ההתנסות היא התרגול הטוב והמוכח ביותר של הנפש לחוויית האלוהים ולהתקשרות לריק.

אני תקווה כי בגילוי זה, שלשמחתי נחת עלי בשנים האחרונות, הצלחתי להבהיר לאנשים כאן את תמצית ההבנה בשטחים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם הרעיונות והמוסכמות האישיים, הקונבנציונלים הסטנדרטיים. במידה ואגרום לאדם אחד להצליח להתמקד ולהתרוקן לרגע, זה היה שווה את הכול. כל אחד מכם הוא עולם בפני עצמו: נפלא, יוצר ומקרין. אין צורך להשתנות, ההיפך הוא הנכון - הישארו עצמכם. כל המחשבות שלכם יוצרות את עצמכם וקובעות את גורלכם. אתם מי שאתם ואתם נהדרים. היו שלמים עם עצמכם. כל מה שאתם חולמים עליו, כל חזונכם, במידה והנכם שלמים עם עצמכם ומקבלים את עצמכם כפי שאתם, אתם ורק אתם, בעזרת מחשבותיכם תייצרו עולמות שיביאו אתכם בדיוק למקום שברצונכם להיות. אלוהים לא יסייע בידכם להיות עצמכם. כמובן שיהיו השלכות להחלטותיכם. כל החלטה או בחירת דרך עלולה להיתקל בקשיים עם סביבתכם הקרובה או הרחוקה ולכל דבר יש מחיר. במידה ואינכם חוששים לשלם את המחיר, אתם תהיו שלמים ומושלמים. גם פורץ (גנב), נושא תפילה למרום לפני שהוא יוצא לגנוב. כמובן שהוא מודע לתוצאות במידה והוא ייתפס (אין להיתפס לדוגמת הגנב אף על פי שאני מכיר כ-120 כאלה, ואף מהמכובדים ביותר). זו לא חוכמה לרמות את עצמכם ולנהוג ההיפך מחזונכם, כי אז תאלצו לספוג את מלוא כישלונכם ואת ההשלכות הפנימיות כתוצאה מכך. אל תהפכו למה שהגדרתי פעם "רחוקים ממה שכבר לא תהיו אף פעם" (דוגמת החייכן והצייתן שבאופיו האמיתי הוא מרדן, אבל המציאות הכריעה אותו, כופפה אותו ומכבידה עליו יותר ויותר).

קיום מצוות ולימוד תורה "לא לשמה" ביהדות מהווה לא יותר מניסיון של אוטוסוגסטיה, והכוונה לפיתוח אינטליגנציה רגשית ולהרגלים שלא מניבים שום תוצאה בפנימיות (דוגמת החברותא שלי בשיעורי גמרא), בניגוד לנרדמים בשיעורי תורה שלפחות בזכות שינה גנובה זו מרוויחים שקט וניקיון רגעי, שאותו אני דווקא כן מחייב. ולענייננו: לא משנה אם אתם מאמינים באלוהים ואם לאו, אין זה משנה אם אתם משתייכים לקבוצה או לזרם זה או אחר, שהזכרתי כאן או שלא הזכרתי. מה שחשוב הוא שתתרוקנו, תרדו לפנימיות שלכם, כל אחד בדרכו, כדי שתוכלו להתחדש ולחשוב נכון. את ההתרוקנות הזאת, הבודהיזם מכנה בשם "הריקנות הפנימית" או 'הדממה'. במצב זה האני ריק מתודעה כבילדות רכה. על ידי מודעות לאותה דממה מוחלטת אנו מתנתקים ממועקותינו והופכים לשלווים וחופשיים לנוח. היו שלמים עם עצמיכם. כפי שהזכרתי, כל אחד מכם הוא עולם מלא וייחודי. תארו לעצמכם שאתם עולם שקוף, עולמכם זורם איתכם ללא מרכז כבידה, דהיינו איננו מכביד עליכם. כאשר אתם באינטראקציה עם עולם אחר, כמו בן/או בת זוג, העולמות שלכם מתמזגים. לעומת זאת אם עולמכם נוקשה, הוא לא משתלב ובמידה והוא נתקל בעולם קשה אחר (השכן למשל), ההתנגשות היא חזקה וכואבת. כאשר אתם שלמים עם עצמכם, עולמכם הוא שקוף, מרחף עבורכם ועבור הסובבים אתכם, ואתם מסתובבים בריק האינסופי ומרחפים ללא כבידה ובקלילות מהנה. אני תקווה כי עולמכם והעולמות הסובבים אתכם והקרובים אליכם יהיו שלווים ונזכה כולנו לעולם טוב יותר, שלו יותר, יפה יותר ומושלם יותר.


ינואר 2013



חברים ב- עוצב על ידי