אביחי רונצקי לא שגה
מעשיו כחייל בצה"ל פסולים

הארץ ו"הארץ" געשו. אביחי רונצקי, שצה"ל והמדינה העניקו לו דרגת תת-אלוף ומינוהו לתפקיד מוזר ומיותר 'הרב הצבאי הראשי לצה"ל' אמר (ראה כתבתו של אנשיל פפר, "הארץ" מיום 2.7.2009):

על דבריו אלו קמה מהומה רבתי מצד הציבור הדתי והחילוני כאחד. מדוע ועל מה הבוקה והמבולקה? פיו ולבו של רונצקי חד הם. הוא אמר את שהוא חושב ומאמין. משנתו וחוקת חייו של הממונה על הדת בצה"ל היא ההלכה היהודית הדתית:

הרעש, המהומה, הדיונים והוויכוחים חייבים לבוא מכיוון אחר לכיוון אחר. שום חברה אנושית נורמלית אינה מסוגלת לחיות חיים אנושיים נורמליים על פי שתי מערכות חוקים שונות ונוגדות זו את זו. ב-2.7.2009 בא הדבר לידי ביטוי בנושא גיוס נשים לצה"ל, במקרים קודמים בא הדבר לידי ביטוי בתחומים אחרים: לפני חצי שנה הביע אותו רב צבאי את התנגדותו להפעלת שדה דב בשבתות (הארץ מיום 11.12.2008), ובאותו חודש העלתה הרבנות הצבאית את התנגדותה לשידורי גל"צ בשבתות (Ynet‏ מיום 4.12.2008).

תפקידיו של רב צבאי ראשי בצה"ל מוגדרים בבירור בפקודות הצבא, והם מוגבלים לחיילים דתיים ולנושאים דתיים בלבד (ההדגשות שלי, ד.מ.):

• ייעוץ לרמטכ"ל ולגורמי מטכ"ל בנוגע לענייני דת בצבא;
  
  
• הוצאת הנחיות והוראות מקצועיות בענייני דת בצבא;
  
  
• הוצאת הנחיות לקיום הווי דת בעבור החייל הדתי ביחידות הצבא;
  
  
• תכנון והפעלה של שירותי דת ביחידות הצבא, כגון כשרות, בתי כנסת, אישות ושבתות וחגים;
  
  
• הרכשה והספקה של ציוד דת ליחידות לחייל הדתי;
  
  
• קיום מגע עם מוסדות דת אזרחיים במידה ומילוי תפקידו דורש זאת;
  
  
• הוצאת הנחיות בדבר פינוי וקבורת חללים לפי דיני ישראל;
  
  
• פיקוח על ביצוען של ההוראות וההנחיות הנ"ל באמצעות סגל הרבנות הצבאית.
  
  

על אף הפקודות הברורות הללו חורג מר רונצקי בתפקידו כרב הצבאי הראשי בצבא, ופועל בקרב כלל חיילי צה"ל להחדיר ללבם ערכים דתיים: "הרבנות הצבאית פולשת לתחומי האחריות של חיל החינוך ושוטפת את מוחם של החיילים בלימודי יהדות אורתודוקסיים. התכנים מוכתבים ע"י הרבנות הצבאית וע"י עמותות דתיות" (הארץ 23.10.2008) או "הרבנות הצבאית מתעקשת "להנחיל" ערכים בצה"ל למרות שזה בכלל לא תפקידה" (Ynet‏ 16.11.2008).

בראיון שנתן ל-Inn (ערוץ 7 באינטרנט) אמר תת-אלוף רונצקי: "תפקיד הרב הוא בעיקר הפחת רוח יהודית ומוטיבציה בחיילים" (Inn‏ 16.8.2007). בינואר של אותה שנה אמר הרב הצבאי סגן-אלוף איל קרים: "הרבנות הצבאית פועלת במגוון תחומים: מעירוב וטיפול בכשרות, דרך הכשרת הרבנים ומשק"י הדת ועד להנחלת התודעה היהודית" (Inn‏ 24.1.2008). ב-8.2.2009 פרסם "הארץ" את הידיעה לפיה "הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, זימן באחרונה את הרב הצבאי הראשי, תת-אלוף אביחי רונצקי, לבירור על הפצת חוברת ובה מסרים פוליטיים בידי הרבנות בזמן הלחימה ברצועת עזה. אשכנזי קיים את הבירור בעקבות פרסום הפרשה ב"הארץ". הרבצ"ר נזף בקצין מהרבנות האחראי להפצת החוברת. החוברת, שהופצה בידי "תחום תודעה יהודית" ברבנות הצבאית כללה מאמרים של הרב שלמה אבינר, אשר הסביר בין היתר את הצורך בגילוי "אכזריות" לפרקים בזמן לחימה והזהיר מפני ויתור על "מילימטר" מאדמת ארץ ישראל" - ראו כאן.

רב-אלוף כטוראי הם חיילים בצבא, ובתור שכאלה חובתם להישמע קודם כל לחוקת הצבא ולהוראות המטה הכללי של הצבא. תת-אלוף אביחי רונצקי הוא קודם כל יהודי דתי, ורק אחר כך חייל בצבא, ולכן כשקיימות לפניו שתי מערכות חוקים שונות ונוגדות, הוא יקיים קודם כל את החוק הדתי, במקרה זה - ההלכה היהודית הדתית. מכאן ועד לכאוס ואנרכיה מוחלטים המרחק קצר, וכבר למדנו מה קורה כאשר פקודת רב גוברת על פקודת הצבא: "אליקים לבנון - רב הישוב אלון-מורה וראש ישיבת ההסדר במקום, זלמן מלמד - ראש ישיבת בית-אל, ודב ליאור - רב קרית-ארבע בחברון הורו לעשרה חיילי צנחנים לסרב לפקודת מפקדם הצבאי. החיילים נשמעו לפקודת הרבנים וסרבו פקודת הצבא" (nrg‏ 19.6.2007).

שתי מסקנות עולות ממצב בלתי נסבל זה. האחת - כל חייל בהתגייסותו יצהיר על חובתו לקיים את חוקי הצבא לפני כל הלכה דתית, תהיה אשר תהיה. המסרב - מלכתחילה לא יגוייס לצבא.

והשנייה - הממונה על העניינים הדתיים של חיילים דתיים בצבא יהיה לכל היותר בדרגת נגד, על מנת שיהיה כפוף לכל בעל דרגת קצונה בצבא, ותוארו יהיה "הממונה על החיילים הדתיים בצבא". תפקידיו יהיו אלו שייקבעו בידי הרמטכ"ל או קצין מטעמו, ושום רב מחוץ לצבא או בתוכו לא יכתיבו לאותו נגד-אחראי דת מה לעשות וכיצד לנהוג בתפקידו בצה"ל.

תת-אלוף אביחי רונצקי לא שגה באומרו, שלדעתו בנות אינן צריכות לשרת בצה"ל. המשגה הוא מקומו ותפקידו בצה"ל. עליו ועל הרמטכ"ל להסיק את המסקנות.

שוב ושוב שוגים רבים מאיתנו בהאשימם מנהיגים דתיים למיניהם (חלקם נושאי משרה רשמית מטעם המדינה) בדברי בלע והבל הגובלים פעמים רבות במרידה בחוקי המדינה וערכיה, ובכפירה בערכי השיוויון והדמוקרטיה. פעמים רבות אנו חוזים בשגיאה נוראה זו בהאשמת "הרבנות" בהערמת קשיים על זוגות נישאים, נשים עגונות ומי לא. האשמה אינה במנהיגים הדתיים, אינה בנושאי המשרות חובשי הכיפה ואינה ברבנים המתעמרים בציבור הפונים אליהם. האשמה היא בנו, החילוניים השפויים, אשר עדיין מעורבים בניהול מדינה זו.

אותם מנהיגים ורבנים - לא יותר מאשר מדקלמים בנאמנות את הקוד היהודי-הילכתי האורתודוקסי, ואף עושים זאת טוב מאיתנו. אשמתנו כפולה היא: ראשית, ברצון ובכניעה מבישה אנו מקבלים עלינו חוק הילכתי ארכאי זה, ומעמידים על עצמנו נושאי משרות שיתמחו בו, ומה לנו כי נלין על מצטטיו הנאמנים? שנית, אנחנו היינו אלה שמימנו מכספנו שלנו חינוך זה של דורות שלמים אשר חלקם אף לא ילמד לעולם מתמטיקה, אנגלית והיסטוריה. מה אנו מתפלאים שמי ששינן על חשבוננו בילדותו "שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים", מסכם על חשבוננו בבגרותו ש"שירות של בנות בצבא זה לא מלכתחילה"?