אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
כל מה שרציתם לדעת על ברית מילה או שהעדפתם לא לדעת
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

עמלק כמשל

מאת פרופ' דן עמיר

התפרסם ב-"מקום למחשבה - בשער" גיליון מס.9, מאי 2000

אחת המכשלות הגדולות שבהן נתקל החינוך ההומניסטי בימינו היא, כידוע, מכשלת הדעות הקדומות והסטריאוטיפים הגזעניים. אחד המקומות שבהם אנו מתקשים להימנע מדעות קדומות אלו הוא ההומור. רבות מאוד מהבדיחות המוצלחות ביותר המסופרות כיום מתבססות על סטריאוטיפים גזעניים, או עלולות לפגוע בקבוצות או עמים מסוימים. הרצון להימנע מפגיעה שכזו עלול לאלץ את מספרי הבדיחות להרחיק את סיפוריהם לזמנים רחוקים, ועם עידן הכפר הגלובלי - גם למחוזות רחוקים. אינני מתכוון להציע כאן חלופות שתהיינה (Political Correct) "P.C."   לקמצנות "סקוטית", ללקחנות "רומנית", לנאיביות "פולנית" או לחוסר חוש הומור "יקי" מול תחמנות "גליצאית". כוונתי כאן להתייחס כרגע רק למקרה המביך שאירע לאחד מידידי שהשתמש, בהיסח הדעת, בביטוי "נהרוג טורקי אחד וננוח", דווקא בנוכחות דיפלומט מאותה ארץ ידידותית לישראל. כדי להינצל מהמבוכה, הסביר לאחר מכן כי מקורו של הביטוי הוא באמריקה, והוא מתייחס לשחיטת תרנגולי ההודו (turkeys) לקראת סעודת חג ההודייה. אבל בשובי לביתי, מצאתי את המקור "האמיתי" בספר הבדיחה והחידוד של א. דרויאנוב (בדיחה 2715) וזו לשונו:

"בן יחיד היה לה לאלמנה ענייה, ולקחוהו לעבודת הצבא במלחמת רוסיה ותורכיה. נפלה האם על צווארו ובכתה:
- עין יחידה אתה לי, ואף אותה נוטלים הימני. לית דין ולית דיין... שבועה אני מטילה עליך, בני, שתחוס עלי ותשמור נפשך במלחמה.
אמר לה הבן:
- אמא, שמא תלמדיני כיצד?
החזירה האם:
- כיצד? הרגת תורכי - דייך, שב והינפש.
אמר לה הבן:
- ועד שאשב ואפוש יבוא עלי תורכי שני ויהרוג אותי.
רחפו כל עצמותיה של האלמנה ואמרה:
- בני ובר בטני, מה טענה יש לו, חלילה, עליך? "

לפיכך לא נראה לי הסברו של ידידי משכנע. אך, לעומת זאת, לו היה מחליף את האויב שבבדיחה מטורקי לאויב היסטורי שאינו מוגדר היום, כמו עמלקי, למשל, היה יכול להימנע מאותה תקרית דיפלומטית.


פרש תורכי
פרש תורכי

אין ספק שהאימא היהודייה, עתה כבימי מלכות ישראל, חמלה מאוד על בנה וייעצה לו באותן המילים: "אמנם זו מלחמת מצווה, אבל תזכור שאתה מצונן ותשמור על עצמך. אל תתאמץ יותר מדי - תהרוג עמלקי אחד ותשב לך לנוח לפני שאתה הולך להרוג עמלקי שני...". ייתכן מאוד שגם אותו בחור יהודי מצבא דוד השיב לה, כיורשו בצבא הצאר, בשאלה: "ומה יהיה אם בזמן שאשב ואנוח, יבוא עמלקי אחר ויהרוג אותי?", והאם המזועזעת נזעקה: "מה יש לו לעמלקי נגדך?", כפי שרבים אז, וגם היום, אינם יכולים להבין מה יש לו לעמלקי, או לערבי, או לכל אויב אחר, נגדנו?

ההכרה בצורך בסימטריה ביחס שבינינו לבין הזולת אינה מובנת מאליה. אם אנו מגיעים אליה, הריהי תוצאה של לימוד וחינוך. דוגמה קלאסית אחרת נמצאת בספר ההרפתקאות "בישימון ובערבה" של סינקביץ', שלמרות שאף הוא איננו ,P.C. שבה את ליבנו בנעורינו. כאשר קאלי, הנער הכושי (אופס..., שוב חטאתי) נשאל ע"י סטאש: "מעשה רשע מהו?", הוא משיב: "אם מישהו גוזל את הפרה מאת קאלי, הרי זה מעשה רשע". "ומעשה צדק מהו?". "מעשה צדק הוא אם קאלי לוקח את הפרה של מישהו אחר"... סינקביץ' אף טורח להסביר לקוראיו הצעירים כי "סטאש היה עדיין צעיר מאוד, ולא הבין אז שדעות כאלו על מעשים טובים ורעים מכריזים גם באירופה לא רק בעלי השלטון בלבד, אלא גם לאומים שלמים" (תרגום י. ליכטבאום, הוצאת "אמנות" 1933).

עלינו לזכור, שהאדם ה"תרבותי" של ימינו אינו נולד שונה בהרבה מהאדם ה"פרימיטיבי" או מאיש תקופת האבן. 5000 שנה הן תקופה קצרה מאוד באבולוציה של הפרט האנושי. המצב שונה לחלוטין באבולוציה הקבוצתית של האנושות. בזכות יכולת הקומוניקציה - תחילה בדיבור, ואחר כך בכתב ובדפוס - התקדם המין האנושי התקדמות מופלאה. התקדמות זו היא גם בידע על העולם, במדע ובטכנולוגיה, בשיפור איכות החיים, וגם בידע על הזולת הקרוב וגם הרחוק במקום ובזמן. ידע והכרה אלו תרמו להתפתחות החשיבה הרציונאלית מחד-גיסא, והגישה ההומניסטית מאידך. לעם היהודי יש סיבות טובות לגאווה על חלקו בהתפתחות זו - בהבנה לזולת בימי קדם, ובקידום המחשבה והמדע בדורות האחרונים. אך כל אלו הן תכונות נרכשות של האדם ולא תכונות מולדות, וללא החינוך המתאים האמור להנחיל אותן לדורות הבאים, לא יהיו לאדם לא חשיבה הגיונית ולא התחשבות בזולת. יש לפקוח את עיניו ולהדריך אותו למטרות אלו.

שנים רבות עברו עד שהבנו את משמעות הג'נוסייד הטוטלי שערך יהושע בעמי כנען, וזאת למרות היותנו קורבן הג'נוסייד הנורא ביותר של תקופתנו, וכנראה של כל הדורות. אנחנו נוהגים היום לנסות לנקות כתם נורא זה במסורת היהודית ולתרצו בכך, שזה היה נוהג הזמנים ההם, ושהקולוניזאטורים האירופיים השמידו עמים וירשו את אדמתם מאות ואלפי שנה אחרי כיבוש כנען. אנחנו יכולים גם לטעון שמחבר ספר יהושע היה לאומן קיצוני, וכי ההחרמה (כלומר: ההשמדה המלאה) של עמי כנען לא צוותה, בעצם, על ישראל. יש, אמנם, מקום אחד בתורה שבו מצווה ההשמדה - בשני הפסוקים הראשונים של פרק ד' בספר דברים: "ונשל גויים רבים מפניך - החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחיוי והיבוסי - שבעה גויים רבים ועצומים ממך. והכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם". אך ייתכן וזה תיקון מאוחר. בשאר המקומות בתורה לא נזכר הגרגשי, ומדובר בגרוש בלבד, ואף זה אמור להתבצע ע"י האל, ואינו מוטל על עם ישראל. ואם גם לא נמחית אכזריות העבר, ואפילו הייתה זו מצוות אלוהים, הרי לפחות תוקפה פג - כפי שהסביר הרמב"ם: "וכבר אבד זכרם", וזאת בניגוד לאינדיאנים או לילידים באוסטרליה, ששרידיהם מהווים מזכרת עוון חיה לפשעי הציוויליזציה גם בימים אלה.


פוסן-עמלק
קרב יהושע בעמלקים
ניקולא פוסן, 1594-1665
מוזיאון ההרמיטאז', סן פטרסבורג, רוסיה

אך כאן אפשר לשאול: ומה בדבר עמלק? בתגובה ראשונה השאלה מקוממת: איך אפשר בכלל להשוות? הלא העמלקים שונאים אותנו ורודפים אותנו! ובכלל - הלא "הם התחילו"! ואפילו המן הרשע, שרצה "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער עד זקן, טף ונשים", היה עמלקי! אבל הסיפור התנ"כי איננו מסביר מדוע דווקא עמלק, מכל העמים, סומן כיעד לשנאת-עולם ולהשמדה טוטלית. שבט נודדים זה, ששכן בנגב ובצפון סיני, מחוץ לארץ המובטחת, "זינב" בהמון העצום שעלה, פתאום, על שטח המחייה שלו. אולי עשה זאת כדי להרחיק אורחים בלתי קרואים אלה? או אולי סתם לשם שוד? בסיפור המקראי לא מיוחסת לו כוונת רשע מרחיקת לכת כזו של פרעה. ובכל זאת, ההכרזה האלוהית הראשונה, מיד אחרי יציאת מצריים ולפני מתן תורה, היא  "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שמות יז 14), והיא קודמת אפילו ל"אנוכי ה'". בעוד שכלפי המצרים, שעינו את בני ישראל ורצחו את כל בניהם, מופגנת סלחנות מפליאה: "לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו"   (דברים כג 8), הרי לעמלקים אין סליחה ומחילה לנצח: "זכור את אשר עשה לך עמלק...תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח!" (דברים כה 17,19).

לא זו בלבד, אלא שהאסימטריה של היחס ישראל-עמלק מתבטאת גם בימי שאול ודוד. שמואל הנביא מצווה על שאול, המלך הסימפאטי ביותר בהיסטוריה היהודית - "אין איש מבני ישראל טוב ממנו" - לקיים את צו ההשמדה כנגד עמלק: "לך והכיתה את עמלק ולא תחמול עליו, והמתה מאיש עד אשה, מעולל עד יונק" (שמואל א טו 3). שאול טוב הלב מבצע צו נורא זה בעל כרחו, לאחר שכבר "קיבל מנה הגונה" על אי-ציות לשמואל באירוע קודם. הוא משאיר בחיים עמלקי אחד - המלך אגג, ואת זה מחסל שמואל, הנוזף שוב חמורות בשאול על רוך לבבו.

אך כנראה היו עמלקים שנשארו לפליטה לאחר "הפתרון הסופי" של שמואל, אם כאלה שהתגוררו באזורים מרוחקים יותר במדבר, או כאלה שהצליחו למצוא מקומות מחבוא בזמן הטבח (ואולי היו עוד "פושעים" כשאול שהסתירו פליטים). הם ממשיכים לפשוט על הספר הישראלי, אבל שימו לב להבדל ביחסם לאויביהם מבקשי נפשם: "ועמלקי פשטו אל נגב ואל צקלג וישרפו אותה באש. וישבו את הנשים אשר בה מקטון ועד גדול, לא המיתו איש" (שמואל א כט 1-2).

פרש לוחם

פרש לוחם

פרש לוחם

פרשים לוחמים

מדוע טרח הכותב, בפעם היחידה בתנ"ך, לספר על כובש שאינו רצחני, ודווקא עמלק? האם רצה להעמיד אותנו במבחן הבנת הנקרא או במבחן הבנת הזולת? על כל פנים, גם דוד, לאחר ששחרר את השבויים, אינו כה בררני והורג כל עמלקי שנופל בידיו: "ולא נמלט מהם איש כי אם ארבע מאות איש-נער אשר רכבו על הגמלים וינוסו" (שם 17). האם ייפלא שהמן האגגי, שלפי המקובל במקורותינו היה נצר לאותו אגג מלך עמלק, אוד מוצל מאש, שש על ההזדמנות לנקום לא רק במרדכי שפגע בכבודו, אלא גם בכל עם רוצחי אבותיו? למרות זאת אני בטוח שלא רק אסתר, אלא גם כל היהודים, במאה ועשרים מדינות מהודו ועד כוש, שאלו זה את זה: מה יש לו להמן הרשע נגדנו?

אינני מתכוון להצדיק את המן. רשע היה, ושום עוול היסטורי אינו מצדיק רצח חפים מפשע. אבל מה בדבר פרשנדתא וויזתא ושבעים וחמישה אלף שונאים אחרים? זאת אשאיר להחלטת הקורא. אנטישמים רבים, במשך הדורות, מצאו במעשי הזוועה שעשו אבותינו בעמי כנען ובהמן ומרעיו הצדקה לשנאת היהודים ורדיפתם. אך אני לא התכוונתי לכתוב טקסט אנטישמי, או לשבח את "הושטת הלחי השנייה" הנוצרית, שבעבורה נטבחו מיליונים רבים בהיסטוריה. רציתי רק להדגים כמה קל להצית שנאה, גם כשסיפור העובדות המלווה אותה אינו מצדיק אותה, וכמה קשה לחנך לאהבת הזולת.

תורת משה היא חלוצת רעיונות החופש, השוויון והאחווה, ותרמה תרומה מכרעת לקידום ערכים אלה במשך כל הדורות. אך, בהכירה את מגבלות האנושות בזמנה, היא וויתרה מראש על החזון האוניברסלי, שנראה אז משימה בלתי אפשרית אפילו בחלומם של הנביאים, וצמצמה את תקפות זכות החופש, השוויון והאחווה לבני הלאום היהודי בלבד. אלפי שנים בהתפתחות האנושות נדרשו כדי שאפשר יהיה לחלום על השלב הבא, ולהחיל אותם עקרונות על כל אדם. אך ה"ריאל פוליטיק" של תורת משה, שמטרת-ביניים שלה הייתה גיבוש זהות לעם יהודי, התבטאה בתשלום הרבה יותר חמור לחולשות האנושיות. העובדה שההצהרה הראשונה שלה, שקדמה לעשרת הדברות, היא הצהרת השנאה הנצחית "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שמות יז 14), מלמדת אותנו שהשנאה היא גורם מלכד שקל מאוד ללבות אותו, ולכן היא יעילה הרבה יותר מאהבת הזולת, כשם שכוחה המאחד של השמחה שאנו שרים עליו אינו מגיע לקרסולי הסולידריות של השמחה לאיד...

שתי עובדות מאלפות יש לציין לגבי בחירת עמלק כיעד השנאה: ראשית, בחירתו של עם קטן וחלש כקרבן. לא המצרים, האשורים, הפלשתים או האדומים, נבחרו כאויב הנצחי - אלה היו חזקים ומסוכנים מדי מכדי שינהגו בהם בברבריות. שנית, בחירתו של עם נוודים, ללא מסגרת טריטוריאלית מוגדרת וללא מדינה, מאפשרת שימוש גמיש בהגדרת האויב - אפשר למצוא אותו לא רק בדרום הנגב אלא גם בשושן הבירה. בעצם, ניתן להגדיר כעמלק כל אויב בכל מקום ובכל דור. לקח זה נלמד היטב ויושם על ידי מנהיגים רבים בהיסטוריה, ובאירוניה נוראה של הגורל - במיוחד כנגד העם היהודי.

"מלחמה לה' בעמלק מדור דור" - במדרש תנחומא נאמר: "ר' אליעזר אומר: מדורו של משה ועד דורו של שמואל. ר' יהושע אומר: מדורו של שמואל ועד דורו של מרדכי ואסתר, ור' יוסי אומר: מדורו של מרדכי ועד דורו של מלך המשיח". מאז ועד ימינו כונו בשם "עמלק" אויבים ורודפים, יריבים וגויים שונים - הרומאים, הישמעאלים, הגרמנים, הרוסים ואפילו הארמנים, ראה מאמרו של אלימלך הורביץ (1).

פרש לוחם

פרש לוחם

למרות צו ההשמדה הטוטלית שחזר עליו הרמב"ם במשנה תורה ובספר המצוות ("שציוונו להכרית זרע עמלק בלבד משאר בני עשו, זכרים ונקבות, קטנים וגדולים...ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תישכח המצווה ולא תחלש שנאתו", עמ' ע"ב), לא היה בכינוי זה משום גזר-דין מוות על איש כל עוד היה ישראל פזור בגויים וידו על התחתונה. ראינו בו, כמו ב"שפוך חמתך", ובפסוק הנורא ביותר בתנ"ך: "אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע", רק ביטוי לזעם אין-אונים של עם חלש, נרדף, מעונה ונקטל על ידי איתני ארץ. אפילו כרזת הקירות: "פוסטר דאלס עמלק, מארצנו הסתלק!" הייתה, בזמנה, ביטוי לחולשה ולא איום.

אבל המצב השתנה לחלוטין כש"כאשר ירים משה ידיו וגבר ישראל" הופך למציאות, ולא קם פוסק הדור, הרמב"ם של זמננו, שיבטל את תקפותן של כל מצוות הרצח. אם הרב יוסף דב סולובייצ'יק ואחרים הכריזו שהערבים הם העמלקים של ימינו, המסקנה הנובעת מכך היא התרת דמם. הרב הס, שהיה רבה של אוניברסיטת "בר-אילן", כתב במאמר בשנת 1986: "חלה על כולנו מצוות ביצוע ג'נוסייד בפלשתינאים, מכיוון שלפי מחקר שנעשה הם צאצאי עמלק", ויצויין כי בעקבות מאמר זה הוא פוטר.

עד כאן האויב החיצוני, אך גם היריב היהודי זוכה לכינוי "עמלק", על כל המשתמע מכך. לפי ספר "הזוהר", ה"ערב רב" שהצטרפו ליוצאי מצריים היו עמלקים מתחזים, ובשנים האחרונות משתמשים בכינויים "עמלק" ו"המן" בנדיבות רבה. "גם יהודים יכולים להיות עמלקים", כתב פרופ' הלל וייס מ"בר-אילן" ב"הצופה" באותו יום פורים, בו ביצע ברוך גולדשטיין את המצווה בעמלקים הערבים, במקום קבורת אבותינו המשותפים. "לך והכית את עמלק", זעקו כרזות בירושלים לקראת הבחירות, כחצי שנה לאחר רצח רבין. "יד על כס יה" הייתה סיסמתה הרומזת של התכנסות אנשי ש"ס בנתיבות. "בג"ץ בגימטריה שווה המן", גילה הרב דוד יוסף, ואין צורך להזכיר את הגידופים כנגד שולמית אלוני ויוסי שריד. הדברים ידועים היטב וקל לנו להזדעזע מהם. כל כך קל לטמטם ולהסית! מה שקשה הרבה יותר הוא לחנך להבנת הזולת ולמחשבה ביקורתית - חינוך הומניסטי ורציונאלי הוא המשימה הכבדה, אך החיונית, המוטלת עלינו אם חפצי-חיים אנחנו, וכדי שבין האומות הנאורות יכירנו מקומנו!

-------------------------

1. אלימלך הורביץ: "מדורו של משה ועד דורו של משיח: היהודים מול 'עמלק' וגלגוליו", "ציון", תשנ"ט, חוברת ד'.


נובמבר 2005



חברים ב- עוצב על ידי